אני גר בבניין הזה כבר תשע שנים, ברחוב ביל"ו בחולון, ואני מכיר כל שכונה וכל שכן בקומה. עובד כחשמלאי, שעות לא קבועות, אז לרוב אני רואה את החיים של השכונה דווקא בשעות שאחרים לא רואים – שש בבוקר, אחת בלילה. ואני אהיה כנה: לא התכוונתי להתערב בשום דבר. זה לא העסק שלי, מי מגדל כלב ומי לא.
את הזוג גדעון ושירה כרמלי הכרתי בעיקר דרך המרפסת שלי, שמביטה ישר על חניית הבניין. גדעון עבד בסוכנות נסיעות ברחוב סוקולוב, ושירה – מורה לאנגלית בבית ספר יסודי. זוג בלי ילדים, בשנות השלושים המוקדמות, שהביאו לפני כשנה כלבלב מהפינה – תערובת, חום-אדמדם עם כתם לבן על החזה, שקראו לו "בּוֹז". בוז היה כלב שמח, מהסוג שרץ אחרי כל אחד שיוצא מהבניין ומצטט אותך בעיניים כאילו אתה החבר הכי טוב שלו בעולם.
באוגוסט הם תכננו טיסה לקפריסין, שבועיים, דיל של "איסתא" שגדעון סיפר עליו לכל מי שהיה מוכן להקשיב. שמעתי אותם בחניה, לילה לפני הנסיעה, מסדרים מזוודות בתא המטען של המאזדה שלהם.
"בוז נשאר בחצר," אמר גדעון, לא ממש בשאלה. "מישהו מהשכנים יזרוק לו אוכל."
"אבל שבועיים זה הרבה," אמרה שירה, בלי להרים את הראש מהמזוודה.
"יסתדר. כלבי רחוב מסתדרים שבועות שלמים."
לא התערבתי. לא היה לי מה להגיד שלא יישמע כמו הטפת מוסר של שכן זקן. בבוקר, כשראיתי אותם עולים למונית לנתב"ג, בוז רץ אחרי המכונית עד השער ונעמד שם, מסתכל בכיוון שהמונית נסעה בו. חשבתי לעצמי – נו, שבועיים, זה לא סוף העולם.
מי שבאמת לקח את העניין על עצמה הייתה רחל אדרי, אלמנה מהקומה הראשונה, אישה בת שבעים וארבע שמזינה כל חתול וכלב בשכונה כבר עשרים שנה. ראיתי אותה מהמרפסת, יורדת עם קערת פתיתים ושאריות עוף, קוראת לבוז בשם רך כאילו הוא הנכד שלה. בהתחלה הוא לא בא. פחד, בלבול. אחר כך הרעב גבר על החשש.
יום שלישי בצהריים, בשעה שאני הייתי צריך להיות בעבודה בכלל אבל תקוע בבית בגלל נזילה שלא הצלחתי לתקן, שמעתי צרחה מהרחוב. רחל.
יצאתי למרפסת. בוז היה מוטל על האספלט, ליד הכניסה לחניה, ומכונית טויוטה כהה עומדת כמה מטרים משם עם הדלת פתוחה. הנהג, בחור צעיר, עמד ומניד בידיים.
"הוא רץ ישר אל הכביש!" צעק. "לא היה לי זמן לבלום!"
ירדתי במהירות, לא ממש חושב, רק עם הרגליים רצות. כשהגעתי, רחל כבר הייתה על הברכיים, בד שמלתה מתכסה אבק, מחזיקה את הראש של הכלב בשתי ידיים.
"צריך וטרינר, עכשיו," אמרה, בלי לצעוק, בקול שהפך פתאום מאוד שקט ומאוד נחרץ.
הצעתי לה טרמפ – יש לי טנדר עבודה, מקום בתא המטען. העמסנו את בוז על שמיכה ישנה שהייתה לי בתוך הטנדר ונסענו למרפאה הווטרינרית ברחוב סוקולוב, כעשר דקות נסיעה שהרגישה כמו שעה.
הרופאה בדקה, אמרה "שבר מורכב, צריך ניתוח, יקר". רחל שאלה כמה. היא לא התנודדה, לא לקחה אפילו שנייה לחשוב. "תתחילו," אמרה. ראיתי אותה אחר כך סופרת כסף מתוך ארנק קטן, שטרות של מאתיים ושל חמישים, מחשבת בלחש.
