שיעורים לחיים
הייתי חמש години בזוגיות הזאת: שנתיים נישואין ושלוש שנים מגורים משותפים. רוב התקופה היינו בקשר מרחוק, עם מפגשים אחת לשלושה חודשים, ושנה אחת שבה ראינו זה את זו רק פעמיים בגלל עבודתו. לא ראיתי בזה בעיה – להפך, זה הרגיש לי כמו זוגיות מושלמת: התגעגענו, בכינו בשיחות, התמלאנו באהבה דרך הודעות ושיחות וידאו. לא רבנו, לא הייתה קנאה, כל אחד שמר על המרחב שלו. הוא יצא לארוחה עם חברים, אני למסיבה – ואף אחד לא שאל שאלות. אפילו נתן לי לבחור בגדים, ואמר לי איזה שמלה מחמיאה לי יותר. לא שלט, רק היה גאה בי. הכל היה בריא, רגוע, אידיאלי. דצמבר אחד היה קשה, כי הבנו שלא נתראה בחגים. היינו עצובים, ואז הוא הציע שאעבור לעיר שלו. התייעצתי עם המשפחה, עזבתי עבודה ועברתי לגור איתו. השנה הראשונה הייתה תקופת הסתגלות – הכרנו את השיגעונות אחד של השני. אני טיפלתי בבית בזמן שעדיין לא מצאתי עבודה, והכל זרם. השנה השנייה הייתה מעולה, הפכנו לצוות אמיתי, כמעט לא נפרדנו, הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. אבל בשנה השלישית הוא התחיל לחזור מאוחר, ניתק את השיתוף מיקום בלי הסבר, חזר לפנות בוקר ושמר סודות. הריבים הפכו קבועים. יום אחד מצאתי כתמי מייקאפ וליפסטיק על חולצתו הלבנה, על הצוואר והשרוול. כשביקשתי הסבר, הוא אמר שיצא לחפש בחוץ מה שכבר לא קיבל ממני, כי הפכתי להיות “משעממת, שכל מה שמעניין אותה זה ניקיון וסדר”. לא אמר ישירות שזאת בגידה, אבל היה ברור. נשברתי – כאב פיזי בחזה, בכי מתמשך. החלטתי לחזור לדאוג לעצמי, חזרתי להתאמן, ושם הכרתי גבר אחר. דיברנו, הוא הזמין אותי לשתות, ואני הצעתי שנלך אליו – ידענו למה. אבל רגע לפני, בבית, הבנתי: “אני הולכת לבגוד בו, והוא ראוי לזה. אבל אני לא אהיה כמוהו”. אז החלטתי לסיים קודם. חיכיתי שיחזור, לא נתתי לו להיכנס לחדר השינה. ישבנו לאכול – סיפרתי שהקשר נגמר, שהוא בגד בי ושלא מעניין אותי הפרטים. הסברתי שהכל נגמר כאן ועכשיו. הוא ניסה להמעיט: “זו לא חשובה, את לא כמוה, אפשר לתקן”, אבל עמדתי על שלי. לא סיפרתי על הגבר האחר, רק אמרתי שאני עוזבת – המזוודות היו מוכנות. שאל לאן אלך, אם יש מישהו. עניתי שזה לא משנה. יצאתי מהבית עם המזוודות, הלכתי אליו. כשהוא ראה אותי עם בגדים, נבהל. סיפרתי שזה עתה עזבתי את בעלי ומחר חוזרת לעיר שלי, ורק רוצה לישון איתו הלילה. הוא הסכים. זו הייתה הלילה הכי עוצמתי שחוויתי – אולי מהכאב, אולי מהשחרור, אבל הכל היה שונה ממה שידעתי, אפילו עם בעלי לשעבר. למחרת קניתי כרטיס וחזרתי להורים כי לא היה לי לאן ללכת. לא רציתי לדעת מה קורה עם הגרוש שלי. זה קרה לפני שנתיים. היום אני לבד, חיה בדירה שכורה, עובדת, ולא מתחרטת לרגע. כמעט בגדתי, אבל ידעתי לעצור, לסגור קודם, ולא להפוך למה שהוא היה בשבילי.
