הוא עמד שם על המרפסת שלי, שלי ושל יוסי, וגרר את האוכל מהגריל. ״בואי, אמא, תקחי. תראי איזה יופי יצא.״ לקחתי צלחת. אכלתי לאט, כמו אורחת. זאת אומרת, אני באמת הייתי אורחת. זאת המרפסת שבה יוסי ואני שתינו אספרסו בכל בוקר שישי במשך שלושים ושתיים שנה, מתחת לעץ הפקאן, עכשיו יושב בה גיא ומעשן סיגריה בין מנה למנה.
זאת הפעם הראשונה השנה שאני מדליקה מזגן בסלון. הילדים שלי, זאת אומרת, שירי וגיא והילדים, עברו לדירה שלי ברמת גן. בת שלושה חדרים, קומה רביעית בלי מעלית, השכן ממול מנגן בקלרינט והבוידעם עדיין מלא בקופסאות שלי. ואני — בדירת חדר וחצי ליד התחנה המרכזית בתל אביב. ליד התחנה המרכזית. לא מה שחשבתם, יש שם אזור שקט, יחסית. אבל עדיין, הריח של הפלאפל מהפינה עולה כל ערב באותה שעה.
גיא ואני דיברנו על ההחלפה בפעם הראשונה בחתונה של הבת של יהודית, חברה שלי עוד מימי העבודה במשרד האוצר. להקה ניגנה, יוסי עוד היה חי, ישבנו בצד. גיא אמר, ״אמא, את יודעת, אנחנו צפופים נורא. הילדים גדלים, אין להם חדר משלהם.״
״אז תעברו לדירה יותר גדולה,״ אמרתי, ״מה הבעיה?״
״זה לא כזה פשוט, המחירים ברמת גן עלו בטירוף. חשבנו שאולי… את לא צריכה שלושה חדרים. אנחנו יכולים לעזור לך למצוא משהו קטן ונחמד. קרוב יותר לשוק, קרוב לקופת חולים. יהיה לך קל יותר.״
הסתכלתי עליו. הבן שלי, מנהל מחלקת לוגיסטיקה בחברת תרופות גדולה בפתח תקווה, לבוש בחולצה לבנה שלמה שירי גיהצה לו, מחזיק ביד כוס יין. יוסי ז״ל תמיד אמר לי, ״רבקה, תפסיקי לדאוג לו, הוא ילד טוב, פשוט לפעמים דורש יותר ממה שצריך.״
״בוא נחשוב,״ אמרתי. זאת הייתה הטעות הראשונה. לבוא, לחשוב. לא להגיד לא מיד. להגיד לא מיד זה מה שיוסי היה עושה. יוסי היה מסתכל על גיא מעל המשקפיים ואומר מילה אחת, וגיא היה שותק. אבל יוסי לא היה שם.
סרטן ריאות. שמונה חודשים מאבחון ועד הסוף, וכל היום האחרון אני איתו בטיפול נמרץ בבלינסון, מחזיקה ביד שלו, והוא אומר לי, ״תשמרי על עצמך. ואל תתני לאף אחד לקחת ממך את מה ששלנו.״ הוא אמר. אפילו לא הזכיר את גיא בשם.
אבל עשרה חודשים אחרי שהוא נפטר, ישבתי במשרד עורכת דין ברחוב ביאליק ברמת גן וחתמתי על מסמכים. שירי הכינה סנדוויצ׳ים. גיא הסביר, ״אנחנו נעביר אותך לדירה החדשה בשבוע הבא, ואת ההפרש — בערך חמש מאות וחמישים אלף שקל — נעביר לך בתשלומים. נסגור בינינו.״
״אבל זה לא כתוב במסמך,״ אמרה עורכת הדין. היא הייתה צעירה, כזאת עם משקפיים עבים. עו״ד אורלי שמה. ״אם אתם רוצים שההפרש יהיה כתוב, צריך לעשות הסכם נפרד.״
״אמא, אנחנו משפחה,״ אמרה שירי. ״בשביל מה אנחנו צריכים ניירות? גיא ואני לא נוותר לך, אנחנו הרי דואגים לך.״
חתמתי. עליתי על אוטובוס 63 ודהרתי לתל אביב, והסתכלתי מהחלון על החנויות של רחוב ז׳בוטינסקי, ופתאום קלטתי שאני לא גרה פה יותר. שאני חוזרת לדירת חדר וחצי עם וילון במקום דלת למטבח. שזה לא בית. שזה חדר. בחדר גרים סטודנטים.
