הפרח האחרון של אבא

השבעה עוד לא נגמרה, והם כבר עמדו בפתח.

קארמית נכנסה ראשונה, עקבים נוקשים על הרצפה שההורים שלי ליטשו יחד לפני שלושים שנה. בעלי לשעבר, עוזי, השתרך מאחוריה כמו כלב מוכה אבל זחוח. ריח הבושם שלה מילא את הסלון והשתלט על ניחוח הקפה השחור שהשכנים הכינו.

״תקשיבי, ליאת,״ היא אמרה בלי להמתין אפילו שאציע כוס מים, ״עדיף שנתחיל לארוז. מחר קוראים את הצוואה, והבית הזה יהיה שלנו.״

הסתכלתי עליה. הסתכלתי על עוזי. עשרים שנה הייתי נשואה לאיש הזה. עשרים שנה שבהן אבא שלי תיקן לו את האוטו, נתן לו הלוואות בלי ריבית, ישב איתו במרפסת עד שתיים בלילה כשהוא פוטר מהבנק. ועכשיו הוא הביא את האישה החדשה שלו לבית שאבא עוד לא הספיק להתקרר בו.

״שלכם,״ אמרתי בשקט. ״את הבית של אבא שלי.״

קארמית גיחכה. ״הייתה שיחה,״ היא אמרה בקלילות, ״יוסף הבטיח לעוזי לפני שהוא נפטר. חבל שאת לא יודעת.״

הסתכלתי על עוזי. הוא לא הרים את העיניים מהרצפה.

״יוסף הבטיח לך, עוזי?״ שאלתי. ״אבא שלי הבטיח לך את הבית בזיכרון יעקב?״

הוא משך בכתפיו. ״הייתה איזו שיחה. את לא היית. היינו בבית חולים, הוא אמר שאחרי כל מה שקרה בינינו…״

״ביניכם,״ קטעתי אותו. ״בין הגבר שבגד באשתו עם מישהי מהעבודה ובין החותן שלו שגילה את זה יום אחד במקרה. השיחה הזאת בטח הייתה מרגשת.״

קארמית נפנפה בידה. ״לא משנה מה את חושבת. מחר בצהריים אצל עו״ד שטרן, ואחר כך תארזי. אגב,״ היא הוסיפה וסקרה את הסלון במבט מעריך, ״נצטרך להוריד את התמונות האלה. התקרה קצת נמוכה לטעמי, אבל אפשר להרים אותה.״

הדלת נטרקה מאחוריהם. נשארתי לעמוד לבד, מול התמונה של אבא על המזנון. הוא צילם אותה לפני שלוש שנים, במרפסת, עם כובע הקש הלבן שלו, מחייך.

אבא, חשבתי. מה באמת אמרת לעוזי?

—

אחותי רויטל התקשרה באותו ערב.

״שמעתי שהם באו,״ היא אמרה. ״הזוג המאושר.״

״היא אמרה לי לארוז.״

שתיקה באוויר. ארוכה מדי.

״רויטל?״

״תקשיבי,״ היא אמרה לבסוף, ״אני לא יודעת מה להגיד לך. אולי באמת הייתה איזו הבטחה. את יודעת איך אבא היה… הוא רצה שכולם יהיו מסודרים.״

״אבא לא היה משאיר אותי בלי כלום.״

״אף אחד לא אומר בלי כלום. פשוט… אולי הוא חשב שמגיע לעוזי משהו. עוזי כן עזר לו עם העסק בהתחלה, זוכרת?״

עצמתי עיניים.

רויטל הייתה אחותי הקטנה. תמיד היינו קרובות. אבל בשנה האחרונה היא התחילה להתרחק, ביטלה ארוחות בשישי, נעלמה עם איזה תירוץ. ועכשיו, לראשונה בחיי, לא זיהיתי את הקול שלה בטלפון.

״קארמית דיברה איתך, נכון?״ שאלתי.

שתיקה.

״היא הבטיחה לך כספים, רויטל. מה, עשרת אלפים שקל? חמישה עשר?״

״זה לא ככה.״

״אז איך זה?״

היא ניתקה.

קמתי בבוקר בתחושה רעה. התיישבתי על הכיסא של אבא, זה שהוא תמיד ישב עליו עם הקפה של שש בבוקר. מולי הגינה. השיחי ורדים שהוא גזם במו ידיו כל קיץ. עץ הפיקוס שהביא משתיל לפני ארבעים שנה. הבית הזה לא היה רק קירות. הוא היה אבא.

הטלפון צלצל. עו״ד רותם, זו שטיפלה בצוואה, ביקשה שאבוא אליה שעה לפני הפגישה.

—

״יש משהו שאת צריכה לשמוע,״ היא אמרה כשנכנסתי.

לעו״ד רותם היו עיניים חדות ושיער אסוף לאחור. היא טיפלה במשפחה שלי עשרים שנה. הכירה את ההורים שלי עוד לפני שנולדתי.

