נעה נכנסה הביתה עם חיוך שלא ראיתי עליה מאז התיכון. היא זרקה את המפתחות על השידה ליד הדלת ובעטה מעליה את הסנדלים. הייתי במטבח, מוזגת לעצמי קפה קר. מחוץ לחלון שמעתי את צפירות האוטובוסים מרחוב אלנבי, את הרוח החמה שמביאה איתה אבק מאיוגוסט התל אביבי.
״אמא, אל תצחקי עליי,״ היא התחילה, תופסת את הטלפון בשתי ידיים כמו משהו יקר. ״הכרתי מישהו.״
״יפה. איפה?״
״בנמל יפו. עמדתי בתור לפלאפל של שלומי, והוא עמד מאחורי. שאל אותי מה יותר טוב — חריף ירקות או חריף תימני. אמרתי לו שהוא משוגע אם הוא לוקח חריף תימני ביולי.״
״בת טובה,״ אמרתי וגיחכתי.
הטלפון שלה נדלק. היא הפכה את המסך אליי.
״קוראים לו עומרי.״
הסתכלתי בתמונה.
הוא עמד שם, מחייך, יד על כתפה של נעה. שיער מתולתל, גבות עבות, גומה קטנה בלחי השמאלית. מאחוריהם הים, גליי תכלת שהתנפצו על שובר הגלים. אבל לא הפנים שלו גרמו לי לעצור. זאת הייתה התרמיל שלו. תרמיל קטן בצבע חאקי, ועל הריצ׳רץ׳ התנדנד צב קטן שתפרתי במו ידיי עשרים ושתיים שנה לפני כן.
צב ירוק כהה, מבד לבד ישן, עם עיניי כפתורים — אחת כחולה, אחת צהובה. חסר לו חצי מהזנב. אני חתכתי אותו בטעות עם המספריים כשסיימתי לתפור.
״אמא?״ נעה הניפה יד מול הפנים שלי. ״את בסדר?״
החזקתי את השיש. האצבעות שלי נרטבו מזיעה על השיש הקר.
הוא נראה כמו אביתר. לא דומה — הרי לא ייתכן. אבל הצב. הצב המזוין ההוא היה אצלו.
״אני בסדר,״ אמרתי, והקול נשמע כמו מישהי אחרת. ״תראי לי עוד תמונות.״
היא העבירה. הוא מצלם יפה, העיר שלה. תמונה שלו יושב על הגדר ליד מגדל השעון, קורא ספר. תמונה נוספת — הוא צוחק, מרים גלידה כמו כוסית לחיים. התקרבתי כמה שאפשר, מחפשת פרטים בתרמיל. הצב התנדנד שם, לא מש ממקומו.
״נעה. מאיפה הוא?״
״גר בהרצליה. עובד בהייטק, צוות פיתוח. אבא שלו גר לבד באיזשהו מושב ליד בית שמש.״
הבטן שלי התהפכה.
״את יודעת איך קוראים לאבא שלו?״
״אמא, מה קורה לך?״
״איך קוראים לאבא שלו?״
״אביתר.״
התיישבתי. הכיסא חרק תחתיי. נעה כיבתה את הטלפון, עיניה לרגע מבוהלות.
״את מכירה אותו?״
״עשרים ושתיים שנה״ — יצא לי מהפה. ״עשרים ושתיים שנה לא ידעתי מה עלה בגורלו.״
הטלפון שלה נפל על השולחן. ״אמא, תסבירי.״
לקחתי אוויר. הסתכלתי עליה — על הבת שלי, בת עשרים וחמש, עומדת מולי במטבח שקנינו יחד לפני שלוש שנים, בין קופסאות התה לפנקס החשבונות. ״הייתי צעירה ממך כשהכרתי את אביתר. הוא היה בן עשרים וארבע, אני הייתי בת עשרים ושתיים, בדיוק סיימתי לימודי אדריכלות. אהבנו זה את זה בטירוף. ואז יום אחד הוא פשוט נעלם.״
״נעלם?״
״השאיר הודעה במשיבון — תגידי, היו משיבונים אז — ׳אני מצטער. אני חייב לנסוע. אל תחכי לי.׳ ניתק. ומאז — כלום.״
נעה משכה כיסא והתיישבה מולי. מחוץ לחלון צרח סוחר מהשוק הכרמלי בקול צרוד. מישהו דפק בדלת למטה, וכלבה של השכנה נבחה פעמיים. אף אחד מאיתנו לא זז.
