אני לא יודעת למה דווקא השיר הזה הפך אותה.
יאלי ישבה בכיסא הגלגלים מול הכניסה לאולם "בית החייל" בחיפה, ידיים שלובות על הברכיים, והביטה במדרגות. שלוש מדרגות שיש רחבות. שלוש מדרגות שבגללן בילינו רבע שעה במציאת רמפה צדדית ליד מחסן הכיסאות המתקפלים. עכשיו הרמפה מאחורינו, האולם פרוש לפנים, שולחנות ערוכים במפות לבנות, בלונים כסופים על כל עמוד, והדיג׳יי בחר דווקא את "מיליון כוכבים" של עמיר בניון — השיר שיאלי שמעה בלופים לפני הטיפולים הכי קשים.
אף אחד עוד לא רקד. כולם עמדו ליד השולחנות והחליפו מבטים. מישהי בלחשה צחקה ליד המתקן של הפונץ׳, ואני ראיתי את הכתפיים של יאלי מתרוממות — התגובה האוטומטית שלה לצחוק של אחרים. שמונה עשרה חודשים היא לומדת את השפה הזאת: צחוק של בנות = אני שוב שונה.
היא תכננה את הערב הזה מאז שהייתה בת שלוש־עשרה. תיקייה שלמה באייפד — שמלות, תסרוקות, צילומי שקיעה שהיא רצתה לשחזר עם החבר׳ה. "אמא, אני אהיה בשמלת טורקיז," היא אמרה לי פעם, "טורקיז כזה עם נצנצים, את קולטת? כמו הים בנהריה בשש בערב."
ואז הגיעה המוקוביסיצידוזיס. לא גילינו פתאום — זה תמיד היה שם — אבל השנה האחרונה של התיכון הפכה למרתון של אשפוזים ברמב״ם. ריאות שהפסיקו לשתף פעולה. חמצן נייד שהיא גררה לכל מקום כמו חיית מחמד סרבנית. כיסא גלגלים שהפך מפתרון זמני לרהיט קבוע. היא חזרה הביתה מניתוח באמצע פברואר, הסתכלה מהחלון על השכבה שרצה למועדון הסיום של י״ב, ואמרה בלי להסתובב אליי: "זהו. נגמר."
אז קניתי לה כרטיסים. שניים. אחד לה ואחד לי, למקרה שהיא תצטרך מישהו שיזכיר לה לנשום בין ריקוד לריקוד. כשהיא ראתה את המעטפה היא בכתה עשר דקות רצוף. בכתה וצחקה וניסתה לדחוף את צינורית החמצן הצידה כדי שאחבק אותה כמו שצריך.
עכשיו היא ישבה מול האולם, טורקיז מנצנץ, שיער אסוף בקוקו גבוה, והחמצן הנייד מונח על הברכיים כמו תיק יד קטן ומעצבן. רוב הנוכחים כבר הספיקו להעיף מבט ולברוח עם העיניים. חבורה של בנות מכיתתה עמדה ליד הבר, כולן בשמלות פאייטים, ואף אחת לא ניגשה להגיד שלום. אחת מהן — נועה, זאת שהייתה החברה הכי טובה של יאלי בכיתה ז׳ — אפילו עשתה סיבוב שלם כדי לא לעבור ליד הכיסא.
— בואי נשב, מותק, אמרתי ונגעתי בכתף שלה.
— אני לא יושבת ליד השולחן, אמא, היא ענתה בלי להזיז את העיניים מהרחבה. — באתי לרקוד.
אבל אף אחד לא רקד איתה.
הדיג׳יי הרים את הקצב — שיר של סטטיק ובן אל, משהו שמקפיץ, והרחבה התמלאה בבת אחת. יאלי נשארה בקצה, מחוץ למעגל התאורה, והביטה. אני עמדתי חמישה מטרים מאחוריה, מספיק קרובה לשמוע אותה נושמת דרך הצינורית, מספיק רחוקה שהיא לא תרגיש שאני שומרת עליה.
ואז הגיע הריקוד האיטי.
הזוגות עלו. המורות המלוות חייכו מהצד. המנהלת — גב׳ נוימן, אישה בשנות השישים עם תספורת קצרה ועיניים שרואות הכול — עמדה ליד הקיר עם כוס מים והתבוננה. יאלי נשארה לבד. הילדה שתכננה איך תרקוד ריקוד אחרון עד שהרגליים יכאבו — עכשיו לא יכלה להזיז את הרגליים, וכל השאר ראו רק כיסא.
הוא ניגש באמצע הפזמון.
יותם בן־דוד. קפטן נבחרת הכדורגל של בית הספר, שני מטרים של ביטחון עצמי, הפנים שמופיעות על כל פוסטר של משחק עירוני. הוא לבש חולצה לבנה וג׳ינס שחור, נראה כאילו הרגע יצא מצילומים לקמפיין. כל הבנות הרימו גבה, חלקן עצרו לנשום.