השבועות הראשונים היו עמוסים. ארגזים, תלישת ווים מהקיר, ויכוח על המזנון של אמא שלי — שירי התעקשה להשאיר אותו, אני התעקשתי לקחת. לקחתי. איפה שמתי אותו? במסדרון. בדירת חדר וחצי קוראים לזה מסדרון, אבל זה בעצם המעבר מהדלת למקלחת. המזנון תופס חצי ממנו, כל פעם שאני עוברת אני דופקת את הכתף במגירה.
התשלום הראשון היה אמור להגיע עד סוף אוקטובר. שום דבר. התקשרתי לגיא.
״אמא, עכשיו התחילה שנה, הילדים צריכדים כל כך הרבה דברים. חוגים, ספרים. אנחנו נראה אחרי החגים.״
״אוקיי,״ אמרתי, ״אחרי החגים.״
אחרי החגים עבר והפך לאמצע נובמבר. התקשרתי שוב. גיא לא ענה. התקשרתי לשירי. ״רבקה, אנחנו בעבודה, אפשר לדבר אחר כך?״
בערב חזרה אליי שיחת טלפון. גיא: ״אמא, דיברנו עם שירי, וחישבנו. אנחנו הרי עוזרים לך המון. כל שבוע אני מתקשר, שירי קנתה לך את המד לחץ דם הזה, לקחנו אותך לים ביום העצמאות. סך הכל, טוב לך איתנו. ההפרש… טוב, תחשבי על זה כדמי טיפול.״
עמדתי עם הטלפון ביד, במטבחון, ליד הקומקום שהלכתי לקנות בשוק הפשפשים בעשרים שקל. בחוץ ירד גשם של סוף נובמבר, הטיפות נקשו על התריס, והרדיאטור הקטן שלא הפסיק לצפצף. הרגשתי איך הפנים שלי מתחממות. דמי טיפול. הוא אמר ״דמי טיפול״.
״אתה רציני עכשיו?״
״אמא, תביני. עזרנו לך לעבור, עזרנו לך להתארגן. עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לחיות. הילדים גדלים.״
״גרתם בשלושה חדרים שלי.״
״את עדיין חושבת על זה כעל שלך?״ שאלה שירי. היא לקחה את הטלפון באמצע. ״רבקה, זה לא בריא. את צריכה לשחרר. מה את צריכה את הכסף בכלל? יש לך פנסיה.״
שירי. מורה לספרות בחטיבת ביניים בהרצליה. תמיד מנומסת, עונה בשלום, מסדרת את הסכו״ם במסעדה. יוסי לא אהב אותה. הוא אמר, ״היא עוטפת אותו בצמר גפן, רבקה. יום אחד הוא ייפול, והיא תיפול איתו, ועל מי תיפול? עלייך.״
״אני לא צריכה לשחרר,״ אמרתי, ״אני צריכה את מה שסיכמנו.״
״אבל לא כתוב בשום מקום.״ זה היה הקול של גיא. ״אם היית רוצה, היית מבקשת שנכתוב. לא ביקשת.״
״ביקשת. עורכת הדין ביקשה. שירי אמרה ׳אנחנו משפחה׳.״
שקט. שירי לקחה נשימה. ״רבקה, בואי לא נריב. בואי תגידי, מה חסר לך בדירה החדשה? חסר לך משהו?״
ניתקתי. לא יכולתי לשמוע עוד מילה. היא דיברה אליי כאילו אני המטופלת שלה, זקנה עם דמנציה שלא יודעת מה טוב לה. ישבתי על הספה, הספה שנפתחת למיטה, זאת שגיא עזר לי לקנות באיקאה והבריח אותה בעצמו, והסתכלתי על המזנון של אמא שלי. היא הביאה אותו מרומניה ב-1963. במגירה הראשונה יש חותמת של המכס בחיפה, דהויה. מה היא הייתה אומרת לי, אמא שלי, אם הייתי מספרת לה שהנכד שלה לקח לי את הבית ואמר שזה ״דמי טיפול״? היא לא הייתה אומרת כלום. היא הייתה נותנת לי מבט, המבט הזה שלה, ואז פותחת את פנקס הטלפונים הישן שלה ועושה משהו.
