איתי היה בן תשע, ובחיים שלו הייתה רק בקשה אחת. הוא רצה לראות את הים. לא בסרטון, לא בתמונה. אמיתי. כזה שאפשר להיכנס אליו עד הברכיים ולבנות ארמון מחול רטוב.
הוא גר עם סבתא רות במושב קטן ליד כרמיאל. בית ישן עם חצר, עץ לימון, וגרניום אדום על אדן החלון. אמא שלו, מיכל, עבדה באיטליה כבר כמעט ארבע שנים. היא טיפלה בקשישה חולה ברומא, שלחה כסף כל חודש, והתקשרה בוידאו בערב שישי.
— אמא, את באה הקיץ, נכון? שאל איתי בשיחת וידאו אחת.
— באה, חמוד שלי. השנה באה והולכים לים. הבטחתי.
מאותו רגע איתי התחיל לספור ימים. הוא קרע דף ממחברת חשבון, צייר טבלה, וכל בוקר מחק איקס שחור קטן. סבתא רות הייתה מסתכלת עליו מהכיסא ליד השיש ולא אומרת כלום. היא הכירה הבטחות של אנשים רחוקים. לא כי הם לא רוצים. כי החיים לפעמים קושרים להם את הידיים.
שבוע לפני התאריך המיועד, איתי הכין את התיק הכחול הישן. הוא שם בפנים מגבת מקומטת, מכנסיים קצרים, חולצה לבנה עם כתם דהוי על השרוול, ומכונית אדומה קטנה שרצה לנסוע איתה על החול.
— לים לא לוקחים ילקוט, איתי, אמרה סבתא וניסתה לחייך.
— לוקחים. אולי אמצא צדפים. אחד לסבא, ליד הקבר. ואחד לאמא.
רות הסתובבה לחלון וניגבה משהו מהלחי עם קצה הסינר. בעלה, יעקב, נפטר לפני שנתיים. איתי עוד דיבר עליו כאילו הוא עומד ליד השער.
בערב שלפני כן, איתי ישב על הספסל בכניסה והביט לכביש.
— מה אתה עושה, איתי? שאל השכן, מוטי.
— מחכה שאמא תגיע. היא תיקח אותי לים.
מוטי חייך, אבל הסתכל למטה, אל הנעליים שלו. כולם במושב ידעו שמיכל אישה עובדת, אבל שהיא גם תקועה שם. היא שלחה כסף, אבל לא מעטפה בעולם מכילה מישהו שיושב איתך בערב.
שלושה ימים לפני הנסיעה, רות לשה בצק ללחם, השעון על הקיר הראה שבע וחצי. איתי ישב ליד השולחן וצייר ים בעיפרון כחול שכבר נשבר בקצה. הוא צייר אישה עם שיער ארוך מחזיקה יד של ילד קטן.
— זאת אמא, אמר. וזה אני.
בדיוק אז הטלפון צלצל. על המסך היה כתוב "מיכל איטליה".
— כן, מיכלי?
— אמא… אני לא יכולה לבוא.
הקול של מיכל נשבר באמצע המילה.
— איך את לא יכולה? הילד סופר ימים כבר חודשיים.
— אני יודעת. אבל הקשישה חלתה פתאום, אתמול בלילה, אשפזו אותה. הבת שלה מגיעה רק עוד שבועיים. אם אני עוזבת עכשיו אני מאבדת את העבודה, ואת ואת… אין לי ברירה, אמא. תגידי לו את… פשוט תגידי לו. אני לא מסוגלת עכשיו.
רות הסתכלה על איתי. הוא הפסיק לצייר. העיפרון נשאר ביד שלו, והוא הביט בה בלי למצמץ.
— סבתא… מה אמא אומרת?
רות הניחה את הטלפון על השולחן, כיסתה אותו ביד, והתיישבה ליד איתי.
— חמוד שלי… אמא לא יכולה לבוא עכשיו.
איתי לא אמר מילה. הוא רק הסתכל על הילקוט שעמד ליד הדלת.
— אבל היא הבטיחה.
— אני יודעת.