הוא התכופף מול הכיסא של יאלי. התכופף ממש — ירד לגובה שלה, כדי שהיא לא תצטרך להרים את הראש.
— יאלי, בא לך לרקוד איתי?
היא קפאה. היד שלה תפסה את צינורית החמצן בתנועה לא רצונית.
— איתי? היא שאלה, ומשהו בקול שלה נסדק.
— כן, הוא חייך. — איתך.
היא התחילה לחייך. אחרי כל כך הרבה חודשים בלי חיוך אמיתי — אחד כזה שתופס את כל הפנים — פתאום היא חייכה.
— הלוואי, היא אמרה.
הוא אחז בידיות הכיסא בעדינות, כמו מישהו שעשה את זה אלף פעם, והסיע אותה למרכז הרחבה. שאר הרוקדים פינו להם מקום בלי מילים. מישהו מחא כפיים. מישהי אמרה "ואוו". יאלי הסתכלה על יותם מלמטה, והוא הסתכל עליה מלמעלה, והם הסתובבו. סיבוב איטי, לפי הקצב, והיא צחקה. צחוק אמיתי, כזה שמגיע מהבטן.
אז מישהו צעק.
— יותם, נו באמת! אתה לא מוצא מישהי אחרת?
הצחוק שחטף את הפינה השמאלית של האולם נשמע כמו זכוכית נשברת. כמה בנות ליד השולחן המרכזי התקפלו מצחוק. ומיד אחר כך, קול אחר, גבוה יותר:
— מי הביא אותה לכאן בכלל? היא אמורה להיות בבית חולים.
החיוך של יאלי נמחק.
היא הרפתה מהיד של יותם, הסתכלה על הברכיים שלה, והתחילה לגלגל את הכיסא לאחור. הכוח שהיה לה בידיים — שרירי זרוע שפותחו מחודשים של דחיפת כיסא — הספיק לה עכשיו כדי לברוח. יותם ניסה להגיד משהו, אבל היא כבר הייתה בחצי הדרך החוצה.
התחלתי לרוץ אליה.
יד נחתה על האמה שלי.
— חכי, אמרה גב׳ נוימן. — חכי חמש דקות.
היא לא חיכתה לתשובה. היא עברה את הרחבה בשלוש פסיעות, עלתה לבמה, וחטפה את המיקרופון מהדיג׳יי. המוזיקה נעצרה. כל האולם השתתק.
אבל יאלי — יאלי עדיין התגלגלה לכיוון הדלת.
— יאלי, קראה המנהלת למיקרופון. — תעצרי רגע.
הכיסא עצר. היא לא הסתובבה, אבל עצרה.
גב׳ נוימן סרקה את הקהל במבט איטי. היא ידעה בדיוק מי צעק. כולם ידעו. עומר לוי, הקלאסה — מלך השכבה, אחד שהיה בטוח שסיום התיכון הוא מסיבת הסולו שלו. הוא עמד עכשיו עם חיוך דבילי על הפנים, מחכה שהכול ייגמר בצחוק עצבני ובאי־נוחות. אבל המנהלת לא צחקה.
— עומר, היא אמרה, — תעלה לבמה.
החיוך נעלם לו מהר מאוד.
הוא ניסה לסנן משהו לחבר׳ה שלידו. אף אחד לא הסתכל עליו.
— עומר. לבמה. עכשיו.
הוא עלה. ארבע מדרגות קטנות. האולם חיכה.
גב׳ נוימן הושיטה לו את המיקרופון.
— תגיד להם למה צעקת.
שקט. בחיים לא שמעתי שקט כזה באולם מלא בבני שבע־עשרה. יותם עמד ליד שולחן המשקאות, כתפיים מתוחות, מסתכל על יאלי. יאלי הפנתה את הכיסא בחצי סיבוב — לא חזרה, רק הציצה מעבר לכתף.
עומר גלגל עיניים. — סתם, זו בדיחה, למה את לוקחת—
— לא שאלתי אם זו בדיחה, ניתקה אותו המנהלת. — שאלתי למה צעקת. תסביר לכולם. עכשיו.
הוא הביט בקהל. הקהל הביט בו. מישהו הניח כוס על השולחן בזהירות, והצליל נשמע כמו רעם.
— אני… לא יודע, הוא מלמל. — פשוט…
— פשוט מה?
— פשוט… היא… היא לא באמת יכולה לרקוד, ככה? עם הכיסא וזה. זה נראה לי מוזר.
גב׳ נוימן לקחה את המיקרופון בחזרה. היא לא צעקה. היא דיברה כמו שמדברים בחדר טיפולים — שקט ומדויק, כזה שאי אפשר לברוח ממנו.
— יאלי קיבלה כרטיס לערב הזה כמו כל אחד מכם. היא קמה בבוקר, התארגנה, לבשה שמלה מדהימה, והגיעה. אתם יודעים מה עוד היא עשתה הבוקר? שלוש שעות של פיזיותרפיה, בדיקת סטורציה, וטיפול תרופתי שאף אחד מכם לא היה מסוגל לסבול. והיא הגיעה. בשביל הריקוד. בשביל הערב הזה. כי מגיע לה.
