מאיה ישבה על הספה בסלון, הרגליים מתחת לגוף, ספר חשבונות פתוח על הברכיים. לא ספר חשבונות של ממש — פנקס ישן שבו היא כתבה תאריכים. היא הביטה בעמוד הזה כבר עשרים דקה ולא הצליחה לזוז. כי יותר מדי דברים התאימו.
כל שיחת טלפון שלו, כל הודעת וואטסאפ, כל "בואי נדבר" שהגיע מהצד הזה — נכנס לאותה תבנית בדיוק. מאיה לא ראתה את זה מההתחלה. היה צריך גירושים, שנה וחצי, ולילה אחד בלי שינה עם מחשבון.
היא ורונן התחתנו כשהיא הייתה עשרים ושמונה. הוא עבד אז כקבלן שיפוצים בפתח תקווה, היא הייתה מורה בבית ספר יסודי בראש העין. הכירו בחתונה של בת דודה משותפת. חתונה קטנה, באולם צנוע ברמת גן, מאה וחמישים מוזמנים. השמלה היא תפרה אצל חייטת שכונתית כי בחנויות לא מצאה שום דבר שמתאים לה.
בשנה הראשונה נולד הבן, איתי. מאיה יצאה לחופשת לידה, רונן פתח חברת שיפוצים עצמאית. הכסף הגיע, אבל הזמן בבית הצטמצם. עיכובים באתרי בנייה הפכו להיעדרויות של לילות שלמים. "פגישה עם קבלן ראשי", "בעיה בפרויקט ברמת השרון". מאיה סבלה בשקט. חשבה שככה זה אצל כולם. אמא שלה הייתה אומרת: "גבר שעובד, מביא פרנסה. מה עוד את רוצה?"
בשנה החמישית היא התחילה לשים לב לדברים שקודם פשוט פספסה. בושם חדש. סיסמה בטלפון שלא הייתה קודם. ההרגל לצאת למרפסת כשהטלפון מצלצל. היא לא עשתה סצנות. פשוט שאלה ישר, יום אחד, במטבח. רונן שתק חמש שניות. אחר כך אמר: "מאיה, את ממציאה סיפורים." היא האמינה לו. עוד שנתיים וחצי.
הגירושים קרו כשאיתי היה בן שמונה. מצאה את זה בטעות — הוא השאיר את הטאבלט פתוח על שולחן המטבח. לא הרבה: כמה בדיחות, אימוג'י של לבבות, תמונה של אישה בבגד ים אדום על חוף בחרציז. זה היה מספיק. היא לא צעקה. לא בכתה לפניו. אמרה רק: "אני רוצה גירושים." רונן לא התווכח. מאוחר יותר הבינה שזה לא היה מתוך כבוד להחלטה שלה. פשוט היה לו איפה לנחות. אסף חפצים בסוף השבוע, שכר דירה ברחוב סמוך בפתח תקווה.
החודשים הראשונים היו הקשים ביותר. איתי שאל כל ערב למה אבא לא גר בבית. מאיה חיפשה מילים שלא יפצעו את הבן ולא יהפכו את רונן לגיבור ש"פשוט התעייף". זה היה כמו לצעוד בשדה מוקשים בחושך.
ואז זה התחיל להיות קל יותר. מאיה התחילה לעבוד במשרה חלקית בבית ספר אחר, נרשמה לשיעורי פילאטיס בימי שלישי, התרגלה לשתות קפה על אדן החלון בבוקר. חיים בלי רונן התגלו כשלווים. וזה הפחיד אותה. איפשהו בפנים חיכתה שבלעדיו הכול יתפרק. שאיתי יסבול. אבל הבן הסתגל מהר יותר ממנה. מצא חברים בבית הספר, נרשם לכדורגל, פחות ופחות שאל על אבא.
השיחה הראשונה הגיעה אחרי ארבעה חודשים. קול שקט, קצת אשם, כאילו תרגל את הטון מראש. "מאיה, חשבתי. אולי החפזנו?" היא נבהלה. לא ציפתה. אמרה משהו כמו "לא עכשיו" וסגרה. כל הערב הסתובבה בדירה, לא מוצאת מנוח. אבל לא התקשרה חזרה.
שבוע אחר כך הוא שלח הודעה ארוכה — על כך שהוא מתגעגע לאיתי, לבית, לעוגת התפוחים שלה. קראה פעמיים. בפעם השלישית לא קראה. ואז הוא נעלם. חודשיים. שקט מוחלט. ובסוף נובמבר, שוב: "היי, מה עם איתי? אפשר לעבור?"
