גבר בחר גור כלבים כאילו חיפש מתנה לכל החיים. המגדלת חייכה.
– הילד חולם על כלב כבר הרבה זמן, – אמר הגבר וסידר את המעיל האפור עם החפתים השחוקים.
אחר כך בחנות החיות מילא שקית שקופה באוכל, הוריד מהמדף רצועה עם ידית מרופדת, והניח על הדלפק קערת נירוסטה. אף פעם אחת לא שאל מה המחיר.
הגור היה ג’ינג’י, עם אוזן אחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. כבן שלושה חודשים, לא יותר. כשהגבר הרים אותו, הגור תקע את החוטם בכף יד רחבה וקפא.
הגבר הצמיד אותו לחזהו, בידו השנייה התנדנדה שקית הקניות, והדלת נסגרה אחריו.
איתי חיכה בבית על הספה. בן שבע, ברכיים עם כתמי יוד, קווצות שיער בהירות לשלושה כיוונים. כשאביו נכנס עם נס קטן בידיים, הילד לא צרח. הוא גלש אל הרצפה, כרע על ברכיו והושיט אצבעות.
הגור הריח את היד. אחר כך ליקק.
הילד הרים ראש והביט באביו מלמטה למעלה. היה במבט הזה משהו שגרם לליאת להסתובב בשקט אל החלון. היא עמדה ליד אדן החלון, וכתפיה היו מורמות מעט, כאילו חיכתה מזמן למשהו שיתפוצץ.
– מה נקרא לו? – שאל גיא.
הבן ענה בשקט, בלי להסיר עיניים מהגור:
– ג’ינג’י.
האב ליטף את ראשו. ליאת לא הסתובבה.
הלילה הראשון עבר בכבדות. ג’ינג’י יילל במסדרון, גירד ברגליו על הלינוליאום, הצמיד את חוטמו לדלת חדר השינה הסגורה. ליאת קמה בשלוש. אחר כך בחמש. היא ניגבה שלולית בעיתונים רטובים, והם שקשקו מתחת לרגליים היחפות כאילו כל המסדרון ספוג במשהו שעוד לא המציאו לו שם.
גיא לא קם אפילו פעם אחת.
בבוקר עמד במטבח ריח לא מוכר.
– הוא יתרגל, – אמרה ליאת אל החלל.
הבעל מרח חמאה על לחם בשתיקה. הסכין חרקה על הקרום, והגור מתחת לשולחן נרעד בכל גופו.
במשך היום היה איתי יושב על הרצפה בחדרו, וג’ינג’י נשכב לידו ומניח את חוטמו על ברכו. הילד קרא בקול מתוך חוברת קריאה, מבלבל אותיות, והגור הקשיב כאילו הבין כל מילה. אוזניו נעו לסירוגין על כל צליל.
ליאת עצרה בפתח והביטה. אחר כך סגרה את הדלת בשקט מאחוריה.
בלילה השני ג’ינג’י כרסם נעלי בית. בלילה השלישי הפך את פח האשפה. גיא אסף קליפות תפוחי אדמה מהרצפה על ארבע, ועצמות הלחיים שלו נעו כאילו לעס משהו בלתי נראה ומר.
– נו, בקיצור… – התחיל ונעצר.
ליאת חיכתה להמשך. לא קיבלה אותו.
המריבה פרצה ביום החמישי. איתי כבר ישן. השעון על קיר המטבח הראה רבע לעשר.
גיא ישב ליד השולחן. שרוולי המעיל האפור מופשלים עד המרפקים.
– אני לא ישן מספיק, – אמר.
ליאת עמדה ליד הכיור.
– תתאפק עוד קצת. הוא קטן.
הוא רכן קדימה.
– ליאת. אני קם בשש. כל יום. אם הכלב הזה…
הוא לא סיים. ליאת שמעה את הסוף בעצמה. ידה נשלחה אל המגבת, למרות שהאצבעות כבר היו יבשות.
מהמסדרון נשמעה יללה. שקטה, בת צליל אחד. כאילו ג’ינג’י הריח שהשיחה עליו.
– הילד הרי חלם, – אמרה ליאת.
גיא קם. הכיסא חרק.
– אני לא מדבר על עכשיו. אני אומר: אם שום דבר לא ישתנה.
הוא הלך לחדר. הדלת לא נטרקה. הוא סגר אותה בזהירות, כמו אדם שכבר מזמן החליט הכול, וניהל את השיחה רק כדי לשמור על הסדר.
בשבת בבוקר איתי התעורר ורץ יחף על הלינוליאום הקר אל ג’ינג’י.
השטיחון במסדרון היה ריק. הקערה ליד הקיר הייתה נקייה, בלי אוכל ובלי מים. הרצועה עם הידית המרופדת הייתה תלויה על וו.
הילד הציץ מתחת לשולחן. בחדר האמבטיה. מאחורי הארון, שאליו ג’ינג’י אהב להחביא נעל בית מכורסמת. בשום מקום.
הוא עבר למטבח.
– אבא, איפה ג’ינג’י?
גיא שתה קפה. הספל בידו היה יציב, האצבעות לא רעדו.
– ברח, כנראה. בבוקר הדלת הייתה פתוחה, הוצאתי את הזבל, אז…
הוא פרש את ידיו. כפות ידיים רחבות ורגועות. אלה ממש, שאליהן נצמד הגור בביטחון באף לפני שישה ימים.
