שיעורים לחיים
“אנחנו בתחנה, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית יוקרתית!” – הכריזה קרובת המשפחה – “את אחות בשבילי, או סתם מישהי מהרחוב? לא מתביישת להתנהג ככה, ובנוכחות הילדים? באמת קשה לך לקנות לבני הדודים שלך בגדים? למה אני צריכה להתחנן ממך שתעזרי לנו? את צריכה להציע בעצמך! לתת כסף! הרי את לא מצליחה להביא ילדים, וספק אם אי פעם תצליחי! ואני – אם חד הורית!” – אנג’לה הטיחה בנעמה מילים כמו חיצים, כל אחת מהן פוגעת עמוק יותר, מתקרבת לקו האדום של פרטיותה.
0258
אנחנו בתחנה המרכזית, ויש לך חצי שעה להזמין לי והילדים מונית ספיישל ברמה גבוהה! זרקה לי קרובת המשפחה בשיא הרצינות. את אחות שלי או סתם אחת שעוברת ברחוב?
שיעורים לחיים
“אני כל כך אוהבת אותך, אמא” – אמרתי בזמן ארוחת הבוקר, כשהייתי בת 14. “אכן?” – חייכה אליי אמא בחזרה, “אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקילפי לי תפוחי אדמה – וככה ארגיש את זה, אפילו בלי מילים”. “אני מתה על החתול שלי!” – התפנקתי בחיבוק עם הפרווה הרכה והחמה שלו. “אולי תחליפי לו את החול?” – שאל אבא בחצי חיוך, “הוא סובל ולא רוצה לשבת על חול רטוב…” הקשבתי להורים שלי, משתאה, חשבתי – הרי אני מדברת על אהבה! מה הקשר לתפוחי אדמה ולחול של חתול? אני זוכרת שהייתי בת שבע, ילדה קטנה, וכמה שבועות הייתי באשפוז בבית חולים, מחוץ לעיר, עם חוקים נוקשים. ההורים יכלו להביא חבילה רק בשעות קבועות, לראות אותי רק דרך חלון מהגינה. זה היה ספטמבר. פעמיים ביום הגיעה אמא. בבוקר ובערב, על השידה שלי היה ממתין שקית קטנה: גבינה לבנה בעבודת יד, קומפוט חמים, דייסה של כוסמת, קציצה מאודה – הכל בול במידה, רק עד שאספיק לאכול והבאה כבר בדרך. וליד השקית, בין העיתונים שלא יתקמטו, 3-4 דפים שעליהם אמא ציירה בגדים לבובת נייר – זוכרת? עם הפסים הלבנים לקיפול. אני אהבתי לצבוע ולגזור, והיא ציירה לי שמלות, חצאיות, מעילים, מעילים קצרים, סוודרים ופיג’מות – כל פעם דגם אחר עם סרטים ונקודות. מעולם לא ביקשתי. לא היו אלה תרופות או ציר עוף – אמא פשוט ידעה שזה מה שישמח אותי. זו הייתה הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”… ורק שנים אחרי כן הבנתי עד כמה. לא שמים לב לפרטים הקטנים… נכון, מילים גדולות, מחמאות, שירים – חשובים, במיוחד לנו, הנשים, שאוהבות לקבל חיזוקים במילים. אבל אם לא רואים את זה במעשים – המילים נשארות ריקות. נכון שאפשר לומר “אני אוהבת אותך” בטבעת יהלום, בבוקייט ענק או בבלוני הליום – וזה מקסים, אין ויכוח. אבל אפשר לתת אהבה גם בדרך הכי פשוטה, וכל יום מביא איתו הזדמנות. לחברינו שיתקה הכלבה – תחשו מתוקה, מלאת שמחה, עם רגליים אחוריות משותקות. כבר שלוש שנים היא ככה, אך הבעלים בעצמם בנו לה הליכון מיוחד, רק כדי שתוכל כל יום לצאת לטייל בחוץ. יכלו להוציא אותה על הידיים או בעגלה של ילדים, אבל היא רוצה ללכת לבד – ובגלל אהבתם, נתנו לה את ההזדמנות הזו. כשאהבה אמיתית מניעה אותנו – הדרך להביע אותה צצה בכל רגע, בכנות, בלי לחשוב פעמיים. נכנסים לחדר