האור מהנברשות הזהיר על יינות לבנים בכוסות גבוהות, ועל השמלות שנתפרו במיוחד לערב הזה. זה היה גאלת גיוס התרומות השנתית של עמותת "בית לילד" בבית הכנסת הגדול ברחוב עזה בירושלים, האירוע שבו משפחות עם כסף תורמות שֵם, ולא פחות חשוב — נראות.
בשולחן הראשי ישב דני אשכולי, אלמן בן ארבעים ושמונה, שמנהל כבר תשע שנים את הקרן שעל שמה נקראת "קרן מיכל אשכולי לזכר אשתו". לצידו, לבושה בשחור ועטורה ביהלומים ששאלה — כך טענו הרכילות בעיר — מגלריה ברחוב המלך ג'ורג', עמדה אורלי בן־צבי. היא הייתה "השותפה העסקית" של דני, זו שהציגה את עצמה בכל פודקאסט ובכל כתבה בעיתון "ישראל היום" כ"היד הימנית של המשפחה".
ובקצה האולם, קטנה בשמלה כחולה שכמעט נגררה על הרצפה, עמדה נגה. בת שש־עשרה. הנכדה האמיתית של מיכל אשכולי, שנפטרה שבע שנים קודם לכן והשאירה את כל רכושה — מניות, נדל"ן בשווי של כמעט שלושה מיליון שקל, ותיק השקעות שכלל זכויות על שם מסחרי — בנאמנות על שם נכדתה היחידה, פחות משנתיים לפני שתגיע לגיל שמונה־עשרה ותקבל שליטה מלאה.
נגה לא דיברה. היא פשוט הסתכלה באורלי, שעמדה על הבמה הקטנה והחזיקה מיקרופון, ועל המסך מאחוריה הוצג לוגו: "קרן מיכל אשכולי — בניהול אורלי בן־צבי, מנכ"לית".
זה היה הדבר שגרם לנגה לקום מהכיסא שלה בלי לבקש רשות.
"נמאס לי מהשקרים שלך," אמרה, והקול שלה, דק וצלול, נשמע למרחק מפתיע באולם שהחשיך לקראת הנאום.
אורלי הסתובבה לעבר הקול, המיקרופון עדיין בידה. שפתיה נמתחו לקשת מתורגלת, כזו שהרכיבה אלפי פעמים בישיבות דירקטוריון וערבי תרומות.
"מתוקה, אל תעשי סצנה. לא כאן."
נגה לא נסוגה. אנשים התחילו להפסיק לדבר. מישהו שם כוס על מגש של מלצר בלי להסתכל. שקט התפשט בין השולחנות כמו כתם יין על מפה לבנה.
"לא אני זו שמתחזה למישהי אחרת," אמרה נגה.
שפתיה של אורלי רפו לשבריר שנייה, ומישהו בשולחן הקרוב כבר שם לב.
"את לא יודעת על מה את מדברת," אמרה אורלי, והקול שלה עלה חצי טון.
אבל נגה ידעה. לפני חודשיים היא מצאה בדירה של סבתה — זו ששמרו עליה "לשימור", כמו אתר היסטורי — קלסר ישן בתוך ארון בחדר העבודה. היא לקחה אותו לדני בלי לפתוח אותו, כי ידעה שזה לא משחק של ילדים. דני, שהיה חתום משולש על חשבון הנאמנות ולא הבין בעצמו למה הקלסר מוכר לו, פנה לעורכת הדין של המשפחה, רונית שגיב, שמשרדה ברחוב אבן גבירול. שלושתם פתחו את הקלסר באותו ערב על שולחן המטבח של דני. בתוכו היו מסמכים מהבנק, חוזה נאמנות, ותעודת שינוי שם מלשכת רישום האוכלוסין, מלפני שתים־עשרה שנה. השם הקודם של אורלי בן־צבי לא היה אורלי בן־צבי.
הוא היה אתי מזרחי.