אחר כך מאיה ראתה בצ'אט של חברתה דנה צילום מסך: רונן אז דווקא התקוטט עם הבחורה הג'ינג'ית מהפארק בגני תקווה. לא נפרד לגמרי, אבל נעלם לשבוע מהתמונות שלה. מאיה הסכימה. הוא הגיע עם דובי פלאפל גדול, קופסת שוקולד ואותו פרצוף שמאיה קראה לו בלבה "מצב אבא טוב". ישב שעה, שיחק עם איתי, התעכב בסף. "אני מתגעגע, מאיה. באמת." היא סגרה את הדלת ונצמדה אליה בגב. הלב דפק. אבל משהו מנע ממנה לשמוח מהמילים האלה.
הניסיון השני היה בפברואר. התקשר מאוחר, בעשר וחצי בלילה. קול אחר, מתוח. "מאיה, אני צריך לדבר איתך. ברצינות." נפגשו בבית קפה ברחוב ז'בוטינסקי. רונן הזמין שני קפוצ'ינו ודיבר על זה שהוא עשה טעות. שהאישה ההיא לא היוותה כלום. שהוא הבין: המשפחה זה העיקר. מאיה הקשיבה, בוחנת את הקצף שהתכלה בכוס שלו. חשבה — אולי לנסות שוב? אבל אחרי שלושה ימים דנה שלחה לה צילום מסך. רונן עדכן סטטוס ברשת: "בקשר". תמונה עם בחורה בלונדינית בפארק הירקון. השיחה בפברואר איבדה משמעות. מאיה מחקה את המספר מהמועדפים.
במאי הוא הופיע שוב. פרחים, התנצלויות, הבטחות — אותה סחורה, רק זר אחר. הרביעי, בספטמבר. הודעה קולית של שש דקות: "אני השתניתי, באמת." החמישי, לקראת ראש השנה. כרטיס לאיתי ופתק למאיה: "את הדבר הטוב ביותר שהיה בחיי." אז היא אפילו שמה את הפתק במגירת התיקים. לא כי האמינה לגמרי. כי חלק ממנה עדיין רצה הוכחה שהיא הייתה חשובה לו. ובין כל הופעה להופעה — הפסקה של חודשיים-שלושה. מאיה לא שׂמה לזה משקל. יותר נכון, לא רצתה לשים.
עד שלילה אחד פתחה את הפנקס. זה קרה באביב הבא, במרץ. איתי נרדם מוקדם, בדירה השתררה שקט. מאיה דפדפה בהודעות ישנות ופתאום התחילה לכתוב תאריכים. סתם, מתוך סקרנות. שיחה ראשונה: שנים עשר באוקטובר. ניסיון שני: סוף נובמבר. שלישי: שלושה עשר בפברואר. לא יום האהבה — יום לפניו. רביעי: שמונה במאי. חמישי: עשרים ושניים בספטמבר. שישי: עשרים ושמונה בדצמבר.
היא הביטה בתאריכים וחיפשה דפוס. חגים? לא ממש. ימי הולדת? גם לא. ואז נזכרה בפרט אחד. באוקטובר דנה סיפרה שראתה את רונן יושב לבדו בפאב ברמת גן. קודר. בפברואר הוא התלונן על "תקופה קשה". במאי כתב ש"נגמרו לו הכוחות". בספטמבר שאל איך "ממשיכים הלאה".
מאיה פתחה את עמוד הרשת שלו. דפדפה בפוסטים. והתחילה להשוות. אוקטובר — תמונה עם הג'ינג'ית בפארק. פרסום אחרון איתה: תחילת אוקטובר. שיחה למאיה: שנים עשר באוקטובר. פברואר — הבלונדינית מהירקון. תמונה משותפת אחרונה: עשרה בפברואר. פגישה עם מאיה: שלושה עשר בפברואר. מאי — אין תמונות עם אף אחת. אבל חבר של רונן העלה סטורי עם כיתוב "רונן חופשי שוב". תאריך: חמישה במאי. פרחים מרונן: שמונה במאי. ספטמבר — בחורה חדשה, שיער חום. תמונות משותפות מאמצע הקיץ. אחרונה: שמונה עשרה בספטמבר. הודעה קולית מרונן: עשרים ושניים בספטמבר. דצמבר — אין תמונות עם מישהי מנובמבר. כרטיס לאיתי: עשרים ושמונה בדצמבר.
מאיה הניחה את העט על השולחן. שש פעמים. שש חזרות אחרי פרידות, מריבות או כישלונות של מישהי אחרת. שש שיחות אליה. הפרש בין האירועים: בין יומיים לכמה ימים. הוא לא בחר בה. הוא נזכר בה כשאחרות הפסיקו לבחור בו.