לא יצא לי לדעת בדיוק כמה זה עלה, אבל כשסיפרה לי אחר כך, בכניסה לבניין, היא אמרה "אלפיים ושלוש מאות שקל, זה חצי מהקצבה שלי לחודש וחצי". לא התלוננה. רק אמרה את זה כמו שמוסרים נתון.
בשבועות שאחרי, ראיתי אותה כל יום, הולכת לכיוון המרפאה עם שקית ניילון – חזה עוף קצוץ, ביסקוויטים לכלבים שקנתה בסופר "שופרסל" בשכונה. בוז התחיל ללכת, קצת צולע, אחר כך פחות. תוך חודש היה רץ, הזנב שלו רועד מהתרגשות בכל פעם שהיא נכנסה לחדר.
כשהזוג חזר מקפריסין, שרופים משמש, עם שקיות מהדיוטי פרי, ראיתי אותם מגיעים לחניה. בוז, שהיה בטיול עם רחל בגינה הציבורית שמעבר לכביש, רץ לכיוונם בלי לחשוב פעמיים, קופץ, מנסה ללקק.
"בוז! חי!" צעקה שירה, ורדה סוף סוף את תיק הקניות.
רחל קרבה, לאט, בלי חיוך. "ברוכים השבים," אמרה. גדעון, לא מבין את הקרירות, אמר "תודה שהזנת אותו, אנחנו ידענו שתשמרי עליו".
"הזנתי," אמרה רחל, "זו מילה קטנה בשביל מה שקרה."
היא סיפרה להם, בלי לרכך. על התאונה, על הניתוח, על שבועיים של טיפול. ראיתי את הפנים של שירה מתרוקנות מהצבע.
"בבקשה, מספיק עם הדרמה," ניסה גדעון להתנער. "הוא בחיים, לא?"
"הוא בחיים כי שכנה בת שבעים וארבע לקחה אותו לווטרינר על הכסף שלה," אמרה רחל, "כי אתם החלטתם שכלב יכול לשרוד שבועיים ברחוב בלי מישהו שאחראי עליו."
גדעון רצה לקחת את בוז בחזרה, פשוט ככה, "זה הכלב שלנו". רחל הוציאה מהתיק שלה, לאט, ניירת מקופלת – חשבונית מהמרפאה, עם סכום מודגש בטוש אדום. "זה מה שעלה להציל אותו. תחזירו לי את הכסף, ואני לא אעמוד בדרככם."
גדעון קרא את הנייר, פניו התכרכמו. שירה לקחה אותו ממנו, קראה, ואז הסתכלה על בוז, שעמד בין שני המחנות, לא מבין בכלל למה אנשים מרימים קול.
לא היה לי שום תפקיד בשיחה הזאת. רק עמדתי בכניסה, ידיים בכיסים, מחכה שהנזילה בדירה שלי תחכה עוד רגע. אבל ראיתי את הסוף.
גדעון אמר שזה "סחיטה". רחל אמרה שזה "צדק". שירה לא אמרה כלום, רק חזרה והסתכלה על הנייר.
שבוע אחר כך פגשתי את גדעון במעלית. הוא מלמל משהו על "כסף שאין להם, משכנתא, הטלוויזיה שהתקלקלה". לא שאלתי. לא היה לי עניין בתשובה.
יום שלישי, בערב, ראיתי מהמרפסת את שירה יורדת לחצר, לבד. רחל הייתה שם עם בוז, משחקת לו עם כדור צבעוני. שירה עמדה כמה מטרים משם, לא התקרבה. בוז הרים ראש, הסתכל בה שנייה, ואז המשיך לרדוף אחרי הכדור.
שירה חזרה פנימה בלי להגיד מילה.
אחרי זה שמעתי שהם החליטו שלא משלמים. גדעון דיבר על זה עם כולם בבניין, שהם "עשו לה חסד, שתשמור לעצמה". רחל לא ענתה לו יותר כשהיה פוגש אותה בחניה, רק הנהנה בראש בקלילות ועברה הלאה.
היום, כשאני יוצא למרפסת שלי בשש בבוקר עם הקפה, אני רואה אותה – רחל – פותחת את הדלת לחצר, ובוז יוצא רץ אחריה, זנבו למעלה, מקפץ סביב רגליה. היא קוראת לו בשם שהיא עצמה בחרה לו, "חמוד", ולא "בוז" יותר. הכלב עונה לה.
גדעון ושירה גרים עדיין בבניין, קומה שנייה. מפעם לפעם אני רואה את גדעון מסתכל מהחלון כשרחל עוברת בחצר עם הכלב. הוא לא יורד. הוא סוגר את הווילון.
