אסף זרק לי את המשפט הזה רגע לפני שטרק את הדלת של הדירה שלנו בחיפה. עמדתי שם, בת שלושים, יחפה על הרצפה הקרה של הסלון, והבטתי בנקודה שהשאיר על הקיר ליד המתג. "תסבלי," הוא אמר. "כשתראי אותי עם מישהי אחרת, תסבלי."
חייכתי. אולי זאת הייתה טעות, אבל תמיד הייתי כזאת – כשכואב, אני מתחכמת. "בינתיים," אמרתי לו, "הדבר היחיד שגורם לי לסבול זאת הצרבת מהשווארמה שאכלת אתמול בלילה. אתה והבצל המטוגן תחריבו לי את הקיבה."
הוא יצא. אני התמוטטתי על הספה ובכיתי שבוע שלם. לא בגלל המשפט הדרמטי שלו. בגלל השנים. בגלל התכנונים. בגלל זה שדווקא אחרי כל ההבטחות, הוא בחר ללכת. באותו לילה רבקה, אמא שלו, התקשרה לשאול מה שלומי. "שמעתי את הטמבל שלי עושה רעש," היא אמרה. "את בסדר, מיכל?"
רבקה, בניגוד לבנה, מעולם לא שיקרה ולא ריפדה שום דבר בצמר גפן. אישה קטנה וקשוחה, ילידת קזבלנקה, עם עיניים חדות ואצבע משולשת תמידית כלפי החיים. היא הייתה מבשלת לי חמין בימי שישי עוד כשהייתי בטוחה שאני עומדת להיות כלתה. כשאסף עזב, היא לא הפסיקה לבשל. "הוא הלך," אמרה לי פעם כשהושטתי לה סיר ריק, "אבל המתכון נשאר אצלי. ומי שלומדת – שלומדת."
עברו עשרים שנה. לא התחתנתי שוב, אבל כן הספקתי לטעום מכמה גברים – ביניהם יוגב, שהתעקש לקרוא לעצמו "מאמן נשימה מודעת" ונחר בלילה כמו טרקטור משנת שמונים ושתיים. מערכת היחסים היחידה שבאמת שרדה את כל המהמורות הייתה עם רבקה.
כשחלתה, הייתי שם. סרטן השד הגיע בהפתעה, כמו אורח לא קרוא שמגיע דווקא כשיש לך תכניות אחרות. אסף הבטיח לבוא. הבטיח לקחת אותה לטיפולים. "אמא, ברור, מה את דואגת, הכול סגור." בפועל, הוא הגיע בדיוק פעמיים – פעם אחת כדי ללוות משהו מהבוידעם ופעם שנייה כדי לבקש הלוואה למוסך החדש שלו.
אני הייתי זו שלקחה אותה לבית החולים רמב"ם בימי שלישי. אני זו שהכינה לה מרק עוף כשהכימותרפיה הפכה את הפה שלה למדבר. בתמורה, היא דאגה שאדע בדיוק מה אסף עשה כשהיה קטן. למשל, איך בגיל חמש הוא השתין על הכלב של השכנה כי חשב שזה "דשן טוב יותר." ואיך בתיכון הוא ניסה להדליק נר רומנטי לחברה הראשונה ושרף את הווילונות בסלון. "שלא תגידי שאני לא נותנת לך תמורה," הייתה אומרת תוך כדי שהיא לוגמת תה.
יום אחד, בערך חודשיים אחרי שהחלימה, הטלפון צלצל.
"מיכל," אמרה רבקה בלי הקדמות, "האידיוט שלי מתחתן."
"מה?" כמעט הפלתי את הקפה על השולחן במשרד האדריכלות שלי.
"במוצ"ש. באולמי 'גני הפסגה'. ואת מוזמנת."
"רבקה, אין מצב. את רצינית? את יודעת שזה יהיה מביך, לא? בשבילי? בשבילו? בשביל הכלה המסכנה שלא עשתה לי כלום?"
היא ענתה בשלווה מוחלטת: "מביך? בשבילו. לא בשבילי."
שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי עומדת מול המראה בבית שלי בכרמל, מנסה שמלה כחולה עם מחשוף עמוק. נועה, הבת שלי, ישבה על המיטה ובחנה אותי כמו שופטת בתחרות יופי.
"את לחוצה?" היא שאלה.
"אני? ממש לא."
"אז למה מדדת שבע שמלות בשעה האחרונה?"
"כי הגורל," אמרתי לה תוך כדי שאני מסדרת את הרצועה, "מצריך הצגה נאותה."
הגעתי לאולם לבד, מנסה להיראות קטנה ככל האפשר. באוויר היה ריח של פרחים וקינמון מהקייטרינג. המלצרים ריחפו בין השולחנות עם מגשי משקאות. התכוונתי להתיישב איפשהו בצד, ליד הבר, לבלוע טוסט עם פטריות ולהיעלם. אחרי חמישה צעדים, מישהי תפסה לי את המרפק.
"גברת מיכל?"
הסתובבתי. מולי עמדה מארחת צעירה עם חיוך מקצועי. "בואי, בבקשה."