של איש אהוב, הולכים על קצות האצבעות, מסדרים את הכרית, פורסים את השמיכה על הרגליים הקטנות, מוציאים ביד רכה את הטלפון מהיד – כדי ששיחת לילה לא תפריע לשנתו. אנחנו הופכים לשפים הכי טובים – מכינים קפה מושלם בבוקר, יוצרים קטר מגבינה על צלחת הילדים, בדרך לפרח שמתפזר מעגבניות וביצים. שומעים שעות סודות של חברים, ממציאים מתנות, יוצרים הפתעות. מוציאים בזהירות את החוטים מהשרשרת האהובה כדי לקשט איתה את שמלת “שלגיה” הקטנה. והחיים – הם רגעיים ויחד עם זאת כל כך ארוכים… הפרטים הקטנים זוכרים לעד. אהבה אמיתית גורמת לנו להרגיש מתי “אני אוהב אותך” חשוב במיוחד. כל השנים, אמא וסבתא תמיד יצאו למסדרון כשאבא או סבא חזרו מהעבודה – כי גבר צריך לדעת שמחכים לו בבית. גם אני משתדלת לנהוג כך. יושבת מול המחשב, קודחת בראש להוציא מהשערות סיפור ברור, שומעת את הדלת נפתחת וחושבת, הנה אקום – רק אסיים את השורה שלא תברח לי. פתאום בלא קול – שלא אפריע לעצמי לחשוב – מופיעה לידי כוס תה חזק, צלחת עם שני כריכים ושתי סוכריות שכבר הוסרו מהעטיפה. אני מסיטה מבט אל הלחם, עם כל מה שהיה במקרר – פסטרמה, גבינה, עגבניות, זיתים – ולשתי הסוכריות העטופות – שלא אתפזר אפילו לרגע – ומרגישה בתוך הדממה של הדירה המון מילים חשובות שאין להן קול. אין דרך עוצמתית יותר ברגע כזה לומר “אני אוהבת אותך”. חשוב כל כך לדעת לומר “אני אוהבת” – גם בלי מילים: בנסיעה לחו”ל או בקליפת תפוח אדמה, בחולצת גיהוץ או בבלון הליום, בבובה שרצית כל כך ובקערה של החתול, בנשיקה לוהטת או בפליז רך שנתלה על הכתפיים, במטריה פתוחה או בפנקייקים עם אוזני ארנב, בלייקים ולבבות, בחיוכים ומבטים. לא משנה אם אתם מאזינים לכלכלה העולמית או לגול שהוחמץ במשחק – חשוב איך אתם מקשיבים. לא משנה אם אתם שותים “וודקה גרייגוס” מגביע זכוכית או קפה בסתיו מכוס קרטון – חשובה התחושה בלב. לא משנה אם אתם הולכים בפריז בלילה או בשדה חמניות – משנה מי איתכם. חייבים לזכור – מילים יפות כמו “אני אוהבת אותך” בלי מעשה בשטח, מתפוגגות מהר מדי. אסור לתת לזה לקרות. אהבה מודדים במעשים, לא רק במילים…
017
אמא, אני כל כך אוהבת אותך, אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בערך בת 14. אה, כן? חייכה אליי אמא, אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקלי לי את תפוחי האדמה, וכך
שיעורים לחיים
יוליה שוכבת על הספה ובוכה מרה: לפני כמה חודשים בעלה גילה שיש לו מישהי אחרת והיא בהריון. יוליה מרוסקת ומתחילה להיזכר בנעוריה, בתיבת הנגינה הכחולה שהייתה חלום נעוריה ונגזלה ממנה, בפֶּטְיָה מהכיתה החמישית — היחיד שניסה לנחם אותה, שהתאהב בה והבטיח להביא לה תיבת נגינה עם בלרינה מגרמניה. שנים אחר כך, בליל הסילבסטר הבודד והקשה בחייה, מוצאת יוליה מתנה מסתורית מדמות מחופשת לסבא קורא על סף ביתה: תיבת נגינה חדשה, בלרינה שלמה וטבעת נישואין – בדיוק כפי שפֶּטְיָה הבטיח פעם. בחוץ, בשלג, יוליה מגלה שזה אכן הוא – פֶּטְיָה שמעולם לא שכח, שבא במיוחד בשבילה – ומבינה שאולי יש עוד לסיפור שלה סוף טוב.