איתי עמד. הביט בשטיחון הריק. ברצועה שהייתה תלויה על הוו כל כך ישר, כאילו לא הורידו אותה מעולם. והלך לחדרו.
לא בכה. לא שאל שוב. פשוט הלך.
ליאת עמדה במשקוף, מצמידה אצבעות אל שפתיה. כאילו תפסה מילה שאיחרה לומר. מאחורי המקרר עמדה שקית שקופה עם אוכל, מלאה למחצה, עם מדבקת מחיר מחנות החיות על הצד.
באותו ערב הלכה מזל כהן לביתה מהשוק. הגשם התחיל עוד במהלך היום, והאספלט הבהיק כאילו נשפך עליו שמן.
ליד הספסל בתחנת האוטובוס משהו זז.
מזל עצרה. סידרה את הסוודר הסרוג בצבע חרדל, והתכופפה. ידיה היו בכתמים כהים של אדמת שתילים: סוף אפריל, האצבעות לא נשטפות עד הקיץ.
גור. ג’ינג’י, עם אוזן אחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. רטוב, צמוד לרגל הספסל, הוא רעד ברטיטות קטנות ומהירות, כמו מנגנון בלי מתג.
לידו עמדה שקית. שקופה, עם אוכל. חדשה, עם מדבקת מחיר.
מזל התיישרה. הביטה סביב. אף אחד.
הגשם התחזק. הטיפות הכו על גג התחנה, כאילו מישהו תופף באצבעות בחוסר סבלנות. הגור לא התחבא עמוק יותר, לא יילל. הוא כבר לא חיכה.
ואז הרים את החוטם. אף קר, פרווה דבוקה לצלעות דקות. היו לו עיניים כאלה, שגם אצל מזל כאב מתחת לצלעות, למרות שעשרים שנה לא בכתה בפני זרים, ולא התכוונה לבכות עכשיו.
– נו, אז כזה אתה, – אמרה לאט. ככה מדברים אנשים שרגילים לדבר עם שתילים ועם שתיקה.
היא הרימה ביד אחת. ביד השנייה לקחה את השקית. הגור תקע את החוטם בפרק ידה וקפא, בדיוק כמו שקפא קודם, בכפות ידיים של זרים. גשם זרם על הסוודר, על השקית, על הפרווה האדמונית. האוטובוס אף פעם לא הגיע, אבל זה כבר לא היה חשוב.
בביתה ניגבה אותו מזל במגבת פסים כחולים. הגור ישב בשקט על שרפרף ועקב אחריה בעודה מחממת חלב בסיר אלומיניום קטן.
הדירה הייתה שקטה. קקטוס על אדן החלון, יחיד. שעון מטוטלת, שבעלה תיקן חודש לפני שהלך לעולמו.
שמונה שנים חיה לבדה. ופתאום נשפך חלב על הרצפה, ציפורניים נקישו על האריחים, ונהיה לא שקט, אלא איכשהו רגוע. ההבדל עצום.
הגור ליקק מהצלוחית. הצליל היה כל כך ביתי, שמזל התיישבה על הרצפה ליד השרפרף, פשוט ישבה והקשיבה.
– איזה טוב, – אמרה. שתקה. וחזרה: – איזה טוב.
כעבור שלושה ימים הוציאה מזל את הגור לחצר. רצועה קנתה בחנות לכלי בית במאה שקלים. בד, עם סגירת פלסטיק. לגור לא היה אכפת: הוא דשדש בחצר והריח כל עמוד, כאילו הרכיב מפה של עולם חדש.
ליד הכניסה עישנה ורד מהקומה הרביעית. היא פזלה מול השמש, והעשן זרם מעלה.
– אוי, יש לך כלב?
מזל משכה בכתפיים.
– מצאתי. בתחנה, בשבת. בגשם.
ורד שאפה. הביטה בגור, אחר כך במזל.
– ג’ינג’י? עם האוזן?
מזל הנהנה.
– אז זה גיא מדירה 12, קנה לבן שלו. לפני שבוע. ליאת סיפרה לנועה מהקומה השלישית שהכלב ברח.
ורד הורידה את קולה.
– ונועה אומרת: היא ראתה בבוקר בשבת גבר במעיל אפור ליד התחנה. עם שקית. הוא הניח משהו ליד הספסל והלך. מהר. לא הסתובב.
מזל שתקה.
הגור ישב לרגליה וכרסם שרוך נעל. ורד זרקה את הבדל לפח והלכה.
ומזל עמדה. אחר כך התכופפה, הרימה את הגור והצמידה אותו אל הסוודר. הצמר בצבע החרדל הריח אדמה ושתילים. הוא לא יילל, רק תקע את החוטם בצווארה. חם ורטוב.
בערב שטפה מזל צלוחית והביטה אל החלון. בחצר, ליד הנדנדות, עמד ילד. קווצות בהירות. הוא לא התנדנד. רק הביט בספסל, שבו יושבות בדרך כלל השכנות עם כלבים קטנים.
הוא עמד דקה, אולי שתיים. אחר כך תחב ידיים לכיסים והלך אל הכניסה. לאט.
ג’ינג’י ישן ליד הרדיאטור על מזרן משמיכה ישנה. אוזן אחת בלטה גבוה מהשנייה.
מזל ניגבה את ידיה. הניחה את המגבת.
אי שם בדירה 12, על וו, הייתה תלויה רצועה עם ידית מרופדת. חדשה, מחנות החיות. מעולם לא השתמשו בה.
