כשהפרסות נעמדו קרוב, הכלב הרים את הראש והביט בפרש בעיניים כואבות כך, שלנועה עצרה הנשימה באמצע, ובעיניים עמדו דמעות. אבל על זה – בעוד רגע.
נועה שגיא, בת עשרים ושתיים, החליקה את האפסר על ראש הסוסה והוציאה אותה מהתא. בחצר הרכיבה של "קיבוץ נען" – לא ממש קיבוץ, מועדון רכיבה ליד רחובות שכולם עדיין קוראים לו כך משהו שנשאר מדורות קודמים – היה שקט של שש בבוקר, רק הציוצים וריח התבן הרטוב מהלילה.
ולאכיה היתה שחורה כפחם, עם ארבע גרביים לבנות אחידות על רגליים דקות ויפות. סוסה שעליה חולמים. נועה הרימה את המברשת והתחילה לנקות אותה, ממלמלת לה שבחים כמו שעושים לילדה קטנה. ולאכיה הסתובבה בעצבנות, הרימה את הראש, הקשיבה למשהו.
נועה ליטפה את הצוואר המבריק: "מה קרה לך, ולוצ'קה? מה מפריע לך?"
"את מדברת איתה?" שמעון, המטפל הקבוע בסוסים במקום, התקרב עם דלי מים.
"שמעון, משהו מוזר איתה היום. היא כבר חודש כאן ולא היתה כזאת אף פעם."
"מוזר לה," שמעון הסתכל עליה בעין מקצועית, "אבל יפה בטירוף הסוסה הזאת."
"ואופי מעולה," הוסיפה נועה. "ומאולפת מצוין. אני עדיין לא מבינה איך הבעלים הקודמת הסכימה להיפרד מסוסה כזאת."
"אז יש בה פגם נסתר," אמר שמעון בהיסח הדעת.
"אין בה שום פגם!" נועה כעסה כאילו דיברו עליה עצמה. ולאכיה נענעה בראש כמו שהיא מאשרת.
"הנה, נעלבה," שמעון חייך והלך לעניינים שלו.
נועה חבשה את הסוסה ויצאה מהחצר. ולאכיה הקשיבה לרחשים, הביטה בחשד לכיוון הכביש, שאחריו נראה החורש של עדולם.
"בדיוק לשם נלך היום," אמרה נועה כשראתה לאן הסוסה מביטה. "בחצר את מצטיינת, הגיע הזמן להכיר את הטבע שלנו."
היא עלתה על האוכף וכיוונה את ולאכיה לעבר החורש.
בוקר יוני, עדיין בלי החמסין של הצהריים, קריר ונעים לרכוב. נועה הכניסה את הסוסה לדהרור קל על השביל שבו היתה רגילה לרכוב על ברדק – הסוס שלה עד לפני חודשיים, כשהרופא הוטרינר גילה אצלו מחלת נשימה כרונית ושלחו אותו למושב בעמק חפר, לאוויר נקי יותר. בלעדיו היא נשארה בלי סוס תחרותי, והמאמנת שלה, רוני ברקוביץ, יצאה לחפש פתרון. החיפוש הסתיים כשראתה את ולאכיה באחד המועדונים בתל אביב – ועלתה עליה פעם אחת ודעתה היתה נחושה. המועדון שילם, ולאכיה עברה בית.
נועה חשבה על ההתנהגות המוזרה של הבעלים הקודמת ביום המכירה – איך היא מיהרה לסגור את העסקה, כאילו רצתה להיפטר מהסוסה כמה שיותר מהר. למה בכלל למכור סוסה כזאת?
ולאכיה נעצרה בבת אחת. נועה כמעט נפלה מהאוכף, כך היתה שקועה בהרהורים. הסוסה קפאה, ולא זזה אף שנועה דחפה בעקבים.
"למה את לא רוצה להמשיך?"
ולאכיה נחרה בשקט, הסתכלה ימינה. נועה הביטה לאותו כיוון אבל לא ראתה דבר מעבר לעשב ולעצים.
"רוצה לשם?" נועה שחררה את המתג ונתנה לסוסה לבחור לבד. "כרצונך."