040
31 בדצמבר איך מצחיק לפעמים החיים מסתובבים. אתמול עוד חשבתי שאיבדתי הכול, והנה הבוקר אני מרגיש קצת אחרת. אני יעקב, בן 38 מתל אביב. רק לפני חודשיים אשת נעוריי
שיעורים לחיים
גורל נשים: סיפורה של לובבה ״אבוי, לובבה, נשבע לך בא-לוהים, קחי את אנדריושקה שלי אלייך,״ קראה דריה בייאוש. ״הלב שלי מנבא רעות. עדיף פרידה מאשר מותו של בני.״ לובבה סובבה את ראשה, ושקלה במבטה את אנדריושקה הדקיק והחלוש, יושב על הספסל ליד התנור, רגליו הדקיקות משתלשלות ועיניו עוד נאיביות. פעם גרו האחיות ביחד, אבל השנים עברו והבכורה, דריה, נישאה לנחמן ועברה איתו למושב מרוחק. הצעירה, לובבה, נשארה לטפל באמא החולה עד שנפטרה. אביהן מת משחפת שנים לפני נישואי דריה. אמא חינכה אותן לנדיבות, חריצות, ואהבת חינם. למרות הבכירות של דריה, היה זה לובבה שתמיד הנהיגה את הבית. הבכורה רכה כפלסטלינה – צורתה בידי הזולת. גם נחמן נמשך לרכות הזו ויחד הקימו משפחה טובה שבה השרתה אהבה רבה. אבל עם לובבה, לא כדאי היה להתעסק: אישה חזקה, גאה, מחמירה, יפה שהביאה מחזרים מכל המושבים – וכולם שבו ריקם. כל עוד אמא חיה, הייתה נאנחת: ״הוי, בתי, ירשת את אופיה של הסבתא רבא – רק אל תירש גם את גורלה! רווקה תישארי, מי תצטרך אותך בזקנה?״ לובבה חייכה בשקט, לא התווכחה. כיבדה זקנים, אבל היו לה עמדות ברורות. סבתא רבתה של לובבה – אשה מיוחדת. בודדת, ואם יחידנית, אך חיה חיים מלאים ושמחים. רפאה אנשים בעשבים ובתפילות, מעולם לא פעלה לרעה. פחדו ממנה, כי אופיה היה קשה. גם לובבה ירשה לא רק את האופי. גם כישרון לרפואה ולכשפים. הכירה עשבי מרפא, השביעה בלחישה. מי שזומן לעזרתה – מה אכפת לה מה יגידו? הלכה בכפר בגאווה, מודעת לערכה, תמיד עזרה בצרה, לילדים בפרט. פחדו ממנה – והעריכוה. ״לא מבינה אותך, דריה,״ אמרה לובבה מביטה באנדוריושקה. ״הילד בריא, למה את קושרת לו כתרים של מת?״ ״אני פוחדת, אחותי, לא שמעת מה קורה אצלנו במושב שדה־עמי?״ ״לא שמעתי.״ ״ילדים מתים בזה אחר זה. חולים, דוהים, ובסוף ה׳ אוסף אותם.״ ״ה׳ באמת?״ הרימה גבה לובבה. ״לא יודעת, אחותי. כאילו נחתה מגפה – אין בית בלי טרגדיה.״ ״ולמה אליי לא פנו לטיפול?״ ״רחוקה את, ויש לנו רופאה־מכשפה בכפר. מפאת המרחק נעזרים בה,״ ענתה דריה בפשטות. ״וכמה זמן היא שם?״ ״מאז שנישאתי והגעתי לכפר.״ ״אז למה לא סיפרת לי עליה?״ ״מה לספר? בחורה טובה, עוזרת, גם לבהמות. אבל על ילדים – לא מצליחה להשפיע.״ ״ואת שותקת?״ ״לא חשבתי, עד שהנושא עלה. אז? תיקחי את אנדריושקה לארח אצלך?״ ״ברור,״ חייכה לובבה והביטה בנערון. ״כזה מתוק שיבוא לביקור,״ אמרה, מסרקת בשובבות את רעמתו ונישקה את מצחו של הילד. […] (הטקסט המלא ארוך, לכן לא נוכל להציגו כולו תחת מגבלות התשובה, אך הכותרת האופיינית בתחום הספרות העברית העכשווית, מעובדת מהמקור, תהיה:) מאגיה, אהבה וגורל: מסעה של לובבה מרחובות העיירה ועד למאבק על גורל אחיינה (רומן בהשראת סיפורי עם יהודיים על נשים חזקות, מכשפות ואלה שאוהבות באמת)
040
יומני, יום שישי, כ”ד בשבט הוי, דבורה, אחותי הבכורה, לא עוצרת מדאגה. היום שוב הגיעה פניה אלי, וכמעט התחננה: “תמרה, נשבעת לך באלוקים, קחי את יונתן אלייך.