012
הייתי במערכת היחסים הזאת חמש שנים. שנתיים היינו נשואים ושלוש שנים גרנו יחד. בתקופת האירוסין, רוב הקשר היה למרחקים היינו נפגשים פעם בשלושה חודשים, ואפילו
שיעורים לחיים
“את בושה למשפחה הזאת! חשבת שאגדל את הטעות שבבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך!” — ההודעה שקפצה על המסך של דוד כהן והאירה את תא המטוס הפרטי, גולף-סטרים G650, באור חיוור וקר. מהילה: “הילדים ישנים. הבית מושלם. מתגעגעת אליך מאוד. אוהבת אותך. מחכה כבר לשבוע הבא!” לרגע נדלק בחיוך על פני דוד, בעיניים עמוסות מעייפות. שישה חודשים של מלחמה על מיזוג ענק בטוקיו, בחליפות, מזוודות וקפה שחור, למען העתיד של הילדים שלו — עסקה שתשנה את קו הרקיע של טוקיו. “מתחילים בהנמכה,” קרא ברמקול הקברניט. “ברוך הבא לניו יורק, מר כהן. 1 מעלות בחוץ.” הוא לא היה אמור לחזור עד שלישי הבא, אבל העסקה נסגרה בשחר של משא ומתן מייגע. הוא רצה להפתיע. בעיני רוחו ראה את הילד איתי צורח בהתלהבות, ואת בתו, אמה, מחייכת בביישנות עם שן חסרה. את הילה אשתו לשנתיים, מחכה ליד האח עם מרק חם וכוס יין. הוא נחת בטיטרבורו בשלוש לפנות בוקר. ב-3:15 פתח בשקט את הדלת הכבדה של הבית בפרברי כפר סבא. הקור הכה בו ראשון. החימום כבוי, בנובמבר. האוויר בפנים היה רטוב, עכור, נוקשה. אחר כך השקט. לא שקט רגוע של שינה, אלא שתיקה של בניין נטוש. “הילה?” לחש, משליך תיקים על הרצפה. שום תשובה. לוח הקוד אפל. האזעקה לא דרוכה. הלך לקחת כוס מים מהמטבח, חשוך כמו מערה. שם ראה אותם. שני ילדיו, מכורבלים מתחת לשמיכה מרופטת על הרצפה הקרה, לא במיטות, לא עם צעצועים רכים. מחובקים מול הרדיאטור הכבוי. “איתי? אמה?” קולו נשבר מהלם. אמה נרתעה בבהלה, גררה את אחיה לאחור — מגוננת עליו, פן יפגע. עיניה נפערות בפחד קדום. “אל תכאיב לנו!” לחשה ברעד. “לא גנבנו, זה מהפח, נשבעת!” “אמה, זה אני. זה אבא.” הדליק את האור. הבת בהלם, אחיה רועד מחום, לחיים בוערות, שיער לח מזיעה. קערת כלבים מפלסטיק לפניהם — מים וגזר יבש. המבט על הכיריים — סיר עם זוג פרוסות גזר במי ברז רותחים. “סליחה!” בכתה אמה והפילה מצקת. “לא גנבתי אוכל טוב! זה שאריות! אל תספרי לאמא! היא תנעל שוב את הדלת!” דוד ירד על ברכיו, חפן אותם. “איפה האוכל? אני שולח 18,000 שקל בחודש. זה אוטומטי.” אמה הצביעה רעדה לעבר המזווה — נעול במנעול ברזל. “אמא אומרת שאוכל יקר זה לאורחים,” לחשה. “אנחנו מקבלים רק ‘ארוחות אימון’ – כדי שנלמד להעריך.” “ארוחות אימון,” חזר. המילים נשרפו בפיו. איתי בוער מחום — כבר שלושה ימים. “אמרה שאם אתקשר אליך, תיקח את איתי למקום הרע. המקום של ילדים כפויי טובה. אמרה שלא תרצה ילדים שבורים.” הרים אותם — רזים, עצמות מבצבצות. העלה למיטה שלו. עטף בשמיכה עבה. “תחכו, אביא אוכל אמיתי.” בזמן שמסדר את הכרית, מצא יומן קטן בידיה של אמה — מוכתם בדמעות: יום 14: אמא אמרה שאם אתקשר לאבא תהרוג את החתול… יום 30: איתי רעב. נתתי לו את הלחם שלי, אמרתי לאמא שאכלתי… יום 45: בא גבר. אמא קוראת לו ריצ’רד. שתו את היין של אבא. צחקו שאיתי נפל במדרגות… דוד סגר את הספר. הכאב קרח, ההחלטה חדה: הוא כבר לא אבל, הוא מנכ”ל שגילה גניבה. חלק ב’: המארב הוא לא התקשר למשטרה. הוא רצה פתרון סופי. הוא אסף הוכחות — בקבוקים ריקים של שאמפיין יקר (“אביב הזהב”), קופסאות קוויאר, משלוחים מהסושי הכי יוקרתי בתל אביב. אמבטיה ראשית — סכין גילוח של גבר, בושם זר. משרד — התיק הפיננסי מחולל. בדק באפליקציה: רוקנו מעל 900,000 ₪ בחצי שנה. בשעה חמש בבוקר — מנועים נוסעים. ההורים נכנסים בצחוק קליל. הוא מחכה להם על הכורסא. האור נדלק. פניהם מתחלפות לפחד. “אז מי המקרה הרפואי?” שאל בקור רוח רצחני. חלק ג’: החקירה הילה מגמגמת, דמעות, תירוצים: “תיקון גג… אתה אף פעם לא בבית!” — “והילדים?” שאל, “ארוחות אימון, נעילות, איומי זעם?” “נשבעת, הם משקרים! אמה לא יציבה!” — “והכסף? והחיובים המזויפים?” חלק ד’: המלכודת דוד מציג צילומי מצלמות נסתרות, קטעים של אלימות הורית. “זהו, הילה. אין מזונות. אין בית. אין כלום מלבד כלא.” הדלתות ננעלות. המשטרה בחוץ. חלק ה’: הסעודה הם נלקחים באזיקים. דוד פותח את המזווה, מנקה את הסירים, מזמין פיצות, פנקייקים, גלידה. אכלו יחד על הרצפה. “זה לא לאורחים,” אמר. “רק למשפחה. ואנחנו כל המשפחה.” חלק ו’: שעת הקסם שנתיים אחרי, המטבח מלא ריחות של בית. דוד מכין עוגיות עם הילדים. “פעם שנאתי שלוש בלילה,” אומרת אמה, “היום זה זמן הקסם שלנו.” עיניה נוצצות — לא מפחד. מהאשבולין שעל האח תלויה תמונה של שלושתם, יום ראשון של בית חדש באמת. הוא מחייך. לא עוד כלוב. הילדים בטוחים. היועצים הרעים הפכו לזיכרון עמום בתוך לילה מלא קסם במטבח ישראלי.