״הצב,״ אמרתי והצבעתי על התמונה, ״תפרתי לאביתר כשהיינו בטיול במצדה. היינו אחרי צבא, מטיילים עם תרמילים, ואביתר אמר שלתרמיל שלו אין נשמה. ישבנו באכסניה, ואני תפרתי לו את הצב מחולצה ירוקה ישנה. הכפתורים — כחול מהחולצה שלי, צהוב מחולצת מילואים שמצא באשפה. הוא קרא לו המפקד.״
נעה התכופפה אל התמונה בטלפון. ״אז עומרי…״
״הוא הבן שלו.״
שתינו שתקנו. היא בחנה את התמונה, את הצב, את הפנים של עומרי. קמט קטן הופיע בין גבותיה.
״אמא,״ היא אמרה לבסוף, ״אם הוא הבן של אביתר, אז… הוא יודע עלייך?״
״אין לי מושג. בעשרים ושתיים שנה יכול להיות הכול.״
הטלפון של נעה רטט. הודעה. היא הציצה במסך.
״זה עומרי. הוא שואל אם אפשר לבוא מחר בערב. רוצה להביא אוכל תאילנדי.״
״שיבוא,״ אמרתי, רחוקה מעצמי. ״שיבוא.״
למחרת בערב דפקו בדלת. עומרי עמד שם, גבוה, צנום, עם אותו תרמיל בדיוק. צב ירוק כהה התנדנד על הריצ׳רץ׳.
״ערב טוב,״ הוא חייך, הושיט יד. ״אני עומרי.״
היד שלו הייתה חמימה. הוא נכנס, הניח קופסאות קרטון על השולחן, פאד תאי ורול ספרינג, הריח מילא את החדר. נעה ניגשה אליו, נישקה אותו על הלחי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
ישבו. אכלנו. דיברנו על עבודה, על חופשות. אבל המבט שלי שב לתרמיל פעם אחר פעם.
ואז עומרי סובב אליי את הראש. ״אבא שלי סיפר לי,״ אמר בשקט.
״מה סיפר לך?״
״עלייך ועל המפקד.״
המזלג נפל לי מהיד.
״הוא עוד חי?״ שאלתי.
״חי. גר לבד. לפני שנה עבר ניתוח לב, מאז יותר רגוע. הוא…״
עומרי עצר, כאילו הוא מחפש מילים. נעה אחזה בידו.
״הוא תמיד אמר לי: ׳יום אחד תפגוש מישהי שתראה לך איפה הבית. ואז תדע.׳״
הגוש בגרון שלי התנפח.
״עומרי,״ אמרתי וקולי נסדק, ״הצב. הוא שמר עליו?״
״כל השנים.״
דממה השתררה. מהרחוב נשמעו צעדים מהירים, מישהו צעק ״חכה לי בפינה, אני בא!״, ואוטובוס עצר בחריקת בלמים. בתוך הדירה לא זז דבר.
״איפה הוא?״ לחשתי.
״במושב.״
״קח אותי אליו.״
שעה לאחר מכן היינו על כביש 38, עומרי נוהג, נעה יושבת מאחור, אני מקדימה מחזיקה את התרמיל שלו על הברכיים. הצב היה מולי, ואני לטפתי את הלבד הישן, המשכתי על הקצה הלא גמור של הזנב שחתכתי בטעות.
״הוא ידע?״ שאלתי, ״הוא ידע שאתה יוצא עם נעה?״
״לא. אמרתי לו שאני נוסע לפגוש חברה. אבל משום מה, לפני שיצאתי מהבית, הוא נתן לי את התרמיל. אמר: ׳קח אותו. הגיע הזמן.׳״
עצרנו ליד בית קטן, מוקף עצי זית. אור צהוב בקע מבעד לחלון. כשיצאתי מהרכב, רגליי רעדו.