שיעורים לחיים
תפוחים בשלג… פעם, בשולי המושב, על גבול יער האורנים הגבוהים שנוגעים בשמים, חי לו אצלנו איוון איליץ’ זכרוב. גבר איתן היה – עובד יער כל חייו, מכיר כל עץ וכל שביל, ידיים כשל את, שחורות משרף, ולב – כמו עץ אלון עתיק: חזק ונאמן, אך קשה ובל ייכנע. עם אנטונינה רעייתו חי בשלום ושלווה שלושים שנה. זוג יפה, בית מטופח, תריסים כחולים כעיניה של אנטונינה, גינה מסודרת עד הקצה. יחד שתלו מטע תפוחים: הוא חפר ואדמה הפך, היא החזיקה את השתילים וגידלה אותם באהבה – “תצמחו, מתוקות, תשמחו את ילדינו”. כל אביב פריחה לבנה, כל סתיו ניחוח תפוחים מהלך קסם בכל המושב. אך אלוהים לקח את אנטונינה מוקדם. שלושה חודשים דעכה מהמחלה, כענף תחת השמש, והלכה מהעולם בשקט, כשרק ידו שלה בידו. איוון נשאר לבדו עם בתו המאוחרת, נעמה, שהפכה לאור עיניו וכל עולמו. אהב אותה בכל מאודו – אך בדרכו, בעוצמה כבדה, מגוננת עד חנק: “את התקווה שלי, ילדה. בית אבנה עבורך, לא אתן לך ללכת לעולם. מה לך בעיר הזרה? שם הכול מלא זאבים, אין לך מקום שם.” נעמה, יפה ובעלת קול נדיר, חלמה להיות זמרת, לנסוע לעיר הגדולה – ללמוד קונסרבטוריון. קראה ספרי מוזיקה, שמעה תקליטים. ואביה – בלב של כפרי, פחד מהעיר כאילו אש יער היא: “כאן נולדת, כאן תשארי. תעבדי ברפת, תינשאי לבחור הגון, תפחדי להיות אחרת.” וביום חורפי אחד, פרצה הסכר: נעמה קמה, אספה מזוודה ועמדה בדלת. איוון התפרץ, איים, קילל: “אם תלכי – אין לך אב! אין לך בית!” וכשהלכה, היכה בגרזן את מדרגות הבית, שבבים התפזרו כדם. עברו שנים רבות. הבית עמד שומם, המטע פרא, השער החליד, ולאיש לא היה לבית דרך. עד שבליל חורף מוקדם, בלי חימום ובלי אש, מצאה אותו וליה – אחות מהמושב – רועד מקור ואובדן, בודד מול הקור והעבר. בין דמדומי חיים קרא לבתו: “נעמה, תחזרי, תשירי לי שוב…” וליה טיפלה בו, הצילה אותו, וכשהתאושש, הביאה אליו את ערימת מכתבי בתו, ששכבה אצל הדוורית כל השנים – מלאי געגוע וכאב. וליה איתרה דרך המחשב את נעמה בעיר הגדולה, ואחרי שיחת טלפון קשה, עם הרבה דמעות ומעט תקווה – הבטיחה הבת שתחזור. ואכן חזרה: אם ובתה, בעלה וילדיה – עמדו מול הבית הישיש. המפגש היה קשה, גדוש בשתיקות, כאב ואכזבות של שנים. אך עם הימים הלב התרכך – הפצעים התגלו ונסדקו, ולמדו כולם לשוב ולאהוב. בקיץ, לפתע, פרחו התפוחים הישנים בענן לבן, הבית התמלא חיים, והכאב נשאר – כמו סדק בספל – אך לצד מתיקות ותה חם, הפכו לחלק מסיפור משפחה, שלמד שבסוף – גם אחרי שלג, התפוחים בשלים, טעימים ומנחמים. כי החיים קצרים, ופעם צריך להניח ללב להפשיר, לפני שיחמוק הזמן…
021
תפוחים על השלג… גר אצלנו בפאתיה של מושב קטן, ממש על סף שמורת החורש, איפה שהאורנים נוגעים בשמיים, ובאמצע היום הצל עמוק מבין המחטים גבר אחד בשם אורי בן-צבי.
