שלושים ואחת שנה בניתי את החווה הזאת אבן אבן.
כל שביל.
כל מכלאה לכבשים.
כל בוקר שבו קמתי לפני עלות השחר.
החווה הזאת, על הגבעה שמעל מושב בארות יצחק, לא היתה בשבילי רק נכס. היתה המורשת שאני ובעלי המנוח, יורם, בנינו בשביל הבן שלנו.
קוראים לי מלכה שגיב. אני בת שישים ושבע. ולפני ארבעה חודשים, בחתונה של הבן שלי, ניצבתי מול מאתיים ועשרים מוזמנים — ואישה בשם 24, שעוד לא השלימה שנה אחת כאשתו, עמדה לפני כל האנשים האלה עם תיקיית ניילון בידיים ודרשה שאעביר לה את החווה.
אני אתחיל מהסוף הזה, כי ככה זה קרה לי — באמצע הטקס, לא בהתחלה.
הבן שלי, אסף, בן שלושים ושתיים, פגש אותה ביריד נדל"ן בתל אביב. שרון קורן. עורכת דין למקרקעין, חדה, יפה, בטוחה בעצמה. בהתחלה חיבבתי אותה. היא ידעה להקשיב, שאלה על הכבשים, על הזיתים שנטענו בשביל הנכדים שעוד לא נולדו. אחר כך, חודשיים לפני החתונה, היא התחילה לשאול שאלות אחרות. על הטאבו. על הגבולות של המגרש. על מי חתום על מה.
לא חשבתי הרבה על זה. חשבתי שזו סקרנות מקצועית.
ב-14 ביוני, בגינת האירועים "חוות הגפן" שבעמק חפר, בשעה שהתזמורת כבר ניגנה את הריקוד הראשון ואני עמדתי עם כוס שמפניה ליד שולחן ההורים, שרון קמה מהכיסא שלה, הלכה למרכז הרחבה, ולקחה את המיקרופון מהדי־ג'יי.
"אני רוצה שכולם ידעו," היא אמרה, "שהחווה הזאת, שעל שם מלכה שגיב, צריכה לעבור על שם אסף ועלי. יש כבר התחלה של הסכם. מלכה, זה הזמן לחתום."
מישהו מהאורחים צחק בלי להבין אם זו בדיחה. התזמורת עצרה. אני ראיתי את הדפים ברשת, שנסעה מהם — חוזה שהכינה בעצמה, בלי שום עורך דין מטעמי, עם סעיף שמעביר את הזכויות על 42 דונם ועל הבית, במלואם, לאסף ושרון.
כולם הסתכלו עלי. חיכו שאצרח. חיכו שאקרע את הדפים, שאעיף אותה מהחתונה של הבן שלי.
הסתכלתי על אסף.
הוא עמד שם, עם החליפה החדשה שקניתי לו, ושתק. לא הגן עלי. לא אמר לשרון "זה לא הזמן". רק הסתכל באדמה, ואז בי, ואז חזרה באדמה.
וזה, לא החווה, זה מה שכאב.
לא דיברתי בקול גבוה. לא התווכחתי. לא ביקשתי מאף אחד להבין אותי. הסתכלתי על הגבעות שמעבר לחלון הזכוכית של האולם, על המקום שבו קברתי את יורם לפני שמונה שנים, ואמרתי רק משפט אחד: "מזל טוב, אסף." ואז לקחתי את התיק שלי והלכתי.
לא ישבתי במונית ישר. הלכתי ברגל שלוש מאות מטר על שביל עפר, עם נעלי העקב שלי בידיים, עד שהגעתי לרכב של השכנה שלי, רותי, שהביאה אותי לשם מההתחלה. רותי לא שאלה שום דבר. היא פשוט נהגה.
מה שרשת לא ידעה — מה שאפילו אסף לא ידע עד אותו ערב — זה שהחווה מעולם לא היתה רק אדמה על שמי.
שנה לפני שיורם נפטר, ישבנו עם עורך הדין שלנו, אבנר פלד, במשרד שלו ברחוב דיזנגוף. בנינו נאמנות משפחתית. נקרא לה "נאמנות הגפן". החווה, כל 42 הדונם, הועברה לנאמנות הזו, לא לשמי האישי ולא לשם אסף. אני הייתי הנאמנה בחיי. אבל יש סעיף שאבנר הכניס, בלחץ שלי, אחרי שראיתי משהו בעיני כלתי המיועדת שלא אהבתי מהרגע הראשון — אינטואיציה של אמא, לא יותר.
