הבריכה בקיסריה נצצה בתאורה טורקיזית, ומאחורי גדר ההיביסקוס שמענו את הים נושם. היו שם מאתיים איש: שרים לשעבר, מנכ״לים, אלופי משנה במילואים, ודודות בנעלי פלטפורמה שלגמו מוחיטו כאילו מחר לא קיים. אני עמדתי ליד שולחן החומוס, האצבעות עוד שמנוניות מפיתה, כשהחותנת המיועדת שלי — אורלי פורת — שילבה ידיים, הישירה אלי מבט, ועוד לפני שהבנתי מה קורה, דחפה את אמא שלי, יעל, ישר אל הצד העמוק של הבריכה.
אבא שלי, מוטי, הספיק לצעוק ״מה פתאום?!״ וקפץ אחריה עם החליפה השאולה.
הדבר הראשון ששמעתי אחרי הנתז היה צחוק. מפוזר, אכזרי, כזה שמחפש אישור. אורלי עמדה על שפת הבריכה, יהלומי הירושה שלה נצצו, והפה שלה נמתח לקו דק. ״אולי הכלור יוריד לה את ריח השניצל מהידיים,״ אמרה, ובחלק מהקהל ציחקקו שוב. אבל בתוך ההצגה, לשבריר רגע, ראיתי איך אצבעותיה משחררות את הכוס ונאחזות במעקה — כמו מישהי שהמעשה נשמט ממנה בלי שליטה, והיא חייבת להוכיח מיד שהוא היה מכוון.
אמא שלי השתעלה מים כחולים, השמלה בצבע נייבי דבקה לה לגוף, והיא ניסתה לאסוף שיער רטוב מהפנים. אבא חיבק אותה מעל המים, נושף בכבדות — יש לו לב חלש והמים היו קרים. הושטתי להם יד, עזרתי להם לעלות, ומתחתי את המגבת הכי קרובה.
הסתובבתי אל הארוס שלי, איתי. הוא עמד שם עם כוס סנגריה, סידר את שרוול חולצת המעצבים, והסתכל עלי כאילו אני יזמתי את כל הסיטואציה.
״מיכל,״ סינן, ״אל תעשי סצנה. אמא שלי סתם שתתה, היא לא התכוונה, אל תחמירי את המצב.״
אמא שלי ניגבה את הפנים, רעדה. אבא החזיק את גלולת הלב שלו בין שתי אצבעות, ויתר. איתי עדיין דיבר על להמשיך בערב כאילו כלום.
משהו בי נדם. במשך שנתיים אורלי השפילה את המשפחה שלי מול כולם, ואיתי התנצל אחרי כן, תמיד בפרטיות, תמיד הבטיח שהחתונה תשנה הכול. עכשיו ההורים שלי עמדו רטובים על שיש, והוא בדק שלא נשפך לו על המכנסיים.
שלפתי את הטבעת.
לא השלכתי לו לפנים — מחוות כאלה לא מגיעות למי שמעולם לא נלחם עלייך. פשוט הנחתי אותה בתוך הקערה שלי עם החומוס, ממש בתוך הגומה של טחינה גולמית, וכיסיתי בחתיכת פיתה. ניגבתי את האצבעות במפית, ניגשתי לעמדת הדי.ג׳יי, ולקחתי את המיקרופון.
״האירוסים מבוטלים,״ אמרתי אל תוך הרמקולים. ״לא תהיה חתונה, לא קבלת פנים, לא נישואים ביני לבין איתי פורת.״
אורלי צחקקה. ״אל תהיי דרמטית, מותק. את בסך הכול מעצבת פנים קטנה. חוץ מזה, גם ככה התכוונו לדבר על זה אחר כך.״
איתי לא אמר מילה. כשניסה לפתוח את הפה, שוב סינן: ״מיכל, תפסיקי.״
הנחתי את המיקרופון על השולחן, הוצאתי את הטלפון, והקלדתי מספר של עיתונאי כלכלי שאתו עבדתי בחודשים האחרונים. ״אבי,״ כתבתי, ״הקובץ המלא אצלך בעוד ארבעים שניות. תעלה לאוויר ברגע שתאשר.״ צירפתי קישור לתיקייה מוצפנת — מאזן בוחן, הקלטות, התכתבויות פנימיות — כל מה שליקטתי בשנתיים שבהן עבדתי כמנהלת חקירות עבור קרן השקעות שבדקה את ״פורת בנייה״. באותן שנתיים, אגב, הספקתי להתאהב באיתי, לקוות שהוא שונה, ולחכות שיושיט יד וימשוך אותנו החוצה. רק שבכל פעם מחדש הוא בחר לשתוק.
אורלי עדיין גיחכה, אבל אצבעותיה ננעצו בכוס.
״מה את שולחת? מי אבי?״
״כתבת ב׳דה מרקר׳,״ עניתי. ״בשעה הקרובה תקבלי התראה מבנק לאומי, ומרשות ניירות ערך. אה, וגם ממשרד רואי החשבון שלך. תגידי להם שהקרן שלי מבקשת לפרוע את ההלוואות באופן מיידי — יש לי הרשאה, דרך הסכמי השקעה שחתמתם.״
הטלפון של אורלי זמזם. פעם, פעמיים. היא שלפה אותו, ראתה את השולח, וכל צבע פניה התחלף בלבן. הצעקה שלה קרעה את המוזיקה.
איתי אחז בזרועי, קולו נסדק. ״מיכל, מה עשית?! את לא מבינה, אמא שלי…״
״אמא שלך דחפה את אמא שלי לבריכה,״ אמרתי, ״ואתה סידרת את השרוול.״
הוא בלע רוק. ״אני אוהב אותך, מיכל, כל זה לא משנה—״
״אתה אוהב את הנוחות, איתי. למדת לאהוב בערך כמו שאתה אוהב מיזוג אוויר. כל עוד זה לא עולה לך במאמץ.״
הורדתי את ידו ממני. אורלי כבר צרחה למנכ״ל הבנק בטלפון, אורחים החלו להתלחשש, מישהו משך מישהי מהבריכה הצדדית. אני ניגשתי להוריי, כרכתי זרוע סביב כתפיה הרטובות של אמא, ואמרתי: ״אבא, אמא, בא נלך לאכול חומוס אמיתי.״
ביציאה, אורלי עוד ניסתה לצעוק ״זו בגידה, אני אתבע!״, אבל המנכ״ל שלה בדיוק ניתק. איתי עמד קפוא, בוהה בקערת החומוס שעליה צפתה טבעת האירוסין, מים עלו בריסיו. לרגע נדמה היה שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אולי אפילו התכוון לזוז — ואז שוב ראה את דלת היציאה, ונותר במקומו.
ההורים שלי התעטפו במגבות הלבנות של המלון. אמא זקפה את גבה, לקחה אוויר עמוק של מי מלח ופריחת הדרים, ושאלה: ״באמת נוסעים לאבו חסן?״
״ברור.״
בחניון, נהג מונית המתין ליד השער, קטע רדיו דיווח על ירידה חריגה במניית פורת. אבא לחץ את אצבעותיי. כשנסענו מערבה, האורות בווילה עדיין בערו, אבל צליל סירנה רחוק של ניידת חוקרים סימן שמשהו גדול התחיל לזוז.