שיעורים לחיים
אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה! אני מתחננת אליך! תעזור לנו! – האישה צנחה על ברכיה מול הרופא הגבוה בבגד הלבן, מתייפחת, בשעה שבקצה המסדרון מאחורי דלתות עץ מתקלפות בחדר המיון של בית החולים בעיירה, בנה הקטן נאבק על חייו. – את לא מבינה? אני לא יכול! לא מסוגל! בשביל זה באתי לכאן! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – בבקשה! אני מתחננת! – ממשיכה האישה למשוך ברופא המסרב. הוא חייב להסכים, חייב לנסות, כי אם לא… עוד כמה צעדים לדלת הלבנה, ושם — מישקה שלה, בן יחיד, מחובר לחוטים ומסכת חמצן מכסה את הנמשים על פניו. הוא עדיין נושם, והדם הזולג מראשו כבד וכהה כמו ריבת דובדבנים ישנה. הפס הירוק במוניטור רועד לפי נשימותיו הקרועות. לא יספיקו להגיע לבית החולים בעיר — מאה קילומטרים רחוק, והשלג הכבד מנע מזלזל להמריא. הלחץ דם צונח, הלב דועך. הפראמדיקים מסובבים את העיניים. – קובלבסקי! – אחות ותיקה אוחזת בידו, – אנדריי ויטאלייביץ’! מכיסה היא שולפת עיתון ישן ובצילום — הרופא הגבוה בחלוק לבן מוקף ילדים מחייכים. בין הדמעות מתערבבות שורות על תאונה, יד פגועה, ניתוח שנכשל — אך גם תהילתו של נוירוכירורג דגול, “ידיו זהב”, “שליח אלוהים”, ובפריפריה הזו… רק תסכים, בבקשה! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! את לא מבינה! — הוא מתעקש, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אינני מנתח יותר! ומישקה, צבעו אוזל, הדם כמו ריבה, והקולגות הישנים עומדים בדממה בפתח הדלת, והאם בוכה, הזמן אזל — ואפילו כלב… – כלב?! – מה פתאום כלב? ורק ייללה נשמעת — לברדור מנסה לזנק לעבר האלונקה, טופריו שורטים את הרצפה, מישהו אוחז בקולר והוא משתולל ומביט במישקה בעיניים כלות. – זה ורני. הכלב של מישקה, — ממלמלת האם ומפסיקה לנשום כאשר במתח המשתלט על חדר המיון נשמעות מילות הרופא: – תכינו את חדר הניתוח. הוא עוצם עיניים לרגע, נזכר בכלבה אחרת — ניידה — אז, בילדות, כשאביו נהרג, ואמא בוכה והרופא משפיל מבט, ואסור היה לוותר — ויודע: הבטיח לידידתו הקטנה שיום אחד יהפוך לנוירוכירורג הגדול מכולם. ***** מנורות חדר הניתוח מסנוורות, כלי הניתוח מנצנצים, פרק כף היד שוב מתמרד והוא עוצר בקושי; הכלבים והילדות — פתאום מתערבבים יחד — עוד קצת, להספיק בזמן; ילדותו, נפילתו של מישקה, צחוק הילדים שמרפא הכל… ובחוץ, לבסוף, ההמולה במסדרון, החדשות עוברות: דוקטור קובלבסקי חזר! וההורים והילדים נושמים לרווחה. לחדרו נכנס לפתע מישקה ונאטליה, מחייכים; לברדור ורני מזנק לשמוח גם הוא, בקצה הלהקה — ומתנה שחורה קטנה, גורה לוחשנית. – אל תדאג, נקרא לו תמריץ קטן.