פתחתי את המגירה שלי. הוצאתי את פנקס הטלפונים. מצאתי את הכרטיס ביקור של עו״ד אורלי, עורכת הדין הצעירה עם המשקפיים העבים.
חודש שלם הכרטיס שכב שם. כל פעם שרציתי להתקשר, חשבתי על הילדים, על נדב הקטן ששולח לי ציורים בוואטסאפ, על מיקה ששרה ״התקווה״ בהתלהבות של כיתה א׳. חשבתי על השבתות, על ארוחות הערב. חשבתי: אם אתקשר, לא אראה אותם יותר.
ואז, יום שלישי אחד באמצע דצמבר, ירדתי לקנות לחם וחלב במכולת של מוטי. וברחוב, מול הדואר, פגשתי את חברה שלי יהודית. כולה לבושה יפה, סוודר כחול חדש, עגילים. ״רבקה׳לה, מה שלומך?״ שאלה. סיפרתי. היא הקשיבה, הזיזה את הראש מצד לצד, ואז אמרה: ״את יודעת שתיקי כהן, מהנהלת חשבונות, עברנו כזה דבר? הבן שלה לקח לה את חנות התכשיטים. ישבה בלעדיו שנה. ואז תבעה. עכשיו יש לה שוב קשר עם הנכדים, דרך בג״ץ. לא אידיאלי, אבל יש.״
״אבל תיקי רבה עם הבן שלה,״ אמרתי.
״היא רבה. ואז התפייסה. והוא התנצל. והוא החזיר? לא. היא פיצתה את עצמה.״
פיצתה את עצמה. המשפט הזה התנגן לי בראש כל הדרך הביתה, במעלית הקטנה שעולה לאט, עם השכן ממול שמנגן בקלרינט דרך הקיר. היא פיצתה את עצמה.
באותו ערב, בשעה תשע וחצי, חייכתי את החיוך הכי רגיל שלי. התקשרתי.
״עו״ד אורלי? זאת רבקה. רבקה לוי. ישבנו אצלך ביולי. אני צריכה עזרה.״
התביעה הוגשה בשבוע הראשון של פברואר. בית משפט השלום בתל אביב. גיא קיבל את כתב התביעה ביום חמישי בערב, אני יודעת, כי הוא התקשר מיד. ״אמא, מה זה הדבר הזה?״
״כתב תביעה.״
״את תובעת אותנו? את הילדים שלך?״
״אני תובעת חמש מאות וחמישים אלף שקל.״
״אמא, אנחנו נדבר. בואי נדבר. לא צריך ללכת לבית משפט.״
״דיברנו כבר, גיא.״
״אמא, אל תעשי את זה. תחשבי על מיקה ועל נדב. מה הם יגידו?״
״הם יגידו שאמא שלהם ואבא שלהם לא שילמו לי.״
הוא ניתק. התקשר שוב חצי שעה אחר כך. שירי ברקע, בכי. ״אמא, שירי בוכה. איך את יכולה לעשות לנו את זה?״
״בדיוק כמוך.״
זה היה הקרב הכי קשה. כל החיים שלי הופיעו מולי, הילדות שלו, הבר מצווה, הצבא, החתונה. הוא היה ילד טוב, באמת. פשוט התחתן. התחתן והפך למישהו אחר. מישהו שרואה בי כיס עמוק.