ואתי מזרחי הייתה, לפי מה שרונית הצליחה לשחזר מהמסמכים ומתיק כוח העורך הדין הקודם של מיכל, המזכירה הפרטית של מיכל אשכולי בעשר השנים האחרונות לחייה — זו שקיבלה ממיכל, בעצת רואה החשבון שלה בתקופת מחלתה, הרשאת חתימה נוספת על חשבון התפעול השוטף של הקרן, "זמנית," כך נכתב, "עד להחלמה." ההרשאה הזו נשארה בתוקף גם אחרי שמיכל נפטרה, מכיוון שאיש לא ביטל אותה, ואתי — שבאותו זמן כבר הפכה לאורלי — ניצלה אותה כדי להעביר כספים מהחשבון התפעולי שלא היה כלול בנאמנות הנעולה של נגה. רונית הקליטה שיחת בירור עם אורלי, בהסכמתה לכאורה "לצורך פרוטוקול", שבה אורלי הודתה שהחלפה את השם כדי שאף עורך דין לא יחבר בין המזכירה הפרטית למנהלת הקרן.
"כולם צריכים לדעת מי את באמת," אמרה נגה, והרימה את הקול כדי שכל האולם ישמע.
האורחים הפסיקו לדבר באמת, לא רק להתעכב. הכוסות קפאו באוויר באמצע תנועה. מישהו בשולחן השלישי מימין לחש לשכן שלו:
"למה היא מתכוונת?"
אורלי הניחה את המיקרופון על השולחן בתנועה פתאומית, הברז צרח קלות ברמקולים.
"שתקי עכשיו," אמרה, והקול שלה כבר לא היה הקול של "היד הימנית של המשפחה" — הוא היה קול אחר, קודם, ישן.
נגה נעצה בה מבט זקוף.
"לא. היום כולם ישמעו."
אורלי התקרבה אליה, זועמת, הפאניקה בפניה לא התאימה לאף אחד מסוגי החיוכים שהיא יודעת לחייך.
"אל תעזי להמשיך—"
אבל זה היה מאוחר מדי. נגה אמרה את המשפט שהרס את הערב:
"אז תסבירי לכולם למה גנבת את השם של המזכירה שעבדה בשביל סבתא שלי — ולמה זה לא השם שלך."
כל האולם שתק. אפילו המלצרים נעצרו. פניה של אורלי השתנו, ומתחת לשכבת הקוסמטיקה שעלתה כסף רב, הופיע משהו חדש: פחד אמיתי, לא משחק.
דני אשכולי קם מהשולחן הראשי. הוא היה אדם שתמיד העדיף שקט ולא רצה לדעת יותר ממה שנדרש, אבל גם הוא הבין שעבר את קו הגבול.
"אורלי," אמר, "מה הילדה אומרת?"
אורלי לא ענתה. היא הביטה בנגה כמו מישהי שמחשבת כמה זמן נותר לה לפני שהרצפה נפתחת ממש מתחתיה.
נגה שלפה מהתיק הקטן שלה, זה שהתאים לשמלה הכחולה, קלסר מקופל פעמיים. היא הניחה אותו על שולחן ליד הבמה.
"זה הכול כתוב כאן," אמרה. "תעודת שינוי השם. החוזה שסבתא חתמה עליו עם מזכירה בשם אתי מזרחי, לא עם אורלי בן־צבי. וההקלטה שלה, איפה שהיא מודה שהחלפה את השם כדי שאף עורך דין לא יחבר בין המזכירה הפרטית למנהלת הקרן."
דני פתח את הקלסר. עיניו רצו על העמוד הראשון, אז על השני. הידיים שלו התחילו לרעוד בעדינות, והוא הניח אותן על שולחן הבמה כדי לייצב אותן.
"זה אומר," אמר, קולו כבד, "שאת זו שניהלת את ההעברות מהחשבון התפעולי של מיכל בשנה האחרונה לחייה. לא כמנכ"לית הקרן. כמזכירה שלה, שהחזיקה הרשאת חתימה ישנה ולא ביטלה אותה, ואז מחקה את העקבות."
אורלי פתחה את הפה, סגרה אותו, פתחה שוב.
"זה לא… זה לא היה ככה. מיכל רצתה שאני אמשיך את העבודה שלה. היא אמרה לי—"
"היא אמרה לך לקחת כספים לחברה פרטית ברשותך ברחוב יפו בתל אביב?" שאלה נגה, והפעם הקול שלה היה שקול, כבד, לא של ילדה.
השקט באולם עבר מתדהמה לזעזוע ממשי. שתי נשים משולחן הכבוד קמו ועזבו לכיוון היציאה בלי להסתכל לאחור.