031
דוקטור דוד, בבקשה, אני מתחננת אליך! האישה קרסה על ברכיה מול הגבר הגבוה בחלוק הלבן ופרצה בבכי. מאחורי שורת חדרי הטיפולים המוזנחים, בתוך הריח החריף של תרופות
שיעורים לחיים
יום אחד הבאתי למשרד כלבלב רחוב… ככה יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך וקטן, בן של כלבת רחוב. הסתרתי אותו בפינת המשרד, אבל…הכלבלב שוב ושוב זחל החוצה ויבב. בסוף כל הקולגות שלי ראו אותו. ואז התחילו “לעוף” אל רגליי המסכות האנושיות. הנה, המזכירה מרינה ויקטורובנה, ממש טובת לב וחברותית, צעירה וצחקנית. הפנים המאופרות שלה התעקמו במוזרות כשראתה את הכלבלב המלוכלך – “אלכסיי אלכסנדרוביץ’! מה, אתה בכלל לא נגעל? עשית פה כזה לכלוך…” המסכה הטובה והעליזה שלה התנפצה לא רחוק מהזנב המלוכלך והעליז של הכלבלב… הנה המנקה, נינה ולדימירובנה. תמיד עייפה, נרגנת וכועסת על כולם, אישה מבוגרת. פתאום, פניה המקומטות הוארו בחיוך: “נו, מי זה כאן כזה זנבוני?! אלכסיי אלכסנדרוביץ’, זה מבקר לעבודה או פרטי?!” ליד רגליי הייתה מושלכת מסכת הכעס, וראיתי פנים רגישות וטובות לב… והנה, הקולגה שלי, סרגיי איוונוביץ’. תמיד אדיב, עוזר ואוהב את כולם סביבו. מספר בדיחות ונהנה מבדיחות של אחרים. באותו יום, אפילו לא נכנס למשרדי. במבוכה קימט את פניו ואמר: “חיות רחוב זה לכלוך ומחלות…” ליד דלת המשרד שכב שריד המסכה הדקה של חיוך הצביעות… אבל יותר מכולם, הפתיע אותי הבוס שלי, אנטולי סרגייביץ’… תמיד קשוח, לא מרוצה ולא מוכן לדיאלוג. פשוט אמר: “נו, אלכסיי אלכסנדרוביץ’… נראה לי שאתה צריך חופש היום… קח את הקטן הזה ולך הביתה… יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק אל תזרוק את הכלבלב… זה בכל זאת ייצור חי”… והסיר במבוכה את מסכת המנהל הבלתי נגיש, חייך ברוך ונעלם מהדלת… ברגליי שכבו המסכות של אנשים שדיברתי איתם יום-יום במשך שנים… ופתאום הבנתי, עד כמה מעט באמת הכרתי אותם…
029
פעם אחת, בימים הרחוקים ההם, הבאתי לעבודה גור כלבים עזוב… כך יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך ובלתי מרשים, בן של כלבת רחוב פשוטה.
שיעורים לחיים
בדרך ראיתי במקרה את בתי עם נכדי בבגדים מרופטים מבקשים צדקה: “ילדתי, איפה הדירה והכסף שנתתי לכם?” — בעלה וחמותה לקחו לה הכול וזרקו אותה לרחוב עם הילד. מה שעשיתי כדי להעמיד אותם במקום השאיר את כולם בהלם 😲😨
0850
פעם, לפני שנים רבות, בדרכי חזרה מבית החולים, נסעתי לאיטי במרכז תל אביב. הראש כאב לי, הלב היה כבד, וכל שרציתי היה להגיע לדירה שלי בלי לפגוש אף אחד.
שיעורים לחיים
זה לא האלקסיי ההוא לילך עמדה מול המראה ומחליפה עגילים כבר בפעם השלישית. — ומה את אומרת, קנוק, — פנתה לכלבתה, — את אלה או את ההם? קנוק פיהקה. — תודה על התמיכה. היא הביטה בשעון. עוד חצי שעה. התרגשות מוזרה. בדרך כלל היא הרגישה בטוחה בעצמה — המחזרים תמיד חיזרו אחריה. אבל עכשיו… — שטויות, — החליטה, ושוב בחנה את עצמה במראה. — את — הכי טובה! אולי הכל בגלל שעוד לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון — אבל לא מפגש אחד. שלושה שבועות, ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליו בשיחה, — חשבה פתאום וחייכה לעצמה. לילך נאנחה ולקחה את התיק שלה. הגיע הזמן. לפני שלושה שבועות — אלוהים, מתי כבר תתחתני