# הכלב שחיכה בתחנת המעברת
אני נהג ג'יפ מונית, קו קבוע בין קריית שמונה למעברות הקטנות שבעמק החולה. שלושים ושתיים שנה על הכביש הזה, ואני מכיר כל אבן, כל תחנה, כל אדם שעולה ויורד. אבל את הסיפור הזה אני זוכר בגלל כלב.
זה היה בסוף אוקטובר, כשהערב יורד מוקדם והאוויר כבר נושם עשן מהתנורים הראשונים בבתים. עצרתי ליד תחנת "כרם דב" — תחנה ישנה, שני קווים ביום, לא יותר. וראיתי אותו: כלב לברדור בהיר, גדול, יושב בקצה המדרכה בול ליד עמוד השילוט, כאילו מישהו הזמין אותו לתפקיד שומר. לא נובח, לא מתחנן לאוכל. פשוט יושב ומביט לאורך הכביש, לכיוון שממנו באים האוטובוסים.
מוכרת, בעלת המכולת שליד התחנה, יצאה עם סינר וניגבה ידיים במגבת.
— זה הכלב של אבישי, — היא אמרה. — זה שנסע לעבוד באילת. שלושה שבועות כבר.
— איזה אבישי?
— מהבית האחרון, ליד המט"ש. גרוש, בלי ילדים, גר לבד עם הכלב הזה. קיבל הצעת עבודה במלון, אריזת מזוודות ברגע האחרון. הכלב לא היה למי להשאיר — הביא אותו לתחנה, חשב אולי שכן ייקח. האוטובוס הגיע, הוא רץ, צעק לכלב "שב, אני כבר חוזר" — ועלה. והכלב יושב. שלושה שבועות.
הרגשתי משהו נדחס בבטן.
— ולא חזר?
— שום סימן חיים. אולי נשאר שם, אולי שכח. אנשים שונים, — היא משכה בכתפיים. — והכלב מחכה.
שמו היה רקס. אבישי מצא אותו כגור בתעלת ניקוז ליד הכביש הישן, רטוב ורועד, לפני חמש שנים. מאז לא נפרדו. אבישי הלך לעבודה — רקס ליווה עד השער וחיכה בערב. אבישי ישב במרפסת עם בירה — רקס שכב לרגליו. אשתו עזבה מזמן, לא סבלה את השקט של המקום. הכלב נשאר. הפך להיות המשפחה.
ואז, ביום ההוא, בעל הבית אמר לו בפעם הראשונה "שב" — ולא חזר.
חלפו ימים. הנהג של הקו ההוא, בחור בשם משה, סיפר לי שהכלב עדיין שם, כל בוקר, כל ערב. תושבי השכונה התחילו להאכיל אותו — מי נותן פיתה, מי שאריות עוף. הוא אכל רק אחרי שהאוטובוס האחרון עבר ולא ירד ממנו אף אחד שדומה לאבישי.
ואז הגיעה הפקידה מהעירייה.
שמה היה רונית לביא, אחראית על תברואה במועצה האזורית. אישה בשנות החמישים, מעיל חאקי, תיק עור על הכתף. עמדה ליד עמוד השילוט וכיסתה את האף מהריח שהחורף הביא מהביצה הסמוכה.
— מי מאכיל את הכלב הזה?! — היא שאלה בקול שחתך את השקט של הצהריים. — יש כאן תחנה ציבורית, לא מקלט לבעלי חיים!
מוכרת המכולת הסבירה, אמרה שהוא מחכה לבעלים.
— בעלים שלא חוזר, כנראה. תעשו איתו משהו. עד סוף השבוע אני מזמינה את השירות הווטרינרי לתפיסת כלבים משוטטים. שיהיה ברור.
היא נכנסה לרכב הלבן עם הסמל של המועצה וזזה בכביש העפר בלי להביט אחורה.
בשבת אחר הצהריים, כשהאוטובוס הגיע בשלוש ורבע, ירדה ממנו אישה. גובהה בינוני, כבת שלושים, מזוודה אחת ותיק על הגב. עמדה על המדרכה, הביטה סביבה כמי שלא בטוחה לאן ללכת עכשיו, ואז ישבה על הספסל וכיסתה את הפנים בכפות הידיים.
שמה נועה. חזרה לכפר אחרי שתים עשרה שנה בתל אביב. העבודה שלה בסוכנות פרסום נסגרה בגלל קיצוצים. הזוגיות בת שש השנים התפרקה חודשיים לפני כן — הוא עבר לגור עם מישהי אחרת, בלי הרבה הסברים. הדירה השכורה ברמת גן — היא כבר לא יכלה לעמוד בשכר הדירה לבד. ועכשיו היא חוזרת אל אמה, אל בית הילדות שממנו ברחה בגיל שמונה עשרה.