חשבתי שהיא עומדת להוביל אותי החוצה. במקום זה, היא חצתה איתי את כל הרחבה, עברה על פני שולחנות המשפחה, שמה לב לדודות המבולבלות והדודים הסקרנים, והושיבה אותי בכיסא. השולחן הראשי. הכיסא היה בדיוק ליד רבקה, שהסתכלה עליי ואמרה, "איחרת. המלצרית כמעט לקחה לך את הקובה."
ממול, מעבר לחופה הקטנה ולזרי הוורדים, ישב אסף. חליפה כהה, פנים מאופרות, ועניבת משי. כשהוא הרים את הכוס שלו כדי ללגום שמפניה, המבט שלנו הצטלב. השמפניה נכנסה לו לקנה הנשימה והוא התחיל להשתעל, חצי נחנק, עדין-אדום. הוא הביט בי. הביט ברבקה. שוב בי. כלתו הטרייה, אישה בלונדינית עם שמלת נשף מפוארת, ניסתה להבין מה קורה ולמה הגבר שלה משתעל כמו ילד שנכנס בטעות לזריקת פלפל.
הוא נעמד, ניגש אליי, הגיע ממש קרוב, כמעט נוגע בשולחן. "מה את עושה פה, מיכל?"
לא הספקתי לפתוח את הפה.
"היא מוזמנת," אמרה רבקה, מניחה בזהירות את המזלג שלה על הצלחת.
"של מי?" הוא שאל, עדיין מבולבל.
"שלי."
"אבל למה?"
רבקה לא הנמיכה את הקול. "כי כשהייתי חולה, היחידה שהייתה איתי – עם הסעות, בתי חולים, תרופות, ניקיונות – זאת הייתה היא." היא הצביעה עליי כמו שמצביעים על מוצג במוזיאון. "אתה באת רק כדי לבקש הלוואה למוסך. פעמיים. פעם אחת גם שכחת ארנק וביקשת שאני אשלם על הדלק."
התחלתי למרוח חומוס על פיתה כדי לעסוק במשהו. הצחוק שדגדג לי בגרון איים לפרוץ החוצה.
"אמא, זה מצב לא נוח," הוא לחש.
"לא נוח?" רבקה נעצה בו עיניים. "לא נוח היה העוף שהכנת לי כשמלאו לך שמונה עשרה והיית בטוח שזה גורמה. יבש כמו נעל. פה זאת לא בעיה של נוחות. זאת בעיה של צדק."
אחד הדודים, שעד אותו רגע נראה שקוע בשינה עמוקה, הרים פתאום כוסית ערק והכריז, "צודקת!" בת דודה שישבה בפינה מחאה כפיים. אישה מבוגרת שזיהיתי בתור דודה רחוקה מלמלה, "תמיד אהבתי אותה."
הכלה נראתה כמו מישהי שהבינה שקנתה דירה ורק עכשיו גילתה שללא התראה מוקדמת יש בה חור בקיר.
אבל אתם יודעים מה? למרות הכול, הערב היה מהמם. אכלתי. אלוהים, כמה שאכלתי. מנות פתיחה, דגים, סלטים, שלוש תוספות, עוף בבזיליקום – זה לא היה עוף של נעליים. לקינוח, מלבי עם פיסטוקים. צילחתי גם מהבופה המתוקים. רבקה הכריחה אותי לטעום משהו קטן מהצלחת שלה. "תזהרי, יש שם אגוזים," אמרה לי בזמן שאסף ישב בפינה ושלח בי מבטי מוות.
באמצע הערב, היא גררה אותי לרחבת הריקודים. "אני לא יודעת לרקוד," אמרתי לה.
היא צחקה. "מיכל, אני ראיתי אותך בחתונה של הבת של גיסי לפני חמש עשרה שנה. רקדת סלסה כמו חשפנית. בואי."
רקדנו. צחקנו. מתישהו, גם הכלה הצטרפה. היא לא ידעה למה, אבל כנראה הרגישה שמשהו טוב קורה שם בצד, ליד הרמקולים. שלושתנו חגגנו במרכז הרחבה, מקפיצות ידיים באוויר, בזמן שאסף נראה כמו האורח הכי פחות חשוב בחתונה של עצמו.
יומיים אחר כך קיבלתי ממנו הודעה.
"נהנית, הא?"
עניתי מיד: "מאוד. אוכל מעולה, אירוע יפה, ואמא שלך מקסימה כתמיד. תודה גם על הבופה."
הוא לא ענה. חמש דקות עברו. ואז, במקום זה, הטלפון צפצף שוב.
רבקה.
"אני לא רוצה ליצור בעיות," כתבה, "אבל בתמונות של הצלם, יצאת יותר טוב מהכלה."
הסתכלתי על המסך ופרצתי בצחוק. "רבקה, את מנסה להתחיל פה מלחמת עולם," השבתי.
היא לא כתבה יותר. היא שלחה קובץ שמע. פתחתי אותו. ברקע נשמע רחש של סירים, הרדיו של גלי צה"ל, וצחוק מתגלגל. הצחוק של רבקה, צלול וחד, מתפשט במטבח שלה.
שמרתי את ההקלטה. עד היום, ברגעים שקשה, כשהדלקת בקיבה חוזרת – ואני מדברת על זאת של החיים, לא של הבצל – אני לוחצת פליי. וצוחקת יחד איתה.