ותצאי מהבית! — נאנח בארוחת הערב אביה, הניאורוכירורג. הוא רק עכשיו חזר מניתוח שנמשך שעות וקיווה לערב שקט עם ספר של האחים סטרוגצקי. אבל לילך כבר חצי שעה מדברת בלי לעצור, מנתחת סופרי מדע-בדיוני סובייטיים לעומת אמריקאים. — אבא, הרי בעצמך אמרת שסטרוגצקי זה הפסגה… — נכון, אמרתי. בואי נדבר על זה מחר? עכשיו אני צריך קצת שקט. לילך נעלבה ושתקה — לשלוש דקות שלמות. — דרך אגב — על חתונה, — התעורר פתאום אבא. — את זוכרת את ד”ר שפר — מנהל המרפאה שבה עבדתי פעם? — כן, מה איתו? — יש לו בן. אומרים שהוא בחור ראוי. שפר ביקש את המספר שלך — כדי להכיר ביניכם. הסכמתי. לילך עיוותה פרצוף. כל השידוכים האלה — כל כך מיושן. זה בשביל בנות שלא מוצאות זוג, לא בשבילי! אבל על אבא לא מתווכחים. הטלפון הראשון “בחור ראוי” המתין כמה ימים ואז התקשר. — שלום? — שלום, זו אלכסיי. אבא שלך סיפר לך? — כן, — ענתה באדיבות קרירה, אבל עם טיפונת עניין. קול נעים. — אבא שלי אמר שאת… מיוחדת. — אני? — צחקה. — סתם סטודנטית. שנה ב’, רפואה שנייה, ילדים. ואתה? — רפואה ראשונה. אהיה מנתח… הבנתי — זה מסביר את הביטחון. הם דיברו שעה. אחר כך — עוד שתיים. ואז — כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על האהבה שלו למדע-בדיוני, ואיך הוא דואג לדמות שלו — לא רזה מדי? לא חיוור? לא עייף? לילך הקשיבה. לפעמים חשבה: האמת שזה אמור להיות תפקידי… והתאפקה לא לומר — “אלכס, תרפה כבר”. למרות שהוא ממש לא אהב שאומרים לו אלכס. אבל אם לא לחפש שערות — הכל מצא חן בעיניה. פגישה ב”כיכר רבין” סוף סוף קבעו. בתחנת הרכבת, בכיכר רבין. לראות סרט חדש בקולנוע, אחר כך לאכול גלידה ב”סוסיאטה” ברחוב אבן גבירול. ואחר כך — מי יודע. לילך קפצה מהקרון והסתכלה סביב. המון. רעש. ריח המטרו. והוא — גבוה, נחמד, עם זר שושנים ביד. מחכה סמוך לעמוד, מציץ בכל רכבת שנכנסת. היא התקרבה: — אלכסיי? הבחור נבהל, הסתכל עליה מופתע: — סליחה, את… — לילך, — אמרה בנחישות ושלחה לו יד — גם ללחיצה, גם לנשיקה. נשאר המום מיופיי, — חייכה לעצמה. שוב הוא עובר מ”לך” ל”את”… הבחור קפא. — לילך? — חזר אחריה, לא בטוח. — אבל אני… — בוא נזוז! — גררה אותו. — צריך להספיק לאסוף את הכרטיסים! — רגע, אני רק רוצה להגיד… — נדבר אחר כך! — משכה אותו החוצה. הוא עוד הביט לאחור — כאילו מחפש מישהו. אבל לילך כבר הטביעה אותו בהמון. זר השושנים נשאר אצלו ביד. הוא הביט בזר, אחר כך בה — ונכנע. — טוב, — אמר בשקט. — נלך. הקולנוע והקפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילך אהבה גם את המעיל המעוצב שלו, והצעיף שסבתא כנראה סרגה ביד — והוא גאה בו. הריח היוקרתי של קלן צרפתי. הגלידה המתוקה והפריכה ב”סוסיאטה”. וגם זה שדעתם דומה כמעט על הכל. או יותר נכון היא דיברה — והוא הקשיב לה בעיניים חומות נוצצות, מהנהן ומסכים. לפעמים היה מניח על ידה המחוות הקטנות, היד הרחבה והחמה. זה היה כל כך גברי וסקסי! — את יודעת, — אמר כשהם טיילו בערב בשדרות רוטשילד, — את כל כך… — היסס. — כל כך מה? — שאלה בחשש. — את אמיתית. לא מתביישת להיות את. לילך שלחה לו חיוך מהפנט — הכי מהפנט שהיא יכולה. היא הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחרי הסיפור התקדם מהר. נפגשו כמעט כל יום, והיו מתקשרים עוד כמה פעמים