חמש ושלושים בבוקר, ורחוב איינשטיין בכפר סבא עוד שקט. שרה כבר על המרפסת, כוס נס קפה בין האצבעות, והאדים עולים ומתערבבים עם קור נובמבר. מהבניין הסמוך מגיע ריח של בורקס מהפורן של השכנה, ומישהו למטה מחמם את הרכב — טויוטה קורולה לבנה, בת עשר שנים, שעדיין נוסעת כאילו יצאה מהסוכנות.
שרה בת שישים ואחת. שלושים ושתיים שנה עבדה כאחות בכירה במחלקת פנימית בבית החולים מאיר. לפני שנה פרשה. ולפני שנה בדיוק, גם החליטה שהבת שלה, מיכל, תעבור להתגורר בדירה שלה ברחוב איינשטיין — "רק עד שהם יתאוששו כלכלית", אמרה מיכל אז. "שנה, שנה וחצי, לא יותר".
מיכל בת שלושים וארבע, מנהלת שיווק בחברת סטארט-אפ שקרסה. בעלה, רועי, איבד את העבודה שלו כמתכנת חצי שנה אחרי זה. שניהם עברו לגור אצל שרה עם הילד, נדב, בן תשע. הדירה שלוש חדרים. שרה לקחה את החדר הקטן, הזוג עם הילד — את שני החדרים הגדולים.
השנה והחצי הפכו לשלוש שנים. ואז, בתחילת הקיץ, רועי קיבל משרה חדשה בחברת היי-טק ברעננה, שכר טוב, אופציות. שרה חשבה שזה הסימן — שעכשיו הם ישכרו דירה, יתחילו מחדש. במקום זה, רועי הביא לחתימה הצעה אחרת: שהוא ומיכל ישלמו לה "שכירות סמלית", ושהדירה — על שם נדב. "ככה זה נשאר במשפחה, אמא", אמר. "ואת תמיד תהיי כאן, זה לא משנה לך כלום בפועל".
שרה לא חתמה אז. אמרה שתחשוב. אבל מאז, משהו בבית השתנה.
היא זוכרת את הרגע המדויק שבו הבינה שהיא כבר לא הבעלים בבית שלה. זה היה ביום שלישי, שבוע וחצי קודם. היא חזרה מהקופה בכניסה — שילמה חשבון ארנונה — ושמעה את רועי מדבר בטלפון במטבח, לא מנמיך קול כלל: "לא, היא עדיין מתעכבת עם החתימה. אבל זה עניין של זמן, היא לא תחיה לנצח, ואנחנו כבר כאן". מיכל, שעמדה לידו עם מברשת ניקוי בכיור, לא אמרה מילה. לא הפסיקה אותו. המשיכה לשטוף כוס.
שרה נשארה בפרוזדור, התיק עדיין על הכתף, הקבלה מהעירייה בכיס. לא נכנסה. חזרה בשקט למרפסת, שם היא עומדת היום, וחיכתה שיירדם הלב.
מאז היא התחילה לשים לב לפרטים שלא שמה לב אליהם קודם. שרועי כבר לא מבקש רשות להזמין חברים לערב שישי — פשוט מודיע. שמיכל מזיזה את הדברים שלה בארון האמבטיה בלי לשאול, כאילו זה חצי שלה. שנדב, שתמיד קרא לה "סבתא שרה'לי", התחיל לקרוא לה בשם המשפחה כשדיבר עליה עם חברים — "הדירה של סבתא ג'קסון", אמר פעם לילד שהגיע לשחק, ושרה שמעה מהמטבח והמשיכה לקלף תפוחי עץ כאילו לא שמעה כלום.
לפני שלושה ימים, ביום שישי, הגיע השבר. שרה חזרה מהמרפיאה הקהילתית בפארק הירק, שם היא עובדת בהתנדבות שלוש פעמים בשבוע — עוזרת לקשישים למלא טפסים, מלווה אותם לתורים. על השולחן במטבח מצאה עותק של הסכם, מודפס, עם פתק צהוב: "אמא, רק צריך חתימה שלך ושל עו"ד מטעמנו, זה פורמלי". מתחת לפתק, חוזה שכירות על שמה, שהופך אותה מבעלת הדירה לדיירת בביתה שלה. סכום שכר הדירה החודשי — אלף ומאתיים שקל. פחות מהחזר המשכנתא שהיא עדיין משלמת על אותה דירה.
