קוראים לי מיכל, ואני מורה לביולוגיה בבית ספר תיכון בחיפה. לפני ארבע שנים קברתי את הבן שלי, אסף, שנהרג בתאונת אופנוע ברחוב משה דיין בחצות, שבוע לפני יום ההולדת העשרים ואחד שלו. מאז אני נוהגת לנסוע לבית העלמין בכרמל כל יום שלישי בשעה חמש, אחרי השיעור האחרון. זה הדבר האחד שלא הסכמתי לוותר עליו, גם כשאמא שלי אמרה שזה "לא בריא להישאר תקועה שם".
בשלושת החודשים האחרונים שמתי לב למשהו. בכל פעם שהגעתי, היה שם כלב. זאב גרמני מבוגר, פרווה מוזהבת מלוכלכת, בלי קולר. הוא היה מגיע לפני, או אולי כבר היה שם — לא ידעתי לומר. הוא התכרבל ממש על יד המצבה של אסף, ולא זז עד שאני קמה ללכת. בביקור הראשון חשבתי שזה צירוף מקרים. בשני התחלתי לשים לב. בשלישי כבר ידעתי שזה לא מקרי.
שאלתי את יוסי, האיש שמתחזק את השטח בבית העלמין כבר שמונה עשרה שנה. "יוסי, אתה יודע של מי הכלב הזה?"
הוא הביט לכיוון הקבר, בלי להתפלא. "אין לו בעלים, כמה שאני יודע. בא כבר חודשים."
"ואף אחד לא מחפש אותו?"
"מישהו בא לפעמים לחפש אותו, אבל לא בשביל לקחת אותו. פשוט… בודק."
התשובה הזאת לא הרפתה ממני. מי בא לחפש כלב רחוב ולא לוקח אותו? ולמה מתוך כל השטח, הוא בוחר ממש בקבר של אסף?
ביום שלישי שלאחר מכן החלטתי שלא אסע לבית בלי לדעת. הגעתי מוקדם, התיישבתי על ספסל קרוב, בין השורות, עם ספר שלא קראתי מילה בו. הכלב הגיע כרגיל, הסתכל לכל הכיוונים, ואז התכרבל ליד המצבה. עברו כעשרים דקות. ואז, בלי שום סימן מוקדם, הוא הזדקף, מתח את הגב, והתחיל ללכת לכיוון השער.
לא תכננתי לעשות את זה, אבל קמתי ועקבתי אחריו.
הוא ירד במעלה הרחוב של הכניסה, חצה את יד התכלת, ונכנס לרחובות שלא הכרתי — אזור ישן של בתים צמודים, עם חצרות מוזנחות ותליית כבלים בין הבתים. עברנו על פני מוסך סגור עם שלט חלוד "למכירה", ואז הכלב נכנס למבוא צר בין שני מבנים. המשכתי ללכת, אף שהלב שלי דפק חזק יותר ויותר, ובית העלמין כבר לא נראה בשום כיוון.
אחרי בערך רבע שעה הוא הגיע לבית קטן בקצה סמטה ללא מוצא, קירות מתקלפים, גדר ברזל עקומה. הכלב גרר כפה פעמיים על הדלת, ואז התיישב וחיכה, בדיוק כמו שעשה אצל הקבר.
עמדתי כמה מטרים מאחוריו, חושבת לעצמי שאולי עשיתי טעות עצומה שאף אחד לא ידע לאן נסעתי.
הדלת נפתחה בחריקה. ושם, במסגרת הדלת, עמד אדם שלא חשבתי שאראה שוב בחיים — אבי, אבא של אסף, זה שנעלם מהחיים שלנו תשע שנים קודם, אחרי שהפר צו הגבלה והתעלם משנה שלמה של תשלומי מזונות, ואז פשוט נמחק. בלי כתובת, בלי טלפון, בלי שום דבר.
הוא נראה זקן בעשור שלם ממה שהיה אמור להיות. פנים חפורות, יד רועדת על מסגרת הדלת. הכלב רץ אליו, ואבי התיישב על הרצפה, אימץ אותו, ולחש לו משהו שלא שמעתי.
כשהוא הרים את העיניים וראה אותי עומדת בסמטה, הוא לא ברח. הוא רק נשם, ואמר, "ידעתי שיום אחד תגיעי אחריו."
נכנסתי, בלי לדעת למה אני מרשה לעצמי. הבית היה דל — כיסא אחד, מיטה צרה, תמונה אחת של אסף בן שתים עשרה בקיר, תלושה בפינה אחת. הכלב, שקראו לו "גבר", היה כלב של התחנה במפרץ שאבי מצא פצוע לפני שנתיים, לפי מה שסיפר, וריפא אותו עם מה שהיה לו. אבי עבד כשומר לילה במחסן בקריית אתא, שינה מעט, ובכל יום שלישי שלח את הכלב לבית העלמין, כי הוא עצמו לא העז להיכנס.
"אני לא יכול לעמוד מול המצבה שלו," הוא אמר, "אז אני שולח אותו במקומי. זה היה הדבר היחיד שחשבתי שאני מרשה לעצמי לעשות."
לא בכיתי שם. בכיתי אחר כך, ברכב, חונה בחניה הריקה של בית העלמין, עם המפתחות עדיין בתנעה.
חזרתי לבית הזה פעמיים נוספות בשבועות שאחרי. לא כדי לסלוח — זה מילה שעדיין לא מתאימה לי — אלא כדי לדעת מה קרה באמת באותה שנה שהוא נעלם, ולמה הכלב ממשיך ללכת לשם במקומו.
בפעם השלישית הביאתי איתי תיקיה. בתוכה היו הדפים שכל עורך דין משפחה בארץ מכיר: בקשה להפסקת חוב עבר של מזונות, שהצטבר במשך עשר שנים ועמד על שלושים ואחד אלף שקל, שלא שולם לי ולא לאסף — ואסף כבר לא היה כאן לקבל אותו. ישבתי עם אבי על הכיסא היחיד שלו, פתחתי את התיקיה על השולחן הרעוע, והראיתי לו את החתימה שלי על הטופס.
"אני לא מוחקת את זה בשבילך," אמרתי לו. "אני מוחקת את זה כי אני לא רוצה שהחוב הזה ישאר הדבר האחרון שמחבר בינינו. יש לך דרך אחת לשלם, ואין לי כוח לרדוף אחריה עוד."
הוא לא אמר הרבה. הוא רק הביט בטופס, ואז בכלב שהתכרבל על רגליו, ואז בי.
שבוע לאחר מכן הגשתי את הטופס בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, וסגרתי את החוב רשמית. לא התקשרתי לאבי לבשר לו. פשוט שלחתי לו מכתב, בלי כתובת חזרה, עם תמונה אחת של גבר, הכלב, יושב על הקבר של אסף, בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו.
מאז אני עדיין נוסעת לבית העלמין בכל יום שלישי, בחמש, אחרי השיעור האחרון. לפעמים הכלב שם. לפעמים הוא לא. ומזמן לזמן, ממרחק של כמה שורות, אני רואה גם אדם שיושב, לא מתקרב, רק יושב, מביט במצבה של הבן שלו.
לא מדברים. עדיין לא. אבל הוא כבר לא נעדר.