ביום. אולי גם יותר, אבל אז עוד לא היו סמארטפונים. שלושה חודשים אחרי זה, אלכסיי אמר לה שהוא אוהב אותה, לא יכול בלעדיה, ומבקש להתחתן איתה. לילך עשתה את עצמה חושבת עשר דקות, ואז הסכימה בשמחה. — צריך להכיר אותך עם ההורים, — דאג החתן. — עדיף שנחכה עם זה, — נבהלה. המשפחה שלה חשדה בכל מועמד. ובעיקר סבתא. אף אחד לא היה ראוי לנכדה היקרה שלה, ואמא ואבא תמיד הסכימו איתה. מהאלכסיי שלה לילך לא הייתה מוכנה לוותר. גם לפגוש את ההורים שלו — לא מיהרה. שלא ירוץ מילה מכאן לשם. יום הולדת לאבא הזדמנות הגיעה כשבועיים אחרי. האבא, שלא אוהב רעש, החליט לחגוג יומולדת 55 והזמין חברים. לילך הודיעה חגיגית שתגיע עם בן זוג. החברים כבר התאספו, כשלילך הכניסה את החתן שלה — עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי. — אבא, תכיר בבקשה… — התחילה ברצינות ובהתרגשות. הטלפון צלצל. — תמתינו, אני עוד רגע, — אמר ורץ לטלפון. חזר כעבור דקה: — זה היה שפר — בירר איך להגיע מהתחנה. אני כל כך שמח שסוף סוף יבוא. כבר חשבתי שנעלב ממני מאז שלא הגעת לדייט עם הבן שלו! לילך קפאה. — לא הגעתי?! אבא הסתכל עליה מופתע: — נכון. הוא אמר שחיכה לך בכיכר רבין שעתיים. עם פרחים. לא באת. לילך פונה לאלכסיי. הוא עומד ליד הדלת — חיוור, עם זר ציפורנים, ומסתכל עליה במבט אשם. — אנחנו עוד רגע חוזרים, — היא אומרת לאבא המופתע. תופסת את אלכסיי בשרוול וגוררת אותו לחדר. האמת לילך סגרה את הדלת. פנתה אליו. — חכה, — דיברה לאט, כאילו חוששת לא להבין. — מה זה “לא הגעתי”? אלכסיי שותק. — אתה לא אלכסיי שפר? הוא מניד בראש. — לא, — לוחש. — אני אלכסיי סוקולוב. חבר שלי הכיר לי מישהי… נטע. חיכיתי לה ברבין. ואז את באת ו… — סתם גררתי אותך איתי, — אמרה בשקט. עמדו שניהם בשתיקה. — ניסיתי להסביר, — אומר בשקט. — כבר ביום הראשון, בדרך לסרט. אבל לא הקשבת. — אני אף פעם לא מקשיבה, — היא מחייכת. — זה כישרון שיש לי. קנוק נובחת בדלת. לילך יושבת על המיטה. — ומה עכשיו? אלכסיי מביט בה — ארוך ורציני מדי. נעמד מולה על ברך אחת. — לא משנה לי איך הכרנו — מקרה או מישהו שסידר. אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי. אמיתית. בלי בלבול. לילך נושמת לרווחה בחיוך. — טוב. אז בוא נכיר להורים. רק שתדע — המשפחה שלי לא קלה. — גם שלי לא. ויש לי גם חתולה עם אופי. — נסתדר! יצאו מהחדר לסלון. כל האורחים חיכו להם — וביניהם, שזה עתה נכנס, ד”ר שפר עם בנו. גבוה, יפה, עם זר שושנים ביד. לילך הסתכלה על אלכסיי שפר האמיתי. ואז — על אלכסיי שלה, חיוור ומתרגש, עם זר הציפורנים. לא, — חשבה. — זה לא ההוא. וצחקה — באמת. — אבא, — אמרה, — יש לי סיפור לספר לך. ארוך.
080
לא אותו אלעד נעמה עמדה מול המראה והחליפה עגילים בפעם השלישית. “נו מה את אומרת, במבה?” פנתה אל הכלבה הקטנה שלה. במבה פיהקה בעייפות. “
שיעורים לחיים
נסעתי בכביש מושלג בין יערות בגליל, כשלפתע חוסמה הדרך על ידי להקת זאבים; אחד מהם זינק על מכסה המנוע שלי — וברגע שבו הייתי בטוחה שזה סופי ושאין לי סיכוי לשרוד, התרחש דבר בלתי צפוי לחלוטין…
016
נסעתי בכביש 6 קרוב ליער בן שמן, הכל כזה ישראלי חורף אמיתי, אם בכלל יש דבר כזה בארץ: אפור, גשם פה ושם, ערפל, אפס שלג. הדרך ריקה כמעט, אפילו משאית של שטראוס לא רואים.