הדיון הראשון נקבע למאי. אורלי הכינה תיק עב כרס, עם הקלטות. כן, הקלטתי שיחה אחת, אי אפשר בלי. הקלטה אחת שבה גיא אומר, ״ההפרש — בערך חמש מאות וחמישים אלף שקל — נעביר לך בתשלומים.״ אורלי אמרה שזה הגבול, הקלטה אחת חוקית כי הייתי צד בשיחה. אבל הקלטה אחת הספיקה.
גיא הגיע לדיון עם עורך דין משלו. בחור צעיר בחליפה מחויטת, כנראה מאותה חברה בפתח תקווה. שירי ישבה מאחור עם משקפי שמש, לא הסתכלה עליי. גיא נראה מותש. הוא ניסה לדבר איתי בחוץ, במסדרון. ״אמא, בבקשה. תבטלי. נשלם, אבל לא ככה.״
״תשלם ככה,״ אמרתי, ״בדיוק ככה.״
השופטת, אישה בשנות החמישים עם שיער אסוף, הקשיבה, עיינה במסמכים. השמיעה את ההקלטה. הסתכלה על עורך הדין של גיא, הסתכלה על גיא. ואז אמרה: ״אני מציעה לכם להגיע להסדר פשרה. יש כאן מקרה ברור של הפרת הסכם בעל פה, וזו אמא שלך.״
אמא שלך. היא אמרה את זה מול כולם. גיא הביט בי. בעיניים שלו היה משהו מוכר. הפחד הזה, הרכות הזאת. הילד שלי, באמצע כל זה.
אבל אני לא חייכתי.
ההסדר נחתם בסוף מאי, חודש לפני הדיון הבא. חמש מאות וחמישים אלף שקל, בתשלום אחד. גיא לקח הלוואה. שירי מכרה את הטבעת של סבתא שלה, טבעת יהלום ישנה. גם זה שמעתי. מנדב, דרך הוואטסאפ. ״אמא רבה עם סבתא,״ הוא כתב לי, ״בבקשה תחזרי.״
״אני לא הלכתי,״ עניתי.
הכסף נכנס לחשבון שלי בבנק הפועלים בדיוק בארבעה עשר ביוני, עשרה בבוקר. ישבתי בסניף, הסתכלתי במספר. חמש מאות וחמישים אלף. לא בכיתי. לא צחקתי. יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל בכיכר, מול מזרקת המים. ילדים שיחקו שם.
התקשרתי לקופת גמל. פתחתי תוכנית חיסכון על שמם של מיקה ונדב. לא ידעתי אם אראה אותם, אבל הכסף יחכה. חסכון סגור לשמונה עשרה שנים, שאף אחד לא יכול לגעת בו עד גיל עשרים ואחת. לא אמא, לא אבא, רק הילדים. העתק של המסמך שלחתי בדואר רשום לגיא.
הוא הגיע אליי הביתה. יום שישי, שעה חמש. ישבתי עם כוס תה ועם העוגת גבינה שהכנתי, אותה עוגת גבינה ששירי כל כך אוהבת, וצפיתי בחדשות. דפיקה בדלת. לא ציפיתי לאף אחד.
פתחתי. גיא עמד שם, בידו מעטפה. המעטפה שלי. זאת ששלחתי.
״אמא…״
״מה?״
״שמת את הכסף בשבילם?״
״כן.״
״אבל… תבעת אותנו. לקחת לנו חמש מאות וחמישים אלף שקל.״
״לא, גיא. לקחתי בחזרה מה שהיה שלי. ואת מה שהיה שלי, שמתי בשביל מי ששייך לי.״
״אני שייך לך.״
״אתה היית שייך לי.״
הוא עמד שם, בדלת, על מפתן דירת החדר וחצי, והסתכל עליי. שירי חיכתה למטה באוטו. יכולתי לראות אותה מבעד לחלון. היא ישבה במושב הנוסע, לא נושמת.
״אני יכול להיכנס?״
״אתה יודע איפה המפתח,״ אמרתי, ונכנסתי פנימה. הדלת נשארה פתוחה. הרדיאטור צפצף.
מאחוריי שמעתי אותו סוגר את הדלת.
