היום, כשהיא נזכרת באותה נסיעה לאילת, היא כמעט לא מאמינה שזה באמת קרה. שירה טסה יום אחד לפני כולם ליום ההולדת של חנה, החמות לשעבר שלה. בקושי התיישבה במושב במטוס, ופתאום קפאה — מישהו קרא לה בשמה.
אצבעותיה נצמדו לרצועת התיק כשהיא עמדה בתור לרישום הטיסה. עד יום ההולדת של חנה נשאר עוד יום אחד, אבל שירה בחרה במודע בטיסה המוקדמת. היא ידעה שיונתן, כמו תמיד, ידחה הכול לרגע האחרון — הוא יטוס כנראה רק למחרת בבוקר. שלוש שנים עברו מאז הגירושים, ובכל הזמן הזה הם הצליחו לגור באותה עיר בלי להיפגש אפילו פעם אחת. ועכשיו, יותר מתמיד, היא לא רצתה להפר את האיזון העדין הזה.
במושב 12A, ליד החלון, כמו שאהבה. במטוס היא שלפה ספר חדש שהתחילה לקרוא אתמול ולא יכלה להניח מהיד. סיפור על אהבה, בגידה וסליחה. פעם היא היתה נמנעת מספרים כאלה, אבל הזמן מרפא.
“שירה?” קול מוכר גרם לה להצטמרר. איזה צירוף מקרים.
לאט לאט הרימה את המבט. יונתן עמד במעבר, ידו על ידית המזוודה. מטופח כמו תמיד, בז’קט האפור האהוב עליו. רק ברקותיו התגנב לו קצת שיער אפור שלא הבחינה בו מעולם.
“אתה הרי תמיד מאחר,” נמלט מפיה במקום ברכת שלום.
“ואת תמיד מתכננת הכול מראש,” ענה בחיוך ושלף את הכרטיס. “הממ, 12B.”
שירה הרגישה שלחייה בוערות. שלוש שעות טיסה ליד האיש שממנו התחמקה בזהירות כל כך הרבה זמן. נראה שהגורל החליט לעשות מהם צחוק.
“אני יכול לנסות להחליף מושבים,” אמר יונתן.
“לא צריך,” קטעה אותו שירה. “אנחנו מבוגרים.”
יונתן הנהן והתיישב לידה. ריח הבושם המוכר שלו הגיע אליה ופגע בה כמו דקירה בלב. כמה פעמים התעוררה עם הריח הזה באף?
“מה שלום העבודה?” הוא שאל אחרי ההמראה, כשהשתיקה נעשתה בלתי נסבלת.
“טוב. פתחתי סטודיו ליוגה משלי,” ענתה בקול רגוע. “ואתה? עדיין באותו מקום?”
“לא, עברתי לייעוץ. זוכרת שתמיד חלמתי על זה?”
כמובן שזכרה. וזכרה גם את הוויכוחים האינסופיים סביב זה. היא פחדה משינוי, הוא כמה אליו. עכשיו, שנים אחר כך, כל אחד קיבל את מה שרצה. אז למה הלב שלה עדיין כואב?
“אמא תתרגש מאוד לראות אותך,” אמר אחרי רגע. “היא עדיין שומרת את אגרטל הקרמיקה שהבאת לה ליום ההולדת האחרון.”
“חנה תמיד הייתה—” שירה עצרה וחיפשה את המילים. “כל כך טובה אליי.”
“גם אחרי הגירושים היא אמרה שהיית הכלה הכי טובה שאפשר לבקש.”
שירה הרגישה דמעות בעיניים. היא תפסה את הספר כדי להסתיר את ההתרגשות.
“מה את קוראת?” יונתן הביט בכריכה.
“זמן הסליחה,” ענתה, ושניהם שתקו כשהבינו את האירוניה בכותרת.
את שארית הטיסה העבירו בשתיקה, אבל זו היתה שתיקה אחרת — לא מתוחה כמו מיתר, אלא כמעט נעימה, כמו פעם. כשהמטוס נחת באילת, עזר לה יונתן להוריד את התיק מהמדף.