הדלת נפתחה. אביתר עמד שם. רזה יותר, שיער לבן, משקפיים עבות. אבל העיניים — העיניים היו בדיוק אותן עיניים. חומות, בוחנות, כמו אז.
לא אמרנו כלום. הסתכלנו. עשרים ושתיים שנה חלפו באותו רגע.
״נכנסת לי לתוך החיים מחדש,״ אמרתי.
״דרך הילדים.״
״דרך הצב.״
הוא הושיט יד ונגע בזרועי. רק אצבעות על העור. אבל כל השנים שהיו ואינן עמדו בינינו כמו קיר שקוף.
״רציתי לחזור,״ אמר בקול חנוק. ״אבל כל כך פחדתי.״
״תסביר,״ אמרתי, ולא היה בי כעס. רק צורך להבין.
הוא משך אותנו פנימה. סלון קטן, שולחן עץ ועליו קפה שחור. הוא סיפר: ההורים שלו היו שקועים בחובות כבדים, אביו היה על ערש דווי. איימו עליהם. הכריחו אותו לנסוע, לעבוד, להחזיר כסף. הוא האמין שאם יישאר — יגרור אותי איתו. ״אז ברחתי. השארתי את ההודעה המטופשת ההיא ונעלמתי.״
״ואחרי שהחזרת את החובות?״
״חזרתי לתל אביב. חיפשתי אותך. שכנה בבניין סיפרה שאת גרה עכשיו עם מישהו. מישהו גבוה, חתיך, נוסע על סובארו לבנה.״
״זה היה רונן,״ אמרתי. ״חבר טוב. היינו שותפים בדירה אחרי שעזבתי את האדריכלות. לא היינו יחד מעולם.״
אביתר עצם עיניים. לאט, כמו אדם שמעכל טעות של עשרות שנים.
״טעיתי,״ אמר. ״בכל צעד טעיתי.״
״טעית,״ הסכמתי. ״אבל עומרי פה. ונעה פה.״
הסתכלנו על הילדים. הם עמדו אחד לצד השנייה, מחזיקים ידיים. עומרי חייך אל אביו. נעה חייכה אליי.
שתיקה. ואז אביתר קם, ניגש לתרמיל, פתח אותו באיטיות והוציא את הצב.
״תראי מה יש פה,״ אמר.
הוא שלף חוט קטן מתחת לכנף הימנית של הצב. הבד התרומם, ומתחתיו, בתוך כיס סודי שתפרתי, היה פתק קטן.
״לא ידעתי,״ אמר אביתר, קולו נשבר. ״מצאתי אותו רק לפני שנתיים, כשהצב נקרע במכונה. השארת אותו שם.״
לקחתי את הפתק. נייר מצהיב, דהוי. כתב היד שלי, צעירה ונלהבת: ״אביתר, אני אוהבת אותך. תהיה איפה שתהיה, תזכור שאתה לא לבד.״
הדמעות ירדו. לא בכי, פשוט דמעות שהמתינו שם הרבה זמן. נעה חיבקה אותי. עומרי חיבק את אביתר.
״הוא היה בתוך הצב כל הזמן הזה,״ אמרתי. ״המפקד.״
אביתר הושיט לי את הצב. לקחתי אותו. הוא היה קל, בלוי, עם כפתור צהוב שנסדק וכפתור כחול שהחוט שלו כמעט נקרע. בתוכו עוד היה ריק עכשיו, אבל לא ריק באמת.
״אנחנו יכולים לתקן אותו?״ שאלה נעה.
״אפשר לתקן הכול,״ אמרתי.
היא הביאה מהאוטו ערכת תפירה, שתמיד הייתה אצלי בתא הכפפות. ישבנו ליד השולחן — אני, אביתר, נעה ועומרי, ובאור המנורה הצהובה תפרנו לצב כפתור חדש. צהוב חדש, בוהק. הוא כבר לא תואם לישן, אבל זה לא שינה כלום.
באמצע התפירה אביתר נגע בידי. לא אמר מילה. גם אני לא.
אחר כך, כשנעה ועומרי יצאו החוצה להסתכל על הכוכבים, אביתר מזג קפה לשתינו, והסתכלנו זה על זה. בדיוק כמו פעם. רק שהפעם, אף אחד לא הלך לשום מקום.