היא ישבה במטבח עד שתיים בלילה. התה הצטנן מזמן. בחוץ המכוניות נסעו ברחוב ובמרחק נבח כלב. הדבר הכי מכאיב לא היה שרונן שיקר. לזה היא כבר התרגלה. הכאב היה בכך שהיא האמינה לו בכל פעם. חשבה בכל פעם: "ומה אם הפעם זה באמת?" הוא ידע אילו מילים לומר. ידע ש"אני מתגעגע לריח העוגה שלך" פוגע בול. שהודעה קולית של שש דקות, שבה הוא בוכה כמעט, תשבור אותה. שאיתי הוא הקלף שעובד כמעט בכל פעם. והוא השתמש בזה. אולי לא תכנן בכוונה. אבל הרגל לפעמים אכזרי יותר ממזימה. כמו מישהו שיודע שיש מרק במקרר. לא כי מעריך. כי התרגל.
מאיה נזכרה שאמא שלה אמרה פעם: "גבר חוזר למקום שמחכים לו בו." אז זה נשמע חכם. עכשיו זה נשמע כמו גזר דין. כי לפעמים לחכות — זה להיות שדה תעופה חלופי. מקום לנחות בו כשאין לאן אחר לעוף.
בבוקר התקשרה לדנה. "דנה, הבנתי משהו. על רונן." דנה שתקה רגע בטלפון. אחר כך אמרה: "מאיה, אני ראיתי את זה לפני שנה. אבל לא היית מאמינה לי." מאיה לא התווכחה. כי דנה הייתה צודקת. לפני שנה היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה היא עדיין קיוותה. ועכשיו, מביטה בפנקס עם התאריכים, הרגישה שלווה מוזרה. לא כעס, לא פגיעה. ממש שלווה. כאילו מישהו הדליק אור בחדר שבו ישבה הרבה זמן ופחדה להביט בפינות.
רונן התקשר באפריל. כמו לפי לוח זמנים. "מאיה, היי. תשמעי, חשבתי…" היא לא נתנה לו לגמור. "רונן, חשבתי על התאריכים. של כל השיחות שלך אליי. והשוויתי להפרדות שלך. יודע מה קרה?" שקט בטלפון. שנייה. שתיים. חמש. "על מה את מדברת?" "על זה שאתה מתקשר אליי כל פעם, יומיים-שלושה אחרי שעוזבת אותך עוד אחת. שש פעמים משש, רונן. זה לא צירוף מקרים."
הוא התחיל לדבר משהו על "את מבינה הכול לא נכון" ו"אני באמת מתגעגע". מאיה הקשיבה לקול שלו וחשבה על זה שבעבר האינטונציות האלה פעלו בלי כישלון. הרעד הקל הזה, ההפסקה לפני המילה "באמת", המלמול השקט. "רונן, אל תתקשר אליי יותר. עם איתי תתקשר, זה שלך. אבל אליי לא תתקשר." "בעניינים של איתי תכתוב בוואטסאפ. בקצרה ולעניין." וניתקה.
הטלפון נח על השולחן. מאיה הביטה בו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה. מלבן שחור קטן ששלוש שנים החזיק אותה קשורה. איתי יצא מהחדר שלו, עדיין מנומנם, בפיג'מה עם דינוזאורים. "אמא, עם מי דיברת?" "עם אבא. אבל סיכמנו הכול." היא הרימה אותו לידיים ואיתי חיבק אותה בצוואר. מהבן נדף ריח של שמפו ילדים ומשהו חם, בייתי.
בחוץ התחיל אפריל. העצים כבר הוריקו. מאיה עמדה באמצע המטבח עם הבן בידיים וחשבה: דבר מוזר. כל הזמן הזה היא חיכתה שרונן יחזור. ובסוף התברר שצריך היה רק לספור.
את הפנקס עם התאריכים היא לא זרקה. שמה במגירה העליונה של הארון, מתחת למגבות.
כשאחרי חודש שאלה חברה לעבודה, שרון, אם מאיה רוצה להכיר "בחור נחמד, גרוש, שני ילדים", מאיה פרצה בצחוק. "שרון, בימי שלישי יש לי פילאטיס, ביום רביעי אין לי כוח בכלל, וביתר הימים הקפה על אדן החלון מספיק לי בינתיים."
היא הלכה ברגל לכיוון הבית, דרך הגן הציבורי ברחוב ששת הימים, שם איתי התנדנד על המתקנים. השמש שקעה מעל גגות הבניינים, והצללים של העצים נפרשו על המדרכה בפסים ארוכים. "אמא, תסתכלי כמה גבוה!" איתי צעק מהנדנדה, הרגליים נמתחות כלפי השמיים. מאיה הוציאה את הטלפון. פתחה את אנשי הקשר. מצאה "רונן" ולחצה "חסימה" לשיחות אישיות. אחר כך פתחה את הוואטסאפ והשאירה רק את הצ'אט על איתי. הכניסה את הטלפון בחזרה לכיס, הלכה אל הנדנדה, ותפסה את איתי בגב לדחיפה הבאה.