הסעיף קבע: אם מישהו מבני המשפחה המורחבת, כולל בני זוג, ינסה לכפות העברת נכסי הנאמנות בכפייה, במרמה, או בלחץ פומבי, הזכות היחידה להחזיק, לנהל ולהוריש את החווה עוברת באופן בלתי הפיך לקרן צדקה למען גמלאי חקלאות בעמק חפר — ולא לאף יורש בשרו ודם.
יורם צחק כשחתמנו על זה. "זה כמו פצצת זמן שלא נוכל לפרק," הוא אמר. עניתי לו: "זה בשביל שיום אחד, אם משהו ישתלט על אסף, יהיה למישהו עם מספיק אומץ איך לעצור את זה."
ב-20 ביוני, שישה ימים אחרי החתונה, התקשרתי לאבנר. ישבנו שוב באותו משרד. הצגתי לו את החוזה שרשת ניסתה לכפות עלי מול כל האורחים. הוא קרא אותו, חייך בעצב, ואמר: "מלכה, זה בדיוק התנאי שרשום בסעיף שבעה. יש לך תיעוד?"
היה לי. שלוש אנשים צילמו את הרגע עם הנייד. הצילום שלהם הראה בבירור את שרון מצווה עלי לחתום, בפומבי, בלחץ, בפני עדים.
ב-9 ביולי שלחתי מכתב רשום לאסף ולשרון. במכתב היתה תמצית הנאמנות וסעיף שבעה, וקביעה רשמית של אבנר שהתנאי התקיים. החווה, הבית, הכבשים, הזיתים — כולם עברו לקרן הגמלאים.
שרון הגיעה לדלת שלי — לדירה הקטנה שהשכרתי בנתניה אחרי שעזבתי את החווה — בעצמה, בלי אסף, עם תיקיית הניילון שלה בידיים שוב. "זה לא חוקי," היא אמרה. "את לא יכולה להעביר את כל הרכוש שלנו לצדקה."
פתחתי את הדלת רק עד החצי. "זה לא שלכם," אמרתי. "ולא היה שלכם ביום שעמדת עם המיקרופון." הצעתי לה לקרוא את המכתב של אבנר. היא קראה אותו עומדת בפתח. הפנים שלה התרוקנו מצבע.
מאחוריה, בחניה, ראיתי את אסף יושב ברכב, לא יוצא, מסתכל קדימה.
לא הזמנתי אותם להיכנס. סגרתי את הדלת.
כעבור שבועיים אסף הגיע בלעדיה. בלי חליפה. עם ג'ינס ישן וחולצה שהכרתי — קניתי לו אותה כשהיה בן תשע עשרה. הוא ישב על הכיסא בפינת המטבח הקטן שלי ואמר שהוא לא ידע שהחוזה היה גרוע כך. שהוא חשב שאני פשוט "קמצנית עם העבר". שהוא התבייש בי, לא בה.
לא הצעתי לו לחזור על החוזה. לא הצעתי לו שום דבר מהחווה בחזרה. הגשתי לו כוס תה, ואמרתי: "אני שמחה שבאת. אבל החווה לא חוזרת. היא עברה לקרן. מאה ושתים עשרה גמלאים חקלאיים יגורו וינהלו שם מעונות עד סוף חייהם. זה לא דבר שאני מתכוונת לשנות בשביל שום חתימה שהיתה ולא היתה."
הוא הוריד את הראש. "אז זהו? אין דרך חזרה?"
"יש דרך אחת," אמרתי. "לבוא לפה, לשתות תה, בלי אישה שמחזיקה תיקייה. ולהיות בן. זה כל מה שנשאר לי לתת."
הוא בא פעמיים נוספות מאז, בלי שרון. פעם אחת הביא תמונה ישנה שמצא, של יורם ואני עומדים מול הבית ביום שסיימנו לבנות אותו, ב-1994. השארתי אותה על המקרר. את הנייד שלי, עם צילום החתונה שבו היא עומדת עם המיקרופון, אני עדיין שומרת. לא כנשק. רק כזכרון למה שהיה שלי, ולמה שהחלטתי שלא יהיה שלה.