היא עמדה שם, ליד הכיריים, והחזיקה את הדף בשתי ידיים. לא רעדה. רק הרגישה שהנייר קר יותר ממה שנייר צריך להיות.
אותו ערב רועי חזר מהעבודה בשמונה, תיק המחשב על הגב, מפתחות הרכב מצלצלים. "ראית את ההסכם?" שאל, כאילו מדבר על משלוח שהגיע. שרה שאלה אותו, ישר, בלי להרים קול: "מתי החלטתם שאני גרה כאן בחסד שלכם?"
רועי הניד בכתפיים. "זה לא כך. זה רק מסדר דברים מבחינת מיסים, אם משהו יקרה לך — נדב צריך להיות מוגן". מיכל נכנסה מהסלון, שמעה את החלק האחרון, ואמרה רק: "אמא, את מסבכת דבר פשוט". לא יותר מזה. לא הגנה, לא התנגדות. פנתה לכיוון המקרר, הוציאה בקבוק מים.
שרה לא הרימה קול. אמרה שהיא צריכה לחשוב, ועלתה למרפסת, איפה היא עומדת עכשיו, שישה בבוקר, הקפה כבר קר בכוס.
היא לא חושבת הרבה זמן. ביום שני בבוקר היא נכנסת למשרד של עורכת הדין שלה, רונית אלבז, ברחוב ויצמן, משרד קטן מעל חנות אופטיקה. על השולחן מניחה את התיק הירוק שבו היא שומרת את כל הניירת — טאבו, חוזה המשכנתא, קבלות ארנונה משלושים השנים האחרונות. "אני רוצה לבדוק משהו," היא אומרת. "אם אני מוכרת את הדירה היום, מי יכול לעצור את זה?"
רונית מסתכלת בה, מניחה את העיפרון. "אף אחד. הדירה רשומה על שמך בלבד. אין הערת אזהרה, אין שום דבר חתום". שרה מהנהנת. "אני רוצה למכור. לא לבן שלי, לא לבת שלי. לקונה חוץ".
תוך עשרים ושניים יום הדירה נמכרת למשפחה צעירה מהוד השרון — זוג עם תינוקת, שחיפשו בדיוק שלושה חדרים בכפר סבא, קרוב לבית החולים מאיר. שרה מקבלת שני מיליון ומאה אלף שקל. היא לא מספרת למיכל ולרועי עד שהעסקה נחתמת ברשם המקרקעין, ועד שהכסף עובר לחשבון שלה בבנק הפועלים.
ביום שהם מגלים — מיכל חוזרת מהעבודה ומוצאת שני אנשים זרים מודדים את הסלון עם סרט מידה, תיק מפתחות עם תג של משרד תיווך בידם — היא מתקשרת לשרה בצרחות. "מה עשית?! זה הבית שלנו!" שרה עונה בקול שווה, כף ידה האחת מחזיקה את הטלפון, השנייה מחליקה על כריכת התיק הירוק שמונח על השולחן שלה בדירה החדשה, שכורה, קטנה, ברחוב הרצל, קומה שנייה בלי מעלית. "זה היה הבית שלי. שלושים שנה שילמתי עליו. אני עברתי לדירה משלי. יש לכם חודש לפנות, זה כתוב בחוזה שהעורכת דין שלי שלחה לעורך הדין שלכם".
רועי מגיע באותו ערב, עומד מול הדלת החדשה שלה, לא נכנס כי היא לא פותחת לו. מדבר מבעד לדלת. "אמא, איך יכולת. איפה נדב יגדל?" שרה עומדת בפנים, יד על הקולר, ועונה: "נדב יגדל איפה שההורים שלו דואגים לו דירה. זה לא התפקיד שלי מגיל שישים ואחת".
היא לא פותחת את הדלת. מניחה את התיק הירוק על המדף הגבוה בארון, בין קופסת תכשיטים לתמונה ישנה של עצמה בת עשרים וחמש, במדי אחות, מחייכת מול בית החולים מאיר ביומה הראשון בעבודה. מכינה לעצמה כוס תה, יושבת על הכורסה החדשה שקנתה עם חלק מהכסף, ומדליקה את הטלוויזיה בדיוק בזמן לחדשות השמונה.