081
“אתה בושה למשפחה הזאת! באמת חשבת שאגדל את הטעות הזאת שבבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך מפה!” הודעת וואטסאפ התנוססה על המסך בנייד של דביר מלמד
שיעורים לחיים
מתחתנת בכל מחיר: מהומה משפחתית בבית משפחת לוין – דימיטרי בדרך הביתה, שיחה דחופה עם גלי, סערת גילוי ההיריון של מאיה, ודרמה עם ההורים של אולג – האם תתקיים חתונת בזק או שהאהבה תעמוד במבחן המשפחתי?
026
נו, עדי, אתה מתקרב כבר? – כן, תמר, אני עוד רגע בבית. – יופי, תבוא מהר, יש משהו שצריך לדבר עליו. – קרה משהו? עדי נשמע מודאג. –
שיעורים לחיים
דרך חתחתים בלב: איך נינה פירקה את גורלי וניפצה לי את הלב – סיפורו של וולודיה, האהבה הראשונה לנערה עדינה, אם נוקשה ודמות מסתורית אחת ששינתה הכול
015
דורסה על גורלי רגל קלה – בני, אם אתה לא עוזב את האישה החצופה הזו, תדע שאין לך אמא! זאת נעה הזאת, גדולה ממך בחמש עשרה שנה! שוב ושוב הטיפה לי אמא שלי. –
שיעורים לחיים
כשולחים את ואסקה רוגוב מבית החולים ליולדות, המיילדת אמרה לאִמו: “איזה תינוק גדול. יהיה גיבור.” אמו שתקה. כבר אז הביטה בַּסְבָּלת כאילו זה לא התינוק שלה. ואסקה לא הפך לגיבור. הוא הפך למיותר — כזה שנולד, אבל לאף אחד אין בשבילו באמת מקום. “נו, שוב הילד המוזר שלך יושב לבד בארגז החול ומבריח את כולם!” צעקה מהמרפסת בקומה השנייה דודה לאה, ה׳פעילה׳ של השכונה, והשופר הראשי של הצדק המקומי. אמא העייפה של ואסקה רק ענתה בייאוש: “לא אוהבת? אל תסתכלי. הוא לא מפריע לאף אחד.” בפועל, ואסקה באמת לא הפריע. הוא היה גדול, מגושם, ראשו תמיד מושפל וידיו הארוכות השתלשלו לאורך הגוף. בגיל חמש שתק, בשבע גמגם, בעשר התחיל לדבר — אבל עדיף היה שימשיך לשתוק: קולו צרוד, חורק ומוזר. בבית הספר ישב תמיד בשורה האחרונה. המורות נאנחו למראה מבטו הריק. “אתה שומע, רוגוב?” שאלה מורת המתמטיקה, דופקת בגיר על הלוח. ואסקה הנהן. כן, שמע. פשוט לא ראה טעם לענות. בשביל מה? שלוש בתעודה תקבל, בשביל הסטטיסטיקה, וישחררו אותך. הילדים לא הרביצו לו — פחדו. ואסקה היה בריון שקט. אבל גם לא התיידדו איתו. עקפו אותו, כאילו היה שלולית עמוקה. בסלידה, במעגל גדול. גם בבית לא היה טוב יותר. החוֹרֵג החדש, מאז שואסקה היה בן שתים־עשרה, הבהיר: “שלא אראה אותו כשאני חוזר מהעבודה. אוכל הרבה, לא מועיל.” ואסקה היה נעלם. שוטט בבניינים נטושים, ישב במרתפים. למד להיות בלתי־נראה. זה היה הכישרון היחיד שלו — להתמזג עם הקירות, עם הבטון האפור, עם הלכלוך. באותו ערב שבו חייו הסתובבו, ירד גשם דק ומעצבן. ואסקה, כבר בן חמש־עשרה, ישב על המדרגות, בין קומה חמישית לשישית. הביתה אי אפשר — אצל החורג אורחים, רעש, עשן, ואולי גם תבוא יד כבדה. הדלת ממול נפתחה. ואסקה התכווץ, מנסה להיעשות בלתי־נראה. יצאה משם תמרה אילינית. אישה בודדה, שנראתה אחרי שישים, אבל התנהגה כאילו עוד לא הגיעה לארבעים. כל השכונה חשבה שהיא מוזרה — לא יושבת עם נשים על הספסל, לא מדברת על מחירי הקוטג’, תמיד הולכת זקופה. היא הביטה בואסקה. לא ברחמים, לא בסלידה. אלא ב… התבוננות, כאילו הוא מנוע מקולקל, בודקת אם אפשר לתקן. “למה אתה יושב פה?” שאלה בקולה הנמוך והפיקודי. ואסקה משך באף. “סתם.” “סתם רק חתולים נולדים,” פסקה. “רוצה לאכול?” ואסקה רצה. תמיד רצה. גוף צומח צריך דלק, והמקרר בבית ריק כאילו עכברים גרים בו. “נו? אני לא שואלת פעמיים.” הוא קם, נעמד בגמלוניות והלך אחריה. הדירה של תמרה אילינית הייתה שונה מכולן. ספרים — בכל מקום. ריח