Author: Lewis Simmons
אנחנו בתחנה המרכזית, ויש לך חצי שעה להזמין לי והילדים מונית ספיישל ברמה גבוהה! זרקה לי קרובת המשפחה בשיא הרצינות. את אחות שלי או סתם אחת שעוברת ברחוב?
אמא, אני כל כך אוהבת אותך, אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בערך בת 14. אה, כן? חייכה אליי אמא, אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקלי לי את תפוחי האדמה, וכך
31 בדצמבר איך מצחיק לפעמים החיים מסתובבים. אתמול עוד חשבתי שאיבדתי הכול, והנה הבוקר אני מרגיש קצת אחרת. אני יעקב, בן 38 מתל אביב. רק לפני חודשיים אשת נעוריי
יומני, יום שישי, כ”ד בשבט הוי, דבורה, אחותי הבכורה, לא עוצרת מדאגה. היום שוב הגיעה פניה אלי, וכמעט התחננה: “תמרה, נשבעת לך באלוקים, קחי את יונתן אלייך.
תפוחים על השלג… גר אצלנו בפאתיה של מושב קטן, ממש על סף שמורת החורש, איפה שהאורנים נוגעים בשמיים, ובאמצע היום הצל עמוק מבין המחטים גבר אחד בשם אורי בן-צבי.
דוקטור דוד, בבקשה, אני מתחננת אליך! האישה קרסה על ברכיה מול הגבר הגבוה בחלוק הלבן ופרצה בבכי. מאחורי שורת חדרי הטיפולים המוזנחים, בתוך הריח החריף של תרופות
פעם אחת, בימים הרחוקים ההם, הבאתי לעבודה גור כלבים עזוב… כך יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך ובלתי מרשים, בן של כלבת רחוב פשוטה.
פעם, לפני שנים רבות, בדרכי חזרה מבית החולים, נסעתי לאיטי במרכז תל אביב. הראש כאב לי, הלב היה כבד, וכל שרציתי היה להגיע לדירה שלי בלי לפגוש אף אחד.
לא אותו אלעד נעמה עמדה מול המראה והחליפה עגילים בפעם השלישית. “נו מה את אומרת, במבה?” פנתה אל הכלבה הקטנה שלה. במבה פיהקה בעייפות. “
נסעתי בכביש 6 קרוב ליער בן שמן, הכל כזה ישראלי חורף אמיתי, אם בכלל יש דבר כזה בארץ: אפור, גשם פה ושם, ערפל, אפס שלג. הדרך ריקה כמעט, אפילו משאית של שטראוס לא רואים.









