Author: Lewis Simmons
יומן אישי, יום שלישי בבוקר, תל אביב הבוקר שוב קיבלתי הודעה הפנסיה נכנסה לחשבון בבנק דיסקונט, תודה לאל. מעבר לחשבונות החשמל והמים, ולרכישות קבועות בשוק
איזה קונסרבטוריון עכשיו? אמא השליכה על השולחן את העלון שנעם הביאה מהחטיבה. אין סיכוי. אפילו אל תחשבי על זה. נעם עמדה בפתח המטבח, מחבקת את התיק חזק אל החזה.
אמא הרי רק רצתה לעזור שמעת על דינה? חמותה, אסנת, מזגה למעיין עוד תה. ביתה נולדו לאחרונה נכד שני, את יכולה לתאר לעצמך? בן, שלושה שמונה מאות.
או אמא, או אף אחד נעה, כדאי שנקנה עוד כרטיס להצגה. נעה הרימה עיניים מהצלחת. ארוחת הערב אפילו לא התקררה, ויותם כבר ישב עם הטלפון ביד, דוקר על המסך ברצינות
אמא, הבאתי את עדינה, קולה של תמרה נשמע מהכניסה, וענת הרימה עיניים מהמחברת. אבוא לקחת אותה בערב, חייבת לרוץ. הדלת נסגרה בתרועה. ענת השעינה את ראשה לאחור
את רוצה להיפטר ממני מה זה, מה לבשת? רבקה לאורון העיפה מבט בוחן בבתה, מהראש ועד לרגליים, עוצרת על החצאית. זה פשוט לא מתאים. בגילך כבר צריך להפסיק להתלבש ילדותי.
מיטל תגיע היום, בסביבות שבע. זה בסדר מבחינתך? נועה הניחה את המברשת בצד והסתובבה אליי, כשאני מתעסק בשלט של הטלוויזיה. הנהנתי, עיניי לא נעות מהמסך.
חצי שנה אחרי שחתמנו על גט, כשכבר הייתי בטוחה שהחיים שלי מתחילים להתייצב שוב, הטלפון צלצל בשבע בבוקר. הייתי בחדר בבית החולים, הריח של החיטוי עוד ריחף בין
תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור שלא אשכח בחייםהיום שבו החתונה שלי הפכה לרגע הכי מביך, אבל גם הכי חשוב, שעברתי. קוראים לי נועה לוי, ותדמייני: 204 אורחים
תקשיבי, תמיד חלמתי להתחתן בשמלת הכלה של אמא שלי ז״ל, כדי להרגיש שהיא איתי ולכבד את הזיכרון שלה. השמלה הזו לא הייתה סתם בגד ישן שזרוק בארון, היא הייתה הקשר