ולאכיה סרה מהשביל ופנתה לכיוון שממנו הגיע יללה חלושה, שגם נועה שמעה בסוף. הסוסה נעצרה לצד עץ אקליפטוס. על הקרקע עמד קרטון ועליו ענפים כבדים. מתוך הקרטון נשמעה הצווחה.
נועה קפצה מהאוכף, הסירה את הענפים ופתחה. בפנים שלושה גורי חתולים, עיניהם עדיין קרועות בקושי, בוכים לאמא שנלקחה מהם בדרך כזאת אכזרית.
"איך אפשר להיות כזה מרושע," נועה הרימה את הקרטון וניגשה לסוסה. "ולוצ'קה, קדימה, הביתה!"
*
"לא יאומן!" קראה רוני כששמעה את הסיפור. "ולאכיה הביאה אותך ישר לקרטון."
הגורים הגיעו בריאים. לשניים כבר נמצאו בעלים חדשים באותו שבוע ברשת שכונתית, ולשלישי – חתול שחור עם כפות לבנות שהזכיר לנועה את ולאכיה עצמה – התנדבה לאמץ נועה.
"ולאכיה סוסה אצילה," אמרה רוני בהתרגשות. "אנשים עוברים לידם ולא מסתכלים. היא לא."
נועה וולאכיה שקעו באימונים לקראת תחרויות הדרסאז'. המועדון ציפה מהצמד להישגים. ביולי הן הגיעו למקום השני בתחרות אזורית בפרס הממוצע; באוגוסט נסעו לתחרות בחיפה וחזרו עם ניצחון. לפניהן עמדה האתגר הגדול – אליפות ישראל בדרסאז' שתיערך בחוות "קדמה" שבמרכז.
"נועה, אני מצפה לך במגרש בעוד ארבעים דקה," רוני הציצה לתוך האורוות.
ולאכיה עמדה במעבר, רועדת, מרעידה את כל גופה, מיהרת. הנהמה שלה הדהדה בחצר.
"בשקט, בשקט," נועה ניסתה להרגיע אותה.
"מה קרה לה?" רוני לא הכירה את ולאכיה כזו נסערת.
"היא התנהגה כך אותו יום שמצאנו את הגורים," נועה אמרה.
"סעי איתה מחוץ לשטח המועדון, אולי קרה משהו," רוני הסתכלה סביב. "תיקחי את שמעון."
עשרים דקות אחר כך שני פרשים עזבו את החצר. נועה נתנה לולאכיה לנווט. הן חלפו על פני שורת בתים בשכונת הפרברים, פנו לכביש הראשי לכיוון החורש. בלי אזהרה ולאכיה פנתה ודהרה לרוחב הכביש, מכוניות השמיעו צפירות, מישהו חרק בלמים בפחד שהסוסים יגיחו לכביש.
"שגעון, להיסחף אחרי קפריצה של סוסה!" שמעון רטן, לא מבין מה או את מי הן מחפשות.
"מוטב לבדוק מה מדאיג את ולוצ'קה מלהתחרט אחר כך…" נועה לא סיימה את המשפט.
בשולי הכביש שכב כלב רועים, פגוע ברכב. כשהפרסות נעמדו קרוב, הכלב הרים את הראש והביט בהן בעיניים כואבות כך, שלנועה עצרה הנשימה באמצע, ובעיניים עמדו דמעות. הן מצאו את הסיבה לחרדה של ולאכיה.
*
נועה קפצה מולאכיה, ממשיכה לשבח אותה. הן סיימו רק עכשיו תוכנית קור-דה-רס בפרס הממוצע באליפות ישראל, ונועה היתה מרוצה מהתוצאה.
"הופעה נהדרת!" רוני רצה אליהן.
"ולוצ'קה מרגישה את המוזיקה בול," אמרה נועה בהתפעלות, מתקנת את הדורבנות.
"זאת הסוסה הכי יפה בעולם!"
"זאת סוסה עם פגם גדול!" קול נשי צונן נשמע מאחוריה.
נועה הסתובבה. על סוסה חומה ישבה אישה בפראק שחור, מתכוננת להופעה שלה. הפנים נראו לה מוכרות מאיזה מקום.
"למה את אומרת כזה דבר?" נועה ענתה בטון לא חמים. "את בכלל לא מכירה את ולוצ'קה! היא סוסה אצילה…"
"עם פגם!" האישה קטעה אותה. "אני מכירה את הקוברת הזאת מצוין!"