של נייר ישן ושל משהו טעים, בשרי. “שב,” הנהנה לכיוון השרפרף. “קודם שטוף ידיים. הנה, סבון של פעם.” הוא שטף ידיים, היא הגישה צלחת עם תפו”א ו גולאש אמיתי, חתיכות בשר גדולות. את הטעם של בשר אמיתי הוא שכח כבר מזמן. הוא אכל מהר, בקושי לועס. תמרה אילינית ישבה מולו, לחיה נתמכת ביד, בוחנת. “לאן אתה ממהר? לא ייקחו לך. ללעוס צריך, או שהקיבה תגיד תודה?” ואסקה האט מעט. “תודה,” מלמל, מנגב בפה בשרוול. “בשרוול לא מנגבים. יש מפיות,” הגישה לו. “אתה, ילד, פרא לגמרי אני רואה. איפה אמא שלך?” “בבית. עם החורג.” – “ברור. מיותר במשפחה.” היא אמרה את זה, כאילו אמרה “היום גשום” או “החלה התייקרה”. “תשמע, רוגוב,” פנתה בדרמטיות, “יש לך שני דרכים. או שתסתובב סתם ברחוב ותלך לאיבוד, או שתתחיל להפעיל את הראש. כוח יש לך, זה אני רואה. בראש — סערה.” “אני טיפש,” אמר ואסקה בכנות. “ככה אומרים בבית־ספר.” “בבית־ספר אומרים הרבה שטויות. יש שם תוכנית לאמצעיים. אתה לא אמצעי. אתה אחר. הידיים שלך — מאיפה צמחו?” הביט בכפות הידיים הרחבות, פרקי האצבעות פצועים. “לא יודע.” “נגלה. מחר תבוא. תתקן לי את הברז. נוזל בלי הכרה וסַנְטֵר אי־אפשר לסמוך עליו. יש לי כלים.” מאז אותו יום ואסקה בא אליה כמעט כל ערב. קודם תיקנים, אז שקעים, אז מנעולים. התברר — הידיים שלו באמת זהב. הוא הבין מכונות, הרגיש אותן — לא עם הראש, באינסטינקט של חיה. תמרה אילינית לא התפנקה. לימדה. קשוחה, תובענית. “לא ככה מחזיקים!” פיקדה, נותנת לו מכה בסרגל עץ. כאב, אגב. הביאה לו ספרים. לא לימודיים — על חיים. על אנשים ששרדו למרות הכול. חוקרים, ממציאים, חלוצים. “תקרא. המוח חייב לעבוד, או שיעמוד כמו ביצה.” בהדרגה למד את סיפורה. מהנדסת במפעל כל החיים. בעלה מת מוקדם, ילדים אין. המפעל נסגר, נשארה על פנסיה קטנה ותירגומים מזדמנים. לא נשברה, לא התקלקלה. המשיכה לחיות — זקופה, קשוחה, בודדה. “אין לי אף אחד,” אמרה. “ולך — כמעט אין. זה לא סוף. זה התחלה. הבנת?” הוא לא ממש הבין. אבל הנהן. כשמלאו לו שמונה־עשרה והגיע זמן צבא, קראה לו לשיחה רצינית. שולחן עם עוגות, ריבות, חגיגה. “שמע, ואסילי,” בפעם הראשונה בשם המלא. “אתה לפה לא חוזר. תלך לאיבוד. המקום הזה יבלע אותך. תקשיב לי — אחרי השירות תמצא את עצמך במקום אחר. תיסע לצפון, לבניין, לאן שתרצה. רק לא לכאן, שמעת?” “שמעתי.” “הנה, קח.” הגישה מעטפה. “יש כאן שלושים אלף. כל מה שחסכתי. בינתיים יספיק. תזכור: אתה לא חייב כלום, רק לעצמך. תהיה בן־אדם, ואסילי. לא בשבילי — בשבילך.” רצה לסרב. לומר שלא ייקח את כספה האחרון. אבל ראה את עיניה — הנחושות — והבין: אסור. זה השיעור האחרון. הלך. ולא חזר. עברו עשרים שנה. החצר השתנתה. עצי הפיקוס נגזמו, המדרכה הפכה לחניון. הספסלים ברזליים ולא נוחים ודירות הישנות עוד איכשהו עומדות. ג’יפ שחור וחסון עצר. יצא ממנו גבר גבוה, רחב, במעיל יקר אך פשוט. פניו קשות, מותשות מהרוח הצפונית, אך העיניים רגועות, בטוחות בעצמן. זה היה ואסילי רוגוב. ואסילי סרגייביץ’, כך קוראים לו עכשיו העובדים. בעל חברת בניה מצליחה בצפון הארץ. מאה עשרים עובדים, שלושה פרויקטים גדולים, מוניטין של אדם שבונה ביושר. התחיל מנמוך באתרי הבנייה בצפון. היה פועל פשוט, אח”כ בריגדיר, אז מנהל. למד בערבים, תעודה קיבל. חסך, סיכן, נכשל פעמיים, קם פעמיים. את שלושים אלף הש”ח של תמרה החזיר לה עשרות מונים — שלח כסף כל חודש, למרות שכעסה ואיימה לזרוק, קיבלה. עד שהעברות חזרו. “הנמען לא נמצא.” הביט בחלונות