״קטיה, בואי תראי מה שלחו לך! איזה אנגלי כתב לך הודעה. נראה לי שהוא רוצה לראיין אותך.״
ניקולאי הביט במסך במבט מבולבל, כאילו גם הוא מתקשה להאמין למה שהוא רואה.
יקטרינה סידרה את משקפיה והחלה לקרוא את המכתב.
התברר שעיתונאי מעיתון בריטי יצר איתה קשר. הוא התעניין בסיפורו של גרישה, החתול האפור בעל ההליכה המיוחדת, שפעם הרופאים לא האמינו שיחיה זמן רב.
בהתחלה יקטרינה חשבה שחלה טעות.
אבל כעבור זמן קצר הגיע מכתב נוסף. הפעם מגרמניה. גם מגזין מקומי רצה לספר לקוראיו על גרישה.
אחר כך פנו אליה עיתונאים מאוסטרליה.
ואז קרה משהו שיקטרינה כבר באמת לא הצליחה להאמין לו.
הגיע מכתב מיפן.
האישה בחנה במשך זמן רב את שורות הסימנים היפניים, מנסה להבין לפחות מילה אחת. בסופו של דבר נאלצה להיעזר במתרגם אוטומטי.
ואז קראה משפט שהותיר אותה פעורת פה.
העיתונאים היפנים תיארו את גרישה כחתול שמביט בעולם בדרך שכל אחד מאיתנו היה רוצה לפעמים ללמוד.
יקטרינה קראה את התרגום שוב.
ואז פעם נוספת.
היא הסתובבה אל החתול האהוב שלה, ששכב לידה, וגירדה אותו בעדינות מאחורי האוזן.
״גרישנקה, אתה בכלל קולט? עכשיו מכירים אותך אפילו בטוקיו! אתה הפכת לכוכב בינלאומי אמיתי!״
החתול הרים את ראשו.
הוא הביט בבעלת הבית בעיניו המשתאות, כאילו ניסה להבין מדוע היא מתרגשת כל כך.
ואז התהפך על גבו, מתח את רגליו והגיש לה את בטנו הפרוותית לליטוף.
יקטרינה פרצה בצחוק.
זאת הייתה כל התשובה שלו.
לגרישה ממש לא היה אכפת כמה אנשים שמעו את שמו או באילו מדינות מפרסמים את תמונותיו.
הוא היה מרוצה.
האישה האהובה עליו ישבה לידו, ידה ליטפה את פרוותו האפורה והסמיכה, ועוד כמה דקות נעימות של מנוחה חיכו לו.
בחוץ ירד שלג רטוב. פתיתים גדולים התערבבו בטיפות הגשם ונמסו ברגע שנגעו בחלון.
בחדר דלקה מנורת שולחן. האור החמים שלה האיר את הספה שעליה ישבה יקטרינה, כשגרישה נח על ברכיה.
על השולחן הקטן עמדה כוס תה שלא סיימה לשתות. מעט רחוק יותר, על המדף, ניצב כד חרס מצויר מאופישניה שבאוקראינה.
הכול נראה רגיל ומוכר.
אבל האישה עדיין לא הצליחה להתרגל למחשבה שאנשים הנמצאים אלפי קילומטרים מביתה באוקראינה מכירים עכשיו את החתול שלה.
גרישה שכב על ברכיה. חתול גדול וכבד, בעל חזה רחב. מתחת לכף ידה הרגישה את הרטט הקבוע של גרגורו העמוק.
יקטרינה העבירה את ידה על ראשו העגול.
ופתאום נזכרה באותו יום.
בגינה. בערימת הקומפוסט. בשני הגורים הזעירים ששכבו צמודים זה לזה על האדמה הקרה.
היא זכרה במיוחד את חולצת הפלנל שבה עטפה את הגור החלש ביותר.
הוא כמעט לא שקל דבר.
גופו הקטן רעד, רגליו האחוריות בקושי צייתו לו, ועיניו היו סגורות בגלל הפרשות שהתייבשו עליהן.
כמה אנשים אמרו לה לוותר עליו!
כמה פעמים שמעה שאין כמעט שום תקווה.
אפילו הווטרינרים הזהירו אותה בזהירות שאם הגור ישרוד, קרוב לוודאי שלעולם לא יוכל לנוע כמו חתול רגיל.
אבל הוא שרד.
יקטרינה הורידה את מבטה אל גרישה.
״אתה זוכר, קטן שלי, איך היית אז?״ לחשה. ״כמעט אף אחד לא האמין שיש לך סיכוי. ותראה מה קורה עכשיו…״
החתול סובב מעט את ראשו.
״אנשים שאני בכלל לא מכירה כותבים לי. אתה מבין? הם מספרים שכשהלב שלהם כבד במיוחד, הם פותחים את הסרטונים שלך. מסתכלים איך אתה הולך, איך אתה מנסה לקום אחרי נפילה… ואז הם מתחילים לחייך.״
היא השתתקה לרגע.
״אתה בכלל יודע כמה אתה חשוב להם?״
גרישה עצם עין אחת. השנייה נותרה מעט פקוחה, כפי שקרה לו לעיתים קרובות.
יקטרינה חייכה והמשיכה ללטף אותו.
היא ידעה היטב כמה דברים החתול האהוב שלה מעולם לא הצליח ללמוד לעשות.
חתולים אחרים מטפסים על עצים בלי שום קושי. גרישה אפילו לא ניסה.
עבור חתול רגיל, קפיצה אל אדן החלון הייתה עניין פשוט. גרישה נזקק לכמה ניסיונות, וגם אלה לא תמיד הסתיימו בהצלחה.
לפעמים אפילו שטיפת הפנים הפכה עבורו למשימה קשה.