— היא אמרה שנלך לים.
— אני יודעת, איתי.
הוא נשך את השפה התחתונה, כמו שילדים עושים כשהם מנסים לא לבכות. ואז קם, לקח את הילקוט, הלך לחדר הקטן, וסגר את הדלת. רות שמעה אותו בוכה לתוך הכרית. לא חזק. לא בצעקות. בכי שקט של ילד שלמד מוקדם מדי לא להפריע לאף אחד עם הכאב שלו.
בערב הוא לא יצא לספסל. למחרת בבוקר, הוא לא מחק את היום בלוח. רות מצאה אותו בחצר, ליד העץ, מחזיק את המכונית האדומה ביד ומגלגל לה גלגל אחד קדימה ואחורה, שוב ושוב, בלי לזוז ממקומו.
— איתי, בוא לאכול.
— לא רעב.
— אמא שלך אוהבת אותך, אתה יודע.
— אבל היא לא באה.
רות לא ידעה מה לענות. היא ניגבה את הידיים בסינר, פעם, פעמיים, ונשארה עומדת שם בלי לזוז.
באותו יום בצהריים, בשעה שתיים בערך, הדוור נכנס לחצר עם הקצבה מביטוח לאומי. רות לקחה את המעטפה, ספרה את השטרות בקול, מלמלת מספרים לעצמה, והסתכלה על איתי שישב על מדרגת הבית. באותו רגע משהו נדלק אצלה בראש.
בערב, אחרי שאיתי נרדם, היא פתחה קופסת פח ישנה מהארון, כזאת שהייתה פעם לעוגיות. בפנים היו 1,250 שקל, בעיקר שטרות של עשרים ומאה, מקופלים לפי גודל. חסכונות של שנה שלמה. לתרופות. לחשמל. ליום שחור. היא ספרה פעם אחת. ואז עוד פעם, כי הידיים שלה רעדו קצת. זה לא היה הרבה. אבל אולי זה הספיק לכרטיסי רכבת, ללילה אחד בהוסטל זול, ולשמחה אחת שאיתי היה חייב.
בחמש בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה, היא העירה אותו.
— קום, חמוד שלי.
— למה, סבתא? עוד חושך.
— אנחנו נוסעים לרכבת.
איתי התיישב במיטה.
— אמא באה?
רות בלעה רוק.
— לא, איתי. אבל אנחנו נוסעים לים. אתה ואני.
הוא בהה בה בלי למצמץ.
— רק שנינו?
— רק שנינו. כי הים לא חייב לראות אותך רק עם אמא. הוא יכול לראות אותך גם עם סבתא שלך.
איתי התחיל לבכות. אבל הפעם זה לא היה הבכי השקט של הלילה הקודם. זה היה בכי אחר, עם משהו פתוח בו.
הם יצאו מהבית ברבע לשש. הכלב של השכן, ג'ינג'י, נבח פעם אחת והשתתק. רות החזיקה את הילקוט של איתי, והוא אחז את המכונית האדומה. הם עלו על אוטובוס 27 לכרמיאל בשש ורבע, ומשם עברו לתחנת הרכבת ועלו על רכבת לתל אביב חוף השרון, יציאה שבע וארבעים.
ברכבת, איתי דבק לחלון. כל חמש דקות שאל:
— עוד מעט רואים את הים?
— עוד שעה וחצי, חמוד.
— ועכשיו?
— עוד שעה ועשרים וחמש דקות, איתי, תפסיק לספור בקול.
רות אמרה את זה בלי כעס אמיתי, ואיתי חייך, כי הוא הבין שזאת לא באמת נזיפה.
מולם ישבה חיילת צעירה, בדרך הביתה מחופשה קצרה, תרמיל ירוק על הברכיים. היא שמעה את השיחה, הוציאה את הטלפון, וצילמה אותם מהצד — רק את הגב של רות ואת העורף של איתי, בלי פנים. היא העלתה את זה לסטורי באינסטגרם עם שורה אחת: "ילד חיכה שאמא שלו תבוא מאיטליה לקחת אותו לים. היא לא יכלה. סבתא שלו לקחה אותו לבד."