קומה חמישית — חשוך. נשים יושבות בחצר — חדשות, זרות. הישנות כבר אינן. “סליחה, את יודעת מי גר בדירה 45? תמרה אילינית?” הנשים זעפו, אך במהרה התעניינו — גבר כזה, כזו מכונית. “נו, חביבי… תמרה… לא טוב איתה. איבדה זיכרון, מתבלבלת. הדירה שלה נרשמה על שם איזה קרוב. בעצם, מי יש לה בכלל קרובים? סיפור מוזר. אומרים העבירו אותה לכפר, לבית עזוב.” “סוסנבה, נדמה לי,” הוסיפה השנייה. “בית ישן, בן משפחה פתאום צץ. את הדירה כבר מוכרים.” ואסילי הצטמרר. הכיר את הטריק: מוצאים קשיש בודד, מתחברים, שותים את הדירה, מגרשים לגמרי, והזקן – שייגמר איפה שהוא נידח. “איפה זו סוסנבה?” “ארבעים ק”מ מפה, מעבר למועצה. הכביש גרוע.” הוא הנהן, נכנס לרכב וטס. סוסנבה — כפר קורס עם שלוש רחובות. מחצית הבתים סגורים, דרכי בוץ. נשמות בודדות — זקנים ומשפחות שקועות. מצא את הבית לפי התיאור — שיקום רעוע, הגדר נפולה, חצר שוממה, על החבל תלוי סמרטוטים. בתוך החצר, גבר בגופיה מזוהמת, לא מגולח, עיניים עכורות של שותה סדרתי. “מה אתה צריך, אחי? הלכת לאיבוד?” “תמרה אילינית כאן?” “איזו תמרה? אין פה תמרה. עוף מפה.” ואסילי דחף אותו הצידה כחסר־משקל. נכנס. ריח טחב, ריקבון. חדר ראשון — כלים מלוכלכים, שאריות שתייה. חדר שני — על מיטת מתכת שכבה היא. קטנה, שדופה, שיער שיבה, פנים אפרפרות. עיגולים כהים מתחת לעיניים, שפתיים סדוקות. אבל זו היא. תמרה אילינית. זו שלימדה אותו להחזיק מברג ולהאמין בעצמו. זו שנתנה לו את כספה האחרון וביקשה: “תהיה בן־אדם.” פקחה עיניים. מבט עכור, מבולבל. “מי זה?” בקול חנוק וחלש. “זה אני, תמרה אילינית. ואסקה. רוגוב. זוכרת? זה שתיקן לך את הברז.” הביטה בו ממושכות. פתאום דמעות בקצות העיניים. “ואסקה… חזרת… גדול נהיית. בן־אדם…” “בן־אדם, בזכותך.” עטף אותה בשמיכה — קלה, כמעט ללא משקל — והרימה. מתחת לריח מחלה, עוד היה ניחוח של נייר ישן וסבון של פעם. “לאן אנחנו?” שאלה בבהלה. “אליי. לבית שלי. שם חם. יש הרבה ספרים. תאהבי.” ביציאה הגבר ניסה לעצור: “הי, לאן אתה לוקח אותה? תראה לי מסמכים! היא השאירה לי את הבית, אני דואג לה!” ואסילי הביט בו — קר, רגוע. האיש החוויר. “את כל זה תסביר לעורכי הדין שלי. למשטרה. לפרקליטות. ואם יתברר שרימית אותה לכאן, ואני אדאג שזה יקרה — תקבל מה שמגיע לך. הבנת?” הנהן, נבהל. הסיפור לא נגמר — בדיקות, בתי משפט, בירוקרטיה. חצי שנה להחזיר את הדירה — ההסכם בטל. האיש — רמאי ידוע. אבל לתמרה אילינית הדירה לא נדרשה עוד. ואסילי בנה בית — עץ, בתכנונו, לא אחוזה גרנדיוזית, אלא בית יציב, עם תנור, חלונות גדולים. תמרה אילינית גרה בחדר הגדול והבהיר בקומת קרקע. מיטב הרופאים, מטפלת, אוכל בריא. השתפרה, הסמיקה. הזיכרון לא חזר לגמרי — בלבלה שמות ותאריכים — אך האופי נשאר. שוב התחילה לקרוא, שוב נתנה פקודות לבית. “מה זה, קורי עכביש בפינה? זה בית או לול?” ואסילי חייך. אבל הוא לא עצר בזה. יום אחד חזר מהעבודה עם נער רזה, פצוע בלחי, עיניים נבוכות, בגדים גדולים מדי. “הנה, תמרה אילינית, תכירי. זה אלכס, מהאתר. אין לו איפה לישון. בן שמונה־עשרה, ידיים זהב, במוח סערה.” הניחה את הספר, סידרה משקפיים. סקרה אותו. “מה אתה עומד ככה? לך תשטוף ידיים. היום יש קציצות.” נער נוסף הופיע אחרי חודש — קטיה, ילדה בת 12, צולעת, ראש מורכן. לקח תחת חסותו. הבית התמלא. לא משום חסד אלא משפחה. משפחה של מיותרים, כאלה שכולם ויתרו עליהם. ואסילי צפה איך תמרה מלמדת את אלכס ללטש עץ, איך קטיה מקריאה ספר בקול רועד, אך