דני סגר את הקלסר.
"אורלי — או אתי, או מה שלא תרצי שיקראו לך — תעזבי את הבניין. אנחנו ניצור קשר עם רואה חשבון ועם עורך דין החל ממחר בבוקר."
היא לא ענתה. היא הלכה לאיטה דרך השולחנות, כל הראשים פונים אליה, שום אחד לא עוזר לה עם המעיל.
* * *
שנים־עשר אלף שקל שהעמותה חייבה למלצרים מהערב ההוא היו הדבר הקטן ביותר שהתברר באותו שבוע. דני הזמין רואת חשבון חוץ־פנימית, ליאת רוזנפלד, שבדקה כל תנועה בחשבון התפעולי מהשנה שבה מיכל אשכולי חלתה. התוצאה: חמש מאות ושמונים אלף שקל שהועברו במשך שלוש שנים לחברת ייעוץ בשם "א.ב. פתרונות ניהול בע"מ" — חברה שבעליה היחידה, לפי רישום רשם החברות, הייתה אותה אתי מזרחי.
נגה לא הייתה בפגישות האלה. אבל רונית הסבירה לה כל שלב, כי לנגה היה תפקיד אחד ברור: היא הייתה היורשת היחידה של הנאמנות, ובגיל שמונה־עשרה, שלא היה רחוק עכשיו משתי שנים בלבד, היא תקבל שליטה מלאה. עד אז דני ושלוש מנהלות נוספות החזיקו בחתימה המשולשת הדרושה לכל פעולה בחשבון הראשי.
שלושה שבועות אחרי הגאלה, נגה ישבה עם דני ועם רונית במשרד עורכת הדין ברחוב אבן גבירול, ורונית הניחה לפניה דף אחד: כתב תביעה אזרחית נגד אורלי בן־צבי, לשעבר אתי מזרחי, על החזרת הכספים, ועוד מכתב מרשם החברות שמבטל את רישיון הפעילות של "א.ב. פתרונות ניהול".
"את לא צריכה לחתום על כלום," אמר דני. "זה עניין משפטי של הדירקטוריון. אבל רצינו שתדעי."
נגה הביטה בדף, אז בקלסר הישן שעדיין נשא את טביעות האצבעות שלה.
"אני רוצה חשבון בנק חדש לקרן," אמרה. "לא תחת השם של סבתא. תחת שם משלה, שאף אחד לא יוכל לגנוב ממנה פעם שנייה."
דני הסכים. תוך שבוע נפתח חשבון חדש בבנק הפועלים, על שם "קרן נגה — לזכר מיכל אשכולי", עם נגה כנהנית היחידה ושלושה חותמים חדשים שלא פגשו את אורלי בחייהם.
אורלי קיבלה את כתב התביעה בביתה ברמת אביב באמצעות שליח, בשעה תשע וחצי בבוקר. היא לא התייצבה לדיון הראשון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. עורך דינה ביקש דחייה. דני, שהגיע עם ליאת ועם רונית, הניח על שולחן בית המשפט את כל התיק: הקלסר, ההקלטה המתומללת, ודפי העברות הבנק.
השופטת קבעה עיקול זמני על נכסיה של אורלי עד לסיום ההליך, ובכלל זה על דירה ברחוב דיזנגוף שנרכשה שנה וחצי קודם לכן בסכום שלא התאים לשכר שהצהירה עליו.
נגה לא נכחה בדיון. היא הייתה בבית הספר, בשיעור חשבון. אבל כשדני הגיע אליה בסוף היום עם תעודת העיקול בתיק שלו, הוא הראה לה אותה, בלי מילים גדולות.
היא קראה את זה פעמיים, ואז החזירה לו את הדף בתנועה החלטית.
"אני רוצה שהכספים שיוחזרו ילכו גם לילדים אחרים בעמותה," אמרה. "לא רק לי."
דני סגר את תיקו. "אז זה מה שנעשה."
מחוץ לבית הספר, בחצר הקטנה עם עצי הזית, נגה הרימה את הראש כלפי השמש של אוקטובר. היא לא הסתכלה אחורה לכיוון הרחוב שבו, קילומטר וחצי משם, עמדה דירה ריקה מעל שלט שעדיין פורש "להשכרה".