״אתמול התקשרה אליי אישה בשם קארמית,״ היא אמרה. ״שאלה אם יש עותק של הצוואה אצלה במשרד. אמרה שיוסף הבטיח משהו לבעלה.״

״היא לא אשתו.״

״הבנתי. אבל זה לא מה שהפריע לי.״ היא הורידה את המשקפיים. ״ליאת, קארמית שאלה שאלה מוזרה אחת. היא רצתה לדעת מתי בדיוק יוסף חתם על הצוואה האחרונה.״

״למה שזה יעניין אותה?״

״בדיוק. אלא אם כן היא ידעה משהו שאנחנו לא יודעות.״ היא שלפה תיקייה מהמגירה. ״אבא שלך בא אליי לפני שלושה חודשים. הוא ביקש לשנות משהו אחד בצוואה.״

״מה?״

״הוא ביקש לצרף מכתב אישי. אמר שאם מישהו ינסה לערער על הרכוש, המכתב ייפתח בנוכחות כולם.״

״ערעור,״ חזרתי אחריה. ״הוא ידע.״

״הוא חשד.״

—

בצהריים התייצבנו כולם במשרד. קארמית ועוזי ישבו מצד ימין, לבושים כאילו באו לחתונה. רויטל ישבה בפינה, מתכוצת בכיסא, לא מסתכלת עליי. האח הקטן שלי, גלעד, נכנס בסערה, עדיין במדים. הוא בא ישר מהבסיס.

הנוטריון פתח תיקייה. הקריא את התאריך, את הפרטים הטכניים. קארמית חייכה.

עד שהגיע לחלק השני.

״הבית בזכרון יעקב, על כל תכולתו, עובר לבעלותה הבלעדית של ביתי ליאת.״

החיוך של קארמית קפא.

״בנוסף לכך,״ המשיך הנוטריון, ״מר יוסף מציין מפורשות כי חתנו לשעבר, עוזי, לא יקבל דבר מרכושו, בשל הפרת האמון החמורה.״

עוזי הזדקף. ״מה פירוש הפרת אמון? מה הוא כתב שם?״

״אני מוחה!״ קארמית קמה על רגליה. ״זאת לא הצוואה האחרונה! יוסף הבטיח לעוזי חצי מהבית! אנחנו יודעים שיש מסמך אחר!״

עו״ד רותם קמה בשקט. החזיקה מעטפה סגורה.

״יוסף הפקיד את המכתב הזה אצלי לפני חודשיים,״ אמרה. ״הוא ביקש שאקרא אותו רק אם מישהו יערער.״

קארמית החווירה.

העו״ד פתחה את המעטפה. הוציאה ממנה דף בודד, בכתב ידו הברור של אבא שלי.

״אם הגעתם לקריאת המכתב הזה, סימן שלא טעיתי,״ הקריאה. ״עוזי איבד את הזכות להיקרא חלק ממשפחתי ביום שבחר לבגוד. אם הוא מנסה לקחת את הבית, סימן שדבר לא השתנה.״

הדמעות עלו לי בעיניים. הכרתי את המילים האלה. אבא אמר לי אותן פעם, במרפסת, שבוע אחרי שהתגרשתי. ״הוא לא ישתנה, ליאת. אנשים שמסוגלים לבגוד פעם אחת, מסוגלים גם לנסות לקחת.״

״בתי היחידה,״ המשיכה עו״ד רותם, ״נשארה לצידי עד היום האחרון. לה אני משאיר את הבית. את הגינה. את הכל. כי היא מעולם לא מכרה אותי.״

דממה.

גלעד הסתכל על רויטל. ״את ידעת על זה?״

״אני…״ היא בלעה רוק. ״הם אמרו לי שליאת מסתירה צוואה אחרת. שצריך לתמוך בהם כדי לחשוף את האמת. היו לי חובות, גלעד. הלוואות מהשוק האפור. קארמית אמרה שהיא תעזור.״

״והאמנת לה?״

״אני לא יודעת במה האמנתי.״

הסתכלתי על רויטל. אחותי. שישנה איתי במיטה כשהיו סופות רעמים. שלימדתי אותה לקרוא. שהבטחתי לה שאף פעם לא אעזוב אותה. והיא הלכה עם מי שהרסו לי את החיים תמורת כמה שקלים.

״אבא לא היה מוכר אף אחד מכם,״ אמרתי. ״אף פעם. והוא ידע שאת הולכת לבגוד בי. הוא ידע, רויטל, ועדיין אהב אותך.״

מאחורי, קארמית כבר לא צעקה. היא סיננה משהו לעוזי, קול נמוך ורע.

״זאת אשמתך,״ היא ירקה. ״היית אמור לבדוק מתי בדיוק השתנתה הצוואה.״

״איך הייתי אמור לדעת?״

״היית אמור לדעת! הוא אבא שלה!״

היא שלפה את טבעת האירוסין מהיד והטיחה אותה בחזה שלו. ״עכשיו אין בית, וגם אתה לא שווה לי כלום.״

עוזי עמד שם, מול כולם, וקלט סוף סוף מה קורה. קארמית הסתובבה על עקביה ויצאה מהחדר. הדהדו רק צעדיה.

—

אחרי שהמשרד התרוקן, נשארתי לשבת עם גלעד. הוא החזיק לי את היד. לא דיברנו.

״את יודעת מה אבא היה אומר עכשיו?״ שאל לבסוף.

״מה?״

״שום דבר. הוא היה יוצא לגינה.״

צחקקתי חלושות.

נסעתי חזרה לבד. הערב ירד על זכרון יעקב, הרחובות היו שקטים, ריח של פריחת הדרים באוויר. פתחתי את השער של הבית. נכנסתי לגינה.

השיח ורדים האחרון, זה שאבא שתל לפני פחות משנה, היה מלא ניצנים. התכופפתי. קטפתי פרח אחד. הכי יפה. לבן עם שוליים ורודים.

הנחתי אותו ליד התמונה שעל המזנון.

מול הכיסא הריק. מול כובע הקש הלבן.