קוראת. “ואסילי! מה קפאת? בוא תעזור! צריך להזיז ארון — הצעירים מתקשים!” “בדרך!” הוא צעד אליהם, למשפחה המוזרה, הלא־מאורגנת והלא־מושלמת שלו. לראשונה ב־40 שנה הרגיש: הוא לא מיותר. הוא במקום הנכון. “נו, אלכס,” שאל בערב, כשכולם נרדמו, “איך פה?” הנער ישב על המדרגות, מביט בכוכבים. “סבבה, אבל… “למה?” “אתה לא חייב לי כלום.” ואסילי הושיט לו תפוח. “אתה יודע, פעם מישהי אמרה לי: ‘רק חתולים נולדים סתם’.” “ומה זה אומר?” “שום דבר לא קורה סתם. לא טוב ולא רע. אתה כאן — זה לא במקרה. גם אני.” בבית נדלק אור בחדרה של תמרה אילינית — שוב קוראת עד מאוחר, בניגוד להוראות. “אלך לישון, אלכס. מחר הרבה עבודה. צריך לתקן את הגדר.” “לילה טוב, דודי.” “לילה טוב.” נותר על המדרגות בתהום השקט, ללא צעקות או פחד, רק צרצרים ורעש הדרך הרחוקה. ידע שלא יציל את כולם — את כל הזאבים הקטנים שהשליכו לשוליים. אבל את אלה הוא כן הציל. את תמרה. את עצמו. ובינתיים — זה מספיק. ומחר, ימשיך ללכת. בדיוק כמו שהיא לימדה אותו פעם.
021
Когда маленького Итайя Бен-Шимона выписывали из роддома в Ашкелоне, акушерка сказала его матери: «Какой крепыш! Настоящий герой вырастет».
שיעורים לחיים
הכלב הנאמן שבחר במשפחה חדשה: כיצד רקס, רועה גרמני מזדקן, סירב לשוב לאדוניו שנטשו אותו בקור המקפיא של שכונתנו והפך לבן בית אמיתי אצל זוג גמלאים ברחוב התל אביבי שלנו
05
Собака при виде хозяев опустила голову, но с места не двинулась Все началось во втором месяце, когда по тельавивским дворам закружили первые дожди и песок
שיעורים לחיים
פיית הרחמים כבר בכיתה ו’ היה ברור שליזה בוגצ’ב תהפוך לרופאה מעולה. אז ילד מהשכונה נפל מהנדנדה ושבר בצורה קשה את הברך והראש. הסצנה לא התאימה לבעלי לב חלש, אך ליזה בת ה-12 כלל לא איבדה עשתונות. “יענקה, תביאי מים, תחבושת וחומר חיטוי!” פנתה לחברתה שגרה ממול, וזו רצה בלי לשאול שאלות. כשהגיעה אמא של הילד, טניה, ראתה שליזה כבר חיטאה, ניקתה וחבשה אותו – מהר ובמקצועיות. כשהתברר מי טיפל בילד, לא היה גבול להפתעתה: “את תהיי רופאה, לא סתם, אלא מצוינת. כל הכבוד – לא התבלבלת אפילו לרגע. יש רופאים שממנו לא מקבלים עזרה איכותית, והנה – ילדה קטנה.” בטיולים שליזה יצאה אליהם היא הייתה שווה זהב – מי שרצה להיפצע רצה שעזרה ראשונה תבוא ממנה. בהמשך הגיעו הלימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטה, הסטאז’, ההתמחות, וקורסי העשרה מקצועיים. יום אחד, בתור רופאה ראשית, התבקשה למלא את מקומה של מנהלת מחלקת הדיאגנוסטיקה התפקודית. אין מה לומר – יעל (עכשיו כבר טיכונובה), זכתה להערכה רבה בבית החולים. הצוות היה נהדר, מלבד ראש הצוות הרפואי – ולדימיר יורייביץ’, איש זקן, חמוץ וקפדן, שידוע באנרגיות השליליות שלו. הוא הערים קשיים, חיפש ויכוחים, והיה די ערפד רגשי. ליזה ניסתה לא להיגרר לפרובוקציות, אבל זה עלה לה במאמץ רב. הדבר היחיד שניחם את ליזה היה שרק פעם בשבוע היא פגשה אותו, בוועדת הרופאים שבחנה מצבים רפואיים חדשים. גם המפגשים המעטים לא עברו בנעימים – ולדימיר נהג לזלזל בה ולעקוץ אותה, בעיקר בפני חולים ומנהלים. “מפלצת בלתי נסבלת,” סיפרה לבעלה, ואלרי, בארוחת הערב. “בטוחה שתצליחי להסתדר איתו בסוף – את הרי דיפלומטית,” ענה בחיוך. “וואלה, אמא, יום אחד תוותרי על הרפואה ותהיי דיפלומטית. גם משלמים שם יותר!” צחק בנה מקסים. “בסדר, נשקול את זה,” ענתה ליזה בדרכם ההומוריסטית הרגילה. אבל בסתר