שלושה שבועות תכננתי את ארוחת ההולדת השבעים של אבא שלי.
בחרתי כל פריט בתפריט בעצמי. הזמנתי מפות לבנות מהמכבסה בבת ים, קניתי פרחי חמנייה כי אבא אוהב אותם, סידרתי את החצר בבית שלנו בנס ציונה עם שולחנות מתקפלים ונורות לד קטנות שנתלו בין עצי הלימון. רציתי שהערב הזה יהיה בלי רבב. שבעים זה לא יום רגיל.
מי שלא היה צריך להגיע – הגיע.
דני, הבעל שלי, נכנס בשעה שמונה בערב דרך השער הצדי, לא דרך הכניסה הראשית. לידו הייתה מיכל גרוס. שמלה ירוקה, בטן בת שבעה חודשים בערך, יד אחת שלו על הגב שלה. הוא חייך חיוך של מי שבא להציג משהו, לא להסתיר אותו.
"אני רוצה שתכירו את מיכל," הוא אמר, לא ממש בקול חזק, אבל בבית הזה כולם שומעים הכל. "היא חלק חשוב מהחיים שלי כבר עשרה חודשים."
השיחות בשולחן נעצרו באמצע מילה.
אבא שלי, שישב בקצה השולחן עם כובע הפנמה שקנינו לו בשוק הכרמל במתנה, הניח את הכוס שלו על המפה בלי קול. אחותי, שרון, הסתכלה עליי ולא אמרה כלום – היא לא ידעה מה אומרים במצב כזה, אף אחד לא ידע.
אני ידעתי. כבר מזמן.
הטלפונים שהוא ענה להם במרפסת בשתיים בלילה. הנסיעות "לעבודה בחיפה" שנמשכו עד יום שני בבוקר. ההודעה שראיתי במקרה על המסך שלו ומחקתי מהזיכרון שלי בכוח, כי לא רציתי להאמין. בחודשים האחרונים הכל התחיל להתחבר – לא כקשר רגיל, אלא כמשהו ששתלו בתוך המשפחה שלי בלי שאני אדע.
דני היה בטוח שהערב הזה יהרוס אותי לעיני כולם. הוא חיכה לדמעות. חיכה שאני אצעק, אתחנן, אתבזה. הוא בא עם מיכל וידה על הבטן כאילו זה הכרזה על ניצחון.
אני נשארתי שקטה לגמרי.
לפניי, על המפה הלבנה, היה מעטפה חומה סגורה היטב. דני הבחין בה והחוויר קצת.
"הבאת את מסמכי הגירושים?" הוא שאל, בניסיון לחייך.
הבטתי בו בלי להסיט מבט.
"לא."
"אז מה זה?"
"מה שיש כאן שווה הרבה יותר מזה."
הפנים שלו השתנו. מיכל הפסיקה לחייך, יד שלה נעה אוטומטית אל הבטן שלה כאילו זה יכול להגן עליה. אף אחד בשולחן לא זז.
דני חשב שהוא שולט בערב. הוא לא ידע שאני מתכוננת לזה כבר שלושה שבועות – מהרגע שגילתה אותי רונית, החברה הכי טובה שלי מהעבודה, שעובדת כפקידה בסניף בנק הפועלים ברחוב סוקולוב. היא לא התכוונה לרגל אחריו. היא פשוט ראתה אותו, במקרה, מגיע לסניף פעמיים בחודש האחרון ומבקש פעולות בחשבון המשותף שלנו. חשבון שעל פי ההסכם שלנו מראש הנישואין, לא היה צריך לזוז בלי שתי חתימות.
כשרונית סיפרה לי, לא הלכתי מיד לבנק לצעוק. הלכתי לעורכת דין.
עורכת הדין שלי, גברת ברקוביץ ממשרד קטן ברחוב ביאליק בתל אביב, הוציאה עבורי דו"ח תנועות חשבון מלא – מה שאני, כבעלת זכות חתימה, יכולה לבקש בכל עת. מה שמצאנו שם לא היה בגידה רגשית בלבד. זה היה הרבה יותר מוחשי.
דני העביר, בעשרה החודשים האחרונים, סכום של מאה ושמונים אלף שקל מהחשבון המשותף שלנו – חשבון שהיה גם קרן החיסכון לדירה שתכננו לקנות בפתח תקווה – אל חשבון נפרד שפתח בלי לדבר איתי. חלק מהכסף שימש לשכר דירה של מיכל ברמת גן, חלק לציוד לתינוק שעוד לא נולד, וחלק – עשרים ושני אלף שקל בדיוק – הופקד כמקדמה על רכב חדש, יונדאי טוסון, שעמד עם לוחית חדשה בחניה של מיכל.
לקחתי את המעטפה בשתי ידיים. פתחתי אותה לא כדי ליצור דרמה, אלא כי הידיים שלי לא רצו למהר.
"אתה חושב שהגעת הנה כדי להודיע לי משהו," אמרתי, והוצאתי את הדפים. "אבל אני כבר ידעתי מזה חודש. ההבדל בינינו הוא שאני לא חיכיתי שתגיד לי – בדקתי."
פרשתי את הדו"ח על השולחן, לצד צלחת העוגה שעדיין לא חולקה. "מאה שמונים אלף שקל, דני. מתוך כסף הדירה. הטוסון שלך רשום על שם מיכל אבל המקדמה יצאה מהחשבון שלנו."
אבא שלי הרים את הראש. שרון שלפה את הטלפון שלה, לא כדי לצלם – כדי להראות לי משהו שהיא תיעדה לפני כן, בלי שידעתי: הודעה שדני שלח לה בטעות, חושב שהיא קבוצת צ'אט אחרת, מתרברב שהוא "יסגור את הסיפור הזה בשקט לפני שהיא מבינה."
"אני סגרתי את החשבון המשותף היום בבוקר," אמרתי. "לא את שלך. את המשותף. העברתי את החלק שלי – תשעים אלף שקל שנשארו – לחשבון חדש על שמי בלבד, בבנק לאומי. עורכת הדין שלי כבר שלחה בקשה לצו עיקול זמני על החלק שלך, בגלל הפרת הסכם ממון מראש הנישואין שקבע חתימה כפולה על משיכות מעל חמישה עשר אלף שקל."
דני ניסה לדבר. "זה… תעזבי, נדבר על זה אחרי שנלך מכאן."
"לא נלך לשום מקום אחרי זה," אמרתי. "כי אני לא הולכת איתך. אתה תלך. עכשיו."
מיכל, שישבה בלי לדבר עד הרגע הזה, מלמלה לו משהו קרוב לאוזן. הוא לא ענה לה. הוא הביט בדו"ח, בספרות, בחתימה של גברת ברקוביץ בתחתית העמוד, ואז בפנים של אבא שלי – שלא אמר מילה, רק הסתכל עליו בשתיקה שהייתה יותר קשה מכל צעקה.
"אתה חשבת שהערב הזה הולך לשבור אותי," אמרתי, ולקחתי את המעטפה בחזרה. "אבל הוא נגמר כבר, דני. נגמר ברגע שרונית ראתה אותך בבנק. אני רק חיכיתי לרגע הנכון להגיד לך את זה בלי להתחנן ובלי לבכות. ועכשיו אמרתי."
הוא קם מהכיסא. מיכל קמה אחריו, לא בטוחה אם היא עדיין רוצה להיות שם. לא חיכיתי לראות אם הם ילכו. פניתי לשרון, ביקשתי ממנה לחתוך את העוגה, ואמרתי לאבא שמזל טוב לשבעים.
השולחן נשאר. הזוג ההוא לא.
