אני לא מצטערת. אפילו לא טיפה. למרות שאם להיות כנה לגמרי, זה לא קרה ביום אחד, וגם לא בחודש אחד. חמש שנים ניסיתי להיות האישה הרגועה, המבינה, זאת שמוותרת בשביל השלום. חמש שנים שכנעתי את עצמי ש"ככה זה משפחה", שצריך לבלוע. אבל באיזשהו רגע, משהו בי פשוט נסדק. בלי דרך חזרה.
דבורה, חמותי, לקחה אותי בטינה מהשנייה הראשונה. ביום שעברנו לדירה החדשה בחולון, עוד לפני שהקרטונים בכלל נפתחו, היא נכנסה עם המפתח שקיבלה מבעלי, העיפה מבט על המטבח הכי מבולגן בעולם – בדיוק כמו בכל מעבר דירה – וזרקה: "עם עקרת בית כזאת, הילד שלי לא יחזיק הרבה זמן". גיא, בעלי, חייך במבוכה. אני שתקתי. אמרתי לעצמי שזה האופי שלה. שהיא רק צריכה זמן להתרגל. אבל הזמן לא הספיק.
היא הייתה מופיעה כל יום. בלי להודיע. בלי לדפוק. פשוט מסובבת את המפתח ונכנסת. עוברת על כל סנטימטר בדירה, מעבירה אצבע על המדפים, פותחת ארונות ומזיזה לי דברים, כאילו הבית הזה שלה. וכל פעם, בלי יוצא מן הכלל, מצאה במה להטיל בי דופי.
"את באמת יודעת לנקות, או שסתם החלטת שזה נקי?"
"עם האוכל הזה את מתכננת להאכיל את הבן שלי?"
"את אפילו את הילדה לא יודעת לחנך כמו שצריך."
נטע, הבת שלנו בת השלוש, הייתה קמה משינה ומיד הייתי רואה את המבט של דבורה סורק אותי – מה לבשתי לה, איך סידרתי לה את השיער, למה היא לא אכלה מספיק. אבל אף פעם, אפילו לא פעם אחת, היא לא הושיטה יד לעזור. לא עם הפעוטה, לא עם הכלים בכיור. היא פשוט עמדה שם – שופטת.
ניסיתי לדבר עם גיא עשרות פעמים. "תגיד לה שלא תבוא ככה בלי להודיע. תגיד לה שזה הבית שלנו."
אבל הוא רק משך בכתפיו. "נו, יעלי, תביני אותה. זאת אמא שלי. מה את רוצה שאני אעשה?"
מה שאני ארצה? שיגן עליי. שיראה אותי. אבל עם כל חודש שעבר, דבורה הפכה בטוחה יותר. היא כבר לא רק ביקרה. היא התחילה לתת פקודות. אמרה לנו איזה חומר ניקוי לקנות, באיזו שעה נטע צריכה להתרחץ, מה מותר ומה אסור לבשל לארוחת שישי. עד שיום אחד היא הודיעה בקול שטוח: "מעכשיו אני באה כל יום לוודא שפֹה יש סדר אמיתי."
זה כבר לא היה קשור לעצה מהלב. זה היה כיבוש.
באותו בוקר, כששמעתי את המפתח מסתובב במנעול, כבר לא יכולתי. היא נכנסה, ישרה את הגב, והתחילה: "שוב הבלגן הזה? כמה פעמים צריך להגיד לך ש…"
לא נתתי לה לסיים. נעמדתי מולה, פתחתי את הדלת לרווחה, ואמרתי בשקט גמור: "תצאי מפה. ואל תדרכי בבית הזה יותר."
היא קפאה. בהתחלה היא לא האמינה. אחר כך התחילה לצרוח – צרחות צרודות ששמעתי ממנה אלף פעם. קראה לי חסרת כבוד, מפונקת, לא ראויה לבן שלה. אבל אני אפילו לא הגבתי. פשוט עמדתי עם היד על הידית. היא הביטה בי, ראתה שאני לא זזה, ולבסוף – יצאה. טרקתי את הדלת. קול המנעול ננעל נשמע לי כמו יריית פתיחה.
עוד באותו ערב החלפתי את הצילינדר. המפתח הישן שלה עף לפח.
כשגיא חזר מהעבודה, הוא אפילו לא ניסה להבין. הוא בא בטירוף ובמטח האשמות. שאני השפלתי אותה, שאין לי זכות, שהיא אמא שלו ושהיא רק דואגת. עמדתי שם והקשבתי, עד שנגמר לו האוויר. ואז, באותו הרוגע שסחבתי איתי כל היום, פתחתי שוב את הדלת – הפעם מולו – ואמרתי: "אם אתה חושב שאני צריכה להמשיך לבלוע את זה, אז לך גם אתה. עכשיו."
הוא בהה בי. חיכה שאני אחזור בי. לא זזתי. הוא לקח תיק קטן, זרק לתוכו כמה דברים, ויצא. קול הנעילה שנית. עכשיו, סוף־סוף, דממה.
אני זוכרת שהתיישבתי על הספה בסלון. נטע ישנה בחדר שלה. בחוץ ירד גשם דק של תחילת חורף. הבית היה שותק. ממש שותק. לא צעדים של מישהי שמסיירת אחריי, לא אצבע שנשלחת אל המדף, לא "זה לא מספיק טוב" שנזרק לאוויר. הרגשתי איך הכתפיים שלי נופלות, איך משהו בגרון מתרופף. לראשונה מזה שנים, הנשימות שלי נכנסו ויצאו בלי התנגדות.
קמתי למטבח, מזגתי לי תה, והבטתי בספל. האדים עלו לי לפנים – חמים, פשוטים, שלי. על השיש ליד הכיור עוד ניצב אגרטל ריק שהיא פעם נזפה בי עליו ש"זה לא מתאים". לקחתי אותו, הכנסתי למגירה, וסגרתי בשקט.
אף אחד לא יחזור להזיז לי פה דבר.