ליבה ליזה ידעה – היא אנושית, לא רובוט. יום אחד תישבר, ואז – זה יקרה מסיבה ממש טובה. וכך בדיוק היה: ב”השתלת מחלקה” בהשתתפותה, טופלה חולה קשישה, ורק כשניסתה לעלות תקווה עבור החולה, ולדימיר פלט בפניה, “עם מחלה במצב כזה? אף רופא לא ייתן לך סיכוי! ולמה לא באת קודם?” החולה התמלאה דמעות. ליזה התביישה, הרי ידעה כמה קשה היה לשכנע את האישה להתחיל טיפול. עכשיו כל מה שבנתה נהרס בשנייה אחת… בסוף, כשלא יכלה לשאת יותר, אמרה לולדימיר: “לפעמים, התקווה היא התפקיד הכי חשוב שלנו.” התדהמה הייתה מוחלטת, אבל כך ננטעה בלב היא עקרון חדש: מקצועיות עם חמלה. גם ולדימיר השתנה. יום לאחר מכן הביא עצבנית בקבוק טיפות הרגעה לליזה והתנצל. “אני מצטער… אולי את צודקת.” ומאז – מערכת היחסים בינו ובין ליזה הפכה חמה. ליזה לא מזדהה עם ריכולים וקלישאות. בהמשך התברר ולדימיר מאוהב בחולה הישנה, ורוצה להנשא לה. החברות הרופאות חגגו לכבודו, תהו מי תשנה אותו כך, וסוף סוף התגלה הסוד: ולדימיר מתחתן עם המלכה שבה הצילה ליזה. ליזה – פיית הרחמים – לימדה את כולם את הכוח שבתקווה, בכבוד עצמי ונשיות עדינה בבית החולים הגדול של תל אביב.
025
הפֵּיָה כבר בכיתה ו’ היה ברור לאסנת לוי שיום אחד עוד נהיה גאים בהדוקטור אסנת. זה קרה כשאיתן, הבן של השכנים, עף מהנדנדה וחטף ברך פתוחה וחתך בראש שאפילו
שיעורים לחיים
ככל שמתרחקים, כך הלב מתקרב… – תשמע, נכדי היקר! אם אני באמת כל כך מפריעה לכם, נשארה לי רק אפשרות אחת. אני לא עוברת יותר לאף אחת מהבנות, לא מבלה אצל חברים או חברות, וגם לא מחפשת לעצמי “חבר” לעת זקנה. תראה מה חשבתם! החליטו להשיא אותי בגילי! – סבתא, הרי את יודעת מה אני ואמא כבר מזמן אומרים לך! מספיק, תעברי לבית גיל הזהב. תעבירי את הבית על שמי, אמא תסדר לך חדר מסודר, שם תהיי בחברה, שכנות קרובות, ותחסכי לנו את כל הבלגן. – אני מהבית שלי לא אזוז. תשמע, סשה, אם אני מפריעה — הדלת פתוחה, העולם גדול. לך, תחפש דירה, תחיה איך שבא לך. לא רצית ללמוד? אז תעבוד. תביא הביתה בחורות כל יום אם בא לך. אני עוד מעט בת 65, רוצה שקט ושלווה. די, מספיק, נדדתי שנים, הגיע הזמן לחזור הביתה. זה לא מתאים, נכדי, שאתם מגרשים אותי מהבית שלי וחיים על הפנסיה שלי עם הכלות שלך. אז יש לך שבוע. לא תמצא דירה — תלך לחברים או לחברה הזאת שלך, ששוב שכחתי את שמה, רק שלא תהיה כאן היום. מה זה, פעם משדכים לי “חתן” בגיל הזה, פעם רוצים לשלוח אותי לדיור מוגן! הנכד עוד ניסה להגיד משהו, אבל לידה כבר לא הקשיבה, סגרה את הדלת, וראשה כאב. היא הרגישה איך סוף סוף התעוררה בה העקשנות הישראלית, אמרה הכל בלי חשבון — אחרי שנתיים של בליעות, ריצות מדירה של בת אחת לשנייה, ואז רמיזות שהיא כבר לא רצויה, שלא להפריע לחיי הזוגיות של הנכד, שעסוק כל פעם בכלה אחרת, ואמא נותנת לו אישור להזמין את כל החברות. ולידה ממשיכה לשלם על כל החשבונות, עוזרת לכל הנכדים, מתמודדת עם טענות של חתן תל אביבי על מנות, כסף, וחינוך. עד שיום אחד החליטה — אני לא עוזבת יותר את הבית שלי ולא מסכימה שיגידו לי איפה להיות, כן בעול לא בעול, לא עוד. ובתוך כל הסיטואציות האלה, בנות ישראל, חתנים, נכדים, בית קטן בפריפריה, נכד שמבקש “חלל פרטי”, הצעות למעבר לבית אבות — לידה בוחרת בדרך חדשה: הבית שלי הוא הבית שלי, ואתם תבואו לבקר, תביאו את הילדים אליי — אני אשמח לעזור, אבל אני נשארת הגבירה של עצמי, כאן בבית שלי, ואף אחד לא מחליט עליי. לידה אומרת: “ככל שמתרחקים, כך הלב מתקרב” — וצודקת.