הוא היה מרים כפה, מנסה להגיע לאוזן, מאבד שיווי משקל ונופל הצידה.
יקטרינה זכרה כיצד בהתחלה כל נפילה כזאת גרמה ללבה להתכווץ.
היא כבר עמדה לרוץ ולעזור לו.
אבל גרישה היה קם בעצמו.
גם אם לא מיד.
גם אם נדרשו כמה ניסיונות כושלים.
הוא היה מזיז בעקשנות את רגליו, מחפש נקודת אחיזה וממשיך במה שניסה לעשות.
ההליכה המוזרה שלו מעולם לא נעלמה.
כשהחתול עבר בחדר, גופו התנדנד, ולפעמים כפות רגליו נחתו במקום שונה לגמרי מזה שאליו התכוון להגיע.
ובכל זאת הוא המשיך להתקדם.
דווקא הסרטונים הביתיים הקצרים האלה הגיעו עם הזמן לעיניהם של אלפי אנשים זרים.
הם צפו בחתול האפור והגדול מנסה להתמודד עם הפעולות הפשוטות ביותר.
איך הוא נופל.
איך הוא שוב קם.
איך הוא מתבונן בעולם בעיניים פקוחות לרווחה, כאילו כל יום חדש מביא איתו תגלית מדהימה.
עבור חלק מהאנשים הספיקו כמה שניות מהסרטון כדי לחייך בפעם הראשונה אחרי יום קשה.
אחרים כתבו ליקטרינה הודעות ארוכות וסיפרו שהם חוזרים לצפות בסרטונים האלה דווקא ברגעים הקשים ביותר בחייהם.
האישה קראה את ההודעות האלה ובכל פעם התפלאה מחדש.
פעם כל מה שרצתה היה להציל חתלתול קטן.
היה לה חשוב שהוא יצליח לאכול, להתחמם ולחיות עוד יום אחד.
ואז עוד יום.
ועוד אחד.
היא אפילו לא העלתה בדעתה שיום אחד הסיפור שלו יחצה גבולות ויגיע לעמודי עיתונים במדינות זרות.
ובוודאי שלא דמיינה שאנשים שמעולם לא פגשה, בארצות רחוקות, יחכו לסרטונים חדשים של גרישה.
יקטרינה נגעה בעדינות בכפו הקדמית.
בזיכרונה שוב עלה אותו יום חמישי.
הרי היא יצאה לגינה רק כדי לקטוף מעט שמיר טרי למרק בורשט.
משהו רגיל לחלוטין, מהסוג שעושים אלפי פעמים במהלך החיים.
אילו הייתה חולפת אז על פני ערימת הקומפוסט בלי לעצור, הכול היה יכול להסתיים אחרת.
אבל היא הבחינה בתנועה חלשה בתוך העשב.
התכופפה.
וראתה שני גורי חתולים.
ואז ישבה כמעט עשרים דקות על האדמה, מרככת במים חמימים את הקרומים היבשים שכיסו את עיניו של הגור החלש ביותר.
יקטרינה זכרה את המבט הראשון ההוא.
העין הקטנה נפקחה, והגור הביט בה.
באותו רגע עדיין לא ידעה דבר על הנסיעות הרבות לווטרינרים, על הלילות ללא שינה ועל האבחנות המדאיגות שעוד ישמעו.
היא ראתה מולה יצור חסר אונים שהיה זקוק לעזרה.
והחליטה לקחת אותו הביתה.
עכשיו, אחרי כל הזמן שעבר, יקטרינה חשבה לעיתים קרובות על הדרכים השונות שבהן אנשים מבינים יופי.
יש מי שאוהבים מראה מושלם. אחרים מתפעלים מכוח ומזריזות.
אבל גרישה שלה מעולם לא דמה לחתולים החינניים שמזנקים בקפיצה אחת אל ארון גבוה.
הוא היה מועד אפילו על רצפה ישרה.
נופל כשהיה מנסה להתנקות.
לפעמים היה מסובב את ראשו בצורה מצחיקה ומביט באדם שמולו בהבעה כאילו גם הוא עצמו לא מבין מה קרה כרגע.
ובכל זאת דווקא הוא הצליח לגעת בלבם של אנשים שמעולם לא ראו אותו במציאות.
יקטרינה הביטה שוב במסך הטלפון שלה. המכתבים ממדינות שונות עדיין היו פתוחים שם.
העיתון הבריטי.
המגזין הגרמני.
אתר החדשות האוסטרלי.
העיתון היפני.
כל כך הרבה תשומת לב לחתול אפור אחד, שפעם כמעט אף אחד לא האמין שאפשר להציל.
היא הניחה את הטלפון בצד.
גרישה זז מעט על ברכיה, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר. אחת מכפותיו הונחה על ידה.
״נו, מה אתה אומר, כוכב שלי?״ אמרה יקטרינה בחיבה. ״נשב ככה עוד קצת?״
החתול השיב בגרגור ארוך.
בחוץ המשיך לרדת שלג רטוב.
אור המנורה האיר את פרוותו הסמיכה, ויקטרינה ליטפה את גרישה וחשבה עד כמה מדהים כל מה שקרה.
פעם היא העניקה לו את זמנה, את סבלנותה ואת דאגתה, בלי לצפות לשום דבר בתמורה.
עכשיו אנשים במקומות שונים בעולם צפו בו ומצאו לעצמם מעט נחמה וחום.
וגרישה עצמו, שלא ידע דבר על הפרסום שלו, שכב על ברכיה והושיט בהנאה את ראשו אל כף היד המוכרת.
הכול התחיל בחתלתול קטן שהיא סירבה להשאיר על האדמה הקרה.
כל השאר הגיע אחר כך.
והכול התרחש בצורה טבעית כל כך, כאילו מעולם לא הייתה אפשרות אחרת.