“נחלוק מונית?” הציע. “בכל זאת אנחנו נוסעים לאותו כיוון.”
שירה היססה. לפני שלוש שנים הם נפרדו, משוכנעים שלעולם לא יעמדו זה לצד זה שוב. ובכל זאת הנה הם, והעולם לא חרב.
“בסדר,” הנהנה. “אבל אני שומרת על הניווט — אתה תמיד רב עם הטכנולוגיה.”
יונתן צחק, והצחוק המוכר הזה עורר בה רעד פנימי. אולי לפעמים צריך לשחרר את העבר כדי שההווה יוכל להיות בהיר יותר.
כשירדו מהמטוס, היא הבינה שבפעם הראשונה מזה זמן רב היא לא מתחרטת על מפגש מקרי. לפניהם חיכה יום ההולדת — שולחן ערוך ומבטים לא בטוחים של קרובי משפחה. אבל עכשיו היא ידעה: הם יצליחו. הרי הם תמיד ידעו.
המונית התפתלה ברחובות הערב של אילת. שירה, כמו שהבטיחה, שמרה על המסלול, ויונתן ישב לצדה, מופרד ממנה רק על ידי תיק על המושב האמצעי.
“כאן ימינה,” אמרה שירה, ויונתן חייך. היא הכירה את הדרך לבית של הוריו טוב יותר ממנו.
“זוכרת את הפעם הראשונה שנסענו לאמא?” שאל פתאום. “היית כל כך עצבנית כל הדרך.”
“ברור,” נאנחה שירה. “החלפתי בגדים שלוש פעמים לפני שיצאנו. רציתי לעשות רושם טוב.”
“ואז שפכת על עצמך את המרק.”
שניהם צחקו, ולרגע נדמה שהזמן עצר מלכת. אבל המונית עצרה ליד הבית המוכר, והרגע נמוג אל תוך הדמדומים.
חנה קיבלה את פניהן בפתח והרימה את ידיה בהפתעה.
“באתם יחד? איזו הפתעה!”
“נפגשנו במקרה במטוס,” הסבירה שירה בחיפזון, וזיהתה בעיניה של חנה ניצוץ של תקווה.
“היכנסו, היכנסו! שירה, הכנתי לך את החדר — אותו חדר כמו תמיד.”
שירה קפאה. החדר — חדר השינה בקומה הראשונה, שבו היא ויונתן תמיד ישנו כשבאו לבקר. המקום שבו שמש הבוקר ציירה דוגמאות על הקיר, ומהחלון נשקף עץ התפוח הישן.
“אמא, אולי אני אקח את חדר האורחים?” ניסה יונתן.
“בלי דיונים!” קטעה אותו חנה. “מחר יישנו שם האורחים. שירה נשארת בחדר השינה, ואתה בחדר הילדות שלך. הכול כמו פעם.”
“כמו פעם” — המילים הדהדו בראשה של שירה. בעצם שום דבר לא היה כמו פעם, אבל עם חנה לא היה שווה להתווכח.
הערב עבר בהכנות לחגיגה. שירה עזרה במטבח, ויונתן מיין בעליית הגג קופסאות ישנות — משימה שאמא שלו כבר מזמן רצתה שיעשה. הם נמנעו בכוונה מלהישאר לבד, אבל תחת קורת גג אחת זה לא היה פשוט.
בלילה שירה לא הצליחה להירדם. המיטה הרגישה גדולה מדי, ריקה מדי. מאחורי הקיר, בחדר הילדות, חרק הדק העץ של הרצפה — כנראה שגם יונתן לא ישן. היא זיהתה את הצלילים: שלוש צעדים לחלון, ארבעה חזרה. ככה הוא תמיד הלך כשחשב על משהו.
פתאום נשתתק. שירה התהפכה על הצד והביטה מבעד לחלון. עץ התפוח רשש ברוח, ולרגע נדמה היה לה כאילו שלוש השנים האחרונות לא היו מעולם.