היא עצרה. נשימה אחת עמוקה.
— מגיע לה.
האולם היה דומם. יאלי הפנתה את הכיסא במלואו. הדמעות זרמו לה על הלחיים, אבל היא לא ניגבה אותן.
— ומה עשיתם אתם? המשיכה המנהלת. — צחקתם עליה. עליה, לא על מישהו אחר. על מישהי שעשתה השנה מסע שאתם לא יכולים לדמיין. אתם יודעים מי רקד איתה? יותם. קפטן נבחרת הכדורגל. היחיד שהיה לו אומץ לעשות את מה שכולם היו אמורים לעשות.
היא הצביעה על עומר.
— ולעומר היה מספיק אומץ להגיד שהיא לא שייכת לכאן.
היא הורידה את היד.
— אז בואי נסדר את זה. עומר לא שייך לכאן הערב. עומר, בבקשה קח את התיק שלך ולך הביתה.
הלסת שלי נשמטה. של כולם נשמטה. עומר בהה בה.
— מה? ברצינות?
— ברצינות.
— אבל… סיום י״ב… זה הערב שלי!
— הערב של כולם, היא תיקנה. — של כולם. גם של יאלי. לך.
הוא ירד מהבמה. האולם נשאר תקוע באותו שקט לא אנושי. הצעדים שלו נשמעו על הפרקט. חריקה-חריקה-חריקה. הדלת נפתחה, אוויר חם של יולי חדר פנימה, הדלת נסגרה.
גב׳ נוימן חיכתה עוד שניה. ואז היא פנתה לקהל.
— עכשיו. מישהו מכם רוצה לעשות תיקון?
שתי שניות.
שלוש.
ואז נערה אחת קמה מהשולחן האחורי — מישהי שאני לא מכירה, כיתה אחרת, שמלה אדומה — ועברה את כל הרחבה עד ליאלי. אף אחד לא אמר מילה. היא התכופפה, לקחה את היד של יאלי בידה, ואמרה לה משהו. אני לא יודעת מה. אני רק יודעת שיאלי הנהנה.
הדיג׳יי הבין לבד. הוא החזיר את המוזיקה. שיר אחר הפעם — אייל גולן, ריקוד איטי, מנגינה נמוכה.
והנערה בשמלה האדומה רקדה עם יאלי, לאט, במעגלים קטנים.
ואז מישהו אחר קם. ועוד אחד. ועוד אחת. לא התנפלות, לא מחזה. פשוט — כל אחד בתורו, ניגש, החזיק את הידיות של הכיסא, ורקד איתה. יותם חזר לרקוד איתה, והפעם צחקו איתה, ובחיי — היא צחקה בחזרה. צחוק רטוב, דמעות מתערבבות באיפור, ומילים קטנות: "תודה," "זה בסדר," "סליחה שאני בוכה."
אף אחד לא צילם לטלפון.
אף אחד לא מיהר.
גב׳ נוימן עמדה בצד, המים שלה התחממו בכוס, והיא חייכה. חיוך קטן כזה, של מישהי שראתה יותר מדי ויודעת שני דברים: שאת הרוע הכי קשה לעקור — ושהרגע, בערב סיום של י״ב באולם "בית החייל" בחיפה, ארבעים בני אדם בחרו אחרת.
אני התיישבתי על הכיסא הקרוב ביותר. הברכיים רעדו. הלב דפק מהר.
יאלי רקדה.
ברבע לשתיים בלילה הדיג׳יי ניגן את השיר האחרון. יאלי הייתה במרכז הרחבה, מוקפת בשש בנות שלא הכירה הבוקר ושעכשיו התכופפו אליה בצחוק. הצינורית קצת הסתבכה לה בשרשרת, מישהי סידרה אותה בעדינות. החמצן הראה שבעים ושמונה אחוז — נמוך מהרגיל, אבל היא החזיקה מעמד.
יצאנו החוצה. האוויר של ההר היה נעים, רוח קטנה מהכרמל, והאורות של הנמל נצצו למטה. יאלי הסתובבה אליי. האיפור שלה מרוח, השמלה מקומטת בצד, והעיניים שלה — העיניים האלה שנראו כל השנה כאילו הן מסתכלות פנימה — הסתכלו אליי.
— אמא, היא אמרה.
— מה, מותק?
— לא ישבתי ליד השולחן.
החזקתי את היד שלה כל הדרך הביתה. כל הדרך מעכו ועד חיפה, ארבעים דקות של נסיעה בלילה, ואף אחת מאיתנו לא אמרה כלום. לא היינו צריכות.
למחרת בבוקר היא שלחה לי תמונה. היא צילמה את המעטפה עם כרטיסי הכניסה, אלה שקניתי לה לפני חודש. לידה, על השידה, עמדה כוס תה עם נענע שהתקררה מזמן, ומתחתיה פתק בכתב יד עקום: "תודה שהחזרת אותי לרקוד."