כשהרכבת עצרה בתל אביב, הם ירדו והלכו ברגל לכיוון החוף. השעה הייתה קרוב לתשע, השמש כבר הספיקה להתחזק, והחול הלוהט נכנס לסנדלים. איתי רץ קדימה, ואז עצר בפתאומיות.
הים.
הוא עמד דומם. הגלים באו ונשברו על החוף, והשמש נמתחה על המים כמו יריעת זהב.
— סבתא… זה אמיתי?
רות לא ענתה מיד. היא רק הניחה יד על השכם שלו.
איתי רץ למים, ואז הסתובב וצעק:
— תבואי גם את!
רות חלצה את הסנדלים, קיפלה אותם אחד בתוך השני, ונכנסה איתו עד הקרסוליים. היא אף פעם לא עמדה ככה מול ים פתוח. תיק הבד שלה נשאר צמוד לחזה, שתי ידיים אוחזות בו, כאילו היא לא יודעת מה לעשות עם כל היופי הזה.
איתי התכופף, הרים צדף לבן קטן, ושם לה ביד.
— זה בשביל סבא.
רות סגרה את האצבעות סביב הצדף.
— ואת זה בשביל אמא, אמר איתי והרים צדף נוסף. נשמור לה.
הם נשארו על החוף שעות ארוכות. רות לא ידעה עדיין איפה יישנו הלילה, אם בהוסטל הזול שראתה מודעה עליו ליד התחנה או בספסל בטיילת. היא רק החזיקה חזק את יד איתי כשהם צעדו חזרה מהמים.
בינתיים, הסרטון של החיילת התפשט ברשת. עד הצהריים היו לו עשרים אלף צפיות, עד הערב מאה ועשרים אלף. בתגובות מישהי כתבה "זה שובר לי את הלב", מישהו אחר שאל בפשטות "איך עוזרים?". בעל הוסטל קטן ליד הים ראה את הסרטון וזיהה את הרחוב שברקע — הוא התקשר לעירייה לברר, ואיתרו את רות דרך תחנת הרכבת שבה ירדה. הוא הציע לילה חינם, "בלי התחייבות, סתם ככה". משפחה אחת שכרה טרמפ מהצלם שצילם אותם לשלוח פיצה למספרה הפתוחה עד מאוחר.
בערב, כשהם ישבו על החוף ואכלו פיתה עם פלאפל שקנתה רות בשלושים שקל בדוכן ליד הטיילת, הטלפון של רות צלצל. על המסך היה כתוב "מיכל איטליה".
— אמא? מה קרה? ראיתי משהו ברשת, יש שם ילד שנראה כמו… זה איתי? זה אתם?
רות לא ענתה על השאלה. היא פשוט נתנה את הטלפון לאיתי.
— אמא! ראיתי את הים!
מיכל בכתה בצד השני, קול מחנק שאיתי לא הכיר.
— איתי… אני כל כך מצטערת.
איתי שתק רגע, מסתכל על הצדף שהחזיק באגרוף.
— אל תבכי, אמא. שמרתי לך צדף. וכשתבואי, ניסע עוד פעם. שלושתנו. את, אני, וסבתא.
בצד השני של הקו נשמעה רק נשימה כבדה, בלי מילים.
רות ישבה ליד איתי על החול הקריר, השמש כבר נגעה בקו המים והפכה כתומה. היא לקחה מהתיק את שני הצדפים ששמר, ניגבה אותם בשולי החולצה, ושמה אותם זה ליד זה בתוך שקית ניילון קטנה שהוציאה מהתיק.
— זה בשביל סבא, וזה בשביל אמא, אמר איתי שוב, כאילו צריך לוודא שהוא לא טעה בסדר.
— אני זוכרת, אמרה רות. סגרה את השקית עם קשר כפול, ותחבה אותה לכיס הפנימי של התיק הכחול, איפה שלא תיפול.
הגלים המשיכו לבוא ולהישבר, ואיתי נשען עליה, ראשו על הכתף שלה, מלא חול עד הברכיים ולא זז ממקומו.