"שלושים שנה," חשבה בישיבתה על הספסל הקר. "ואין לי כלום. לא משפחה, לא בית, לא עבודה. לא ילד, לא אפילו חתול."
ואז משהו חם וכבד נשען על הברכיים שלה.
היא הרימה את הראש. מולה עמד כלב בהיר וגדול, מביט מלמטה למעלה — בעיניים שקטות, כאילו הוא מבין הכל. הוא דחף את האף לתוך כף היד שלה.
— מאיפה אתה? — היא שאלה, מבולבלת. — של מי אתה?
— בינתיים של אף אחד, — אמרתי לה, ניגשתי מכיוון המונית שלי, כי חיכיתי שם לנוסע נוסף. — היה שייך לבחור אחד שנסע לאילת ולא חזר. הכלב מחכה. שלושה שבועות כבר.
— שלושה שבועות? — היא ליטפה את הראש הרטוב שלו. — מסכן שלך. ואתה מחכה…
רקס עצם את העיניים ונצמד אליה חזק יותר.
— זהירות, — אמרתי. — הוא לא נצמד ככה לכל אחד. בררן. אבל אליך הוא בא לבד.
— אולי הוא זיהה משהו, — היא אמרה בשקט. — כי גם אני… כל החיים חיכיתי שמישהו יגיד לי שאני צריכה למישהו. ואף אחד לא בא.
ישבתי לידה על הספסל, אף שהמונית שלי הייתה אמורה לזוז כבר. וסיפרתי לה את כל הסיפור — על אבישי שהביא את הכלב לתחנה ונסע, על השירות הווטרינרי שרונית לביא הזמינה לסוף השבוע, על זה שאין לי דרך לעזור לכלב הזה חוץ מלהאכיל אותו.
נועה הקשיבה בשתיקה. רקס שכב ליד רגליה, הראש על הנעל שלה, כאילו ידע: לאישה הזאת הוא נחוץ עכשיו.
— את יודעת, — היא אמרה, — בילדותי רציתי כלב יותר מכל דבר בעולם. דווקא לברדור. אבל אמא לא הרשתה — דירה קטנה, אין מקום. אחר כך גדלתי, עברתי לעיר. רציתי לחיות לעצמי. וזה התוצאה: בת שלושים, וחוזרת לאותו בית. לבד לגמרי.
— אולי זה טוב שהגעת דווקא היום, — אמרתי, מסתכל על הכלב. — כי אם לא ייקחו אותו עד השבת…
לא סיימתי. נועה הביטה ברקס. הוא הרים את הראש והביט בה — במבט שהתחנן, בלי תקווה אחרת.
— והוא ילך איתי? — היא שאלה.
— קראי לו.
— רקס, — היא אמרה, לא בטוחה. — רקס, בוא הביתה?
הכלב קם על רגליו. כישכש בזנב — בפעם הראשונה מאז שהגעתי לשם. וצעד לעברה.
חלפו שלוש שנים. אני עדיין נוהג באותו קו, בין קריית שמונה למעברות. את הסתיו המאוחר אני עדיין לא אוהב במיוחד — אבל פחות משהיה פעם.
באותו בוקר עצרתי ב"כרם דב" וראיתי אותה. נועה ירדה מהאוטובוס עם עגלת תינוק, וליד רגלה, בצעד רגוע ובטוח, פסע כלב לברדור בהיר וגדול.
— תראה מי נוסע איתנו! — היא קראה לעברי מרחוק.
היא קירבה את העגלה. מתחת לגגון נמנם תינוק אדמוני-לחיים.
— ישן? — שאלתי בשקט.
— בקושי הרדמנו אותו, אני ורקס יחד, — היא צחקה. — הוא הפך להיות המטפלת שלנו. לא זז מהעגלה אפילו צעד.
ירדתי מהמונית, כרעתי וליטפתי את הכלב מאחורי האוזן.
— נו, יפה שלי, חיכית בסוף? — שאלתי.
רקס הביט בי בעיניים חכמות ונבח פעם אחת, שקט. ואז הסתובב לעבר נועה, לעבר העגלה, לעבר כל החיים החדשים שלו — וטרטר בזנב על המדרכה.
הוא חיכה. לא למי שציפה אז, בקצה המדרכה, מביט לתוך הערפל האפור של הכביש. אולי בדיוק למי שהיה אמור לחכות.