"הבעלים הקודמת…" מילמלה רוני, שהכירה את אתי נבון, שמכרה את ולאכיה למועדון חצי שנה קודם.
"איך את מעזה לדבר עליה כך?!" נועה לא קיבלה את דעתה של האישה בשום פנים.
"בשנה שהיתה אצלי, הסוסה הזאת הביאה אליי חמישה כלבים וחתולים משוטטים," ענתה אתי כמו יורקת מילים. "שני הבעלים שהיו לפניי נפרדו ממנה בדיוק מהסיבה הזאת, כמו שהתברר."
"את פשוט לא הצלחת להבין כמה אצילה הסוסה הזאת!" התערבה רוני.
"זה לא נקרא 'פגם', זה נקרא אצילות!"
כלב רועים רץ אל נועה, מכשכש בזנב, מביט בה בעיניים נאמנות. היה זה אוסקר – הכלב שאליו הובילה אותן ולאכיה בשנה שעברה. חיפושים אחר בעלים לא הניבו כלום, ונועה החליטה להשאיר אותו אצלה. בבית חיכה להם חתול שחור עם כפות לבנות שכבר התבגר, שנועה קראה לו "קוסמוס". לשמעון היה כלבלב גאה, שנועה וולאכיה מצאו אותו בסתיו שעבר. לרוני היתה חתולה משולשת, שהביאה מתחרות קודמת. ועוד שלושה כלבים וארבעה חתולים, שולאכיה הצילה ולהם נמצאו בעלים בהצלחה.
וכל זה נקרא "פגם"?
"אולי הפגם הוא בך…" נועה הביטה באישה במבט קר ומשכה את ולאכיה הלאה.
באותו יום נועה וולאכיה זכו במקום הראשון.
בדרך הביתה בערב, ברכב ההובלה שהסיע את הסוסה חזרה למועדון, רוני ונועה שמעו את ולאכיה חובטת בפרסה על רצפת הארגז, בבירור בכוונה למשוך תשומת לב. עצרו את הרכב ופתחו בבהילות את הדלת. ולאכיה ענתה להן בנהמה רמה. למישהו היתה דחופה עזרה.
ליד שער חוות נידחת בצד הדרך, בתוך תעלת ניקוז יבשה, מצאו אותה – סיסתא קטנה, לא יותר משלושה שבועות, מכוסה אדמה ועלים, חלושה כך שכמעט לא נשמעה. בעלי החווה, זוג מבוגר שגרו שם, הודו בבושה שהגדי נולד פגום – רגל קדמית מעוקמת – ושלא ידעו מה לעשות איתו אלא להסתיר אותו מעין המועצה האזורית, שאוסרת לגדל בעלי חיים פגועים בלי לדווח.
נועה לקחה את הגדייה בזרועותיה. רוני, שראתה כל כך הרבה מהחיה הזאת ב[שנה] האחרונה שלא ידעה להתפלא יותר, פשוט פתחה את הדלת האחורית של הרכב.
שבוע אחר כך, בוטרינר מהטכניון בחיפה אישר שהרגל ניתנת לתיקון בניתוח קטן ובסד, בעלות של כאלף ושמונה מאות שקל. נועה שילמה מהפרס הכספי שקיבלה באליפות. היא קראה לגדייה "זהבה".
חצי שנה אחר כך, כשנועה וולאכיה עלו לאליפות הדרום בבאר שבע, אתי נבון ישבה בשורה הראשונה, לא כמתחרה אלא כצופה – היא מכרה את הסוסה החומה שלה כמה חודשים קודם, בלי לתת הסבר. אחרי ההופעה היא ניגשה לנועה, בלי פראק הפעם, רק בג'ינס וסוודר.
"אני רוצה להתנדב במועדון שלכם," אמרה בשקט, בלי להביט בעיניים. "בלי סוסה. רק לעבוד."
נועה הביטה בה רגע ארוך. ולאכיה, מאחוריה, נחרה בשקט ולא זזה – לא התנהגות של חשד, פשוט שקט.
"תדברי עם שמעון," אמרה נועה. "הוא אחראי על הסידורים."
היא לא הוסיפה מילה על הפגם. לא היה בזה צורך יותר.