064
יומן אישי ככל שמתרחקים, מתקרבים יותר… תשמע רגע, נכדי היקר. אם אני באמת מפריעה לכם כל כך, אז ברור שאין פה הרבה אפשרויות. אני לא הולכת אצל בנותיי יותר
שיעורים לחיים
כשהאישה לקחה את הכלבה לווטרינר כבר התחילה לדאוג שעשתה טעות איומה, ועכשיו במקום יצור אחד חסר מזל יש להם שניים בבית… הכול התברר כשניבל מצא בית חם אחרי שנמצא בפח, מיד שקע בצרות – קפץ לסיר בורשט רותח, התגלגל לשמנת, שבר כלים ונפצע בלי סוף. אחרי ביקורים אצל רבניות ופולקלוריסטיות, המליצו לה לצרף לחתול כלב, ובשמחה צורף רקס – צ’יוואווה קטן ומבהיל שגם לו מזל רע, וכבר ביום הראשון נלכד במלכודת עכברים. יחד הם התמודדו עם דבורים, תרנגולות והרפתקאות במקום פשוט, עד שיום אחד הצילו את בעלת הבית מתאונת דרכים נוראית. מאז כולם כבר רגילים לסיפורי הנפילות והכאבים, אבל ניבל ורקס זוכים לאהבה, חיבוקים ומיטות מפנקות. כי אצלם בבית כולם יודעים: הכי חשוב לאהוב, גם אם אתה החתול הכי חסר מזל במדינה והכלב הכי קטנטן ברחוב — וזו בעצם המתנה הכי גדולה שיש.
015
יומן, יום שלישי, 18:30 היום שוב נסעתי עם הכלב שלנו, רוני, אל הווטרינר. בדרך חשבתי, שאולי עשיתי טעות גורלית כשבחרנו להביא אותו אלינו. הרי לפניו היה לנו
שיעורים לחיים
ילדה קטנה נכנסה למסעדה בישראל. היא הבחינה בצלחת ובה שאריות ממנה שלקוח השאיר, והתיישבה לאכול. מלצר הבחין בה, ניגש לעברה ובלי לומר מילה לקח את הצלחת מולה. סיפור שחייבים לקרוא עד הסוף! מריה, בת 8 מירושלים, אחת מחמישה אחים. אבא שלה עזב אותם, ואמא נאבקת לפרנס את הילדים. כל יום הוא מאבק הישרדות אמיתי בבית של מריה. בשבתות וחופשים היא עוזרת בדוכן בשוק, ללקט כמה שקלים לאמא. בשבת אחת, אחרי השוק, עברה ליד מסעדה. ריח המאכלים היה מפתה. מעולם לא העזה להיכנס – עד הפעם הזו. ברגליים עייפות ולב רעב, פתחה את הדלת. מעיל דק, נעליים קרועות, והיא מתביישת בעצמה. היא ראתה על אחד השולחנות שנראה כי ננטש, נתח שניצל עם צ’יפס. היא התיישבה שקטה ולקחה מזלג. מבלי לשים לב, מלצר עמד מהצד והביט. לפני שהספיקה לטעום, הוא לקח את הצלחת בעדינות. מריה הנבוכה, עיניים מלאות דמעות, ציפתה לגערה. אבל המלצר חייך, חזר מהמטבח עם צלחת חמה ומהבילת, שתייה הקרה, ולקינוח עוגת שוקולד. “כולנו ראויים לארוחה טובה, במיוחד ילדים,” אמר בחיוך. מריה לא שכחה להודות, וביקשה לארוז את השאריות לאחיה הקטנים – לא היה להם לחם בבית. המלצר, בהתרגשות, ארז לה כמה קופסאות אוכל לכל המשפחה. “איך אוכל להחזיר לך?” שאלה. המלצר ענה: “כבר החזרת – לימדת אותי שיעור על חמלה. לעולם לא נפסיק להושיט יד ולעזור. ככה עושים את העולם טוב יותר.” מריה עזבה את המסעדה לא רק שבעה, אלא עם שיעור לחיים. מאז, בכל הזדמנות שהייתה לה, ניסתה להעניק לאחרים קצת חסד – והעבירה הלאה את הלב הרחב והתקווה שקיבלה, באותו יום שבת במסעדה הקטנה בדרך הביתה בירושלים.
020
יומן אישי שבת בצהריים שמי תאיר לוי. אני בת שמונה וגדלתי עם ארבעה אחים קטנים בשכונת קריית יובל בירושלים. אבא עזב אותנו מזמן, ואמא עובדת בלי סוף כדי לדאוג