קולו של איתי ברקת, קצת צרוד משנה, נשמע מחדר השינה ונמרח במטבח הקטן כמו דבש חם: “שירה, תכיני קפה שחור וחזק, טוב? כזה שיעיר אותי.”
שירה חייכה. השבוע הראשון שלהם יחד אחרי החתונה היה כמו פרסומת מושלמת: התעוררויות עצלות, ארוחות בוקר איטיות, נשיקות קלות על הסף כשהוא יצא לעבודה. היא שמה בג’זווה עוד כף של קפה טחון כהה וארומטי. הכול בשבילו. כל העולם הזה, שהריח מקפה טרי ומהבושם שלה, היה עכשיו שלהם. כף ידה החליקה על השיש החדש, ובתוכה הכול רטט מאושר שקט, כמעט ילדותי. היא כבר תכננה את השבת: להתבטל במיטה עם מחשב וסדרה מטופשת, אחר כך לבשל משהו מורכב וטעים, ובערב לפתוח בקבוק יין שקיבלו במתנה. פשוט להיות לבד. להימס אחד בתוך השני.
איתי נכנס למטבח, לבוש כבר בג’ינס וחולצה. הוא חיבק אותה מאחור, קבר את הפנים בשיערה. ממנו נדף ריח של ג’ל רחצה וביטחון.
— תתארגני, — אמר, ונשק לה בעדינות על הרקה. — נוסעים לאמא. צריך לעזור לה להזיז רהיטים. היא התחילה סידור בבית, אחת היא לא תתמודד.
המילים נפלו לתוך האידיליה כמו אבנים במים שקטים. שירה הסתובבה בתוך מעגל זרועותיו והביטה בפניו. אותו פרצוף אהוב, עם שומה קטנה ליד זווית הפה. אבל משהו בטון שלו, איזו מובנות מאליה נוקשה, הצית אצלה נורה אדומה.
— איתי, אולי לא היום? — ניסתה להישמע כמה שיותר רכה, לא כסירוב, אלא כהצעה. — אני עייפה מהשבוע. חשבתי שנישאר בבית, ננוח. אולי מחר או בשבת הבאה?
הוא קפא. ידיו, שהיו על מותניה, לא התרפו, אבל החום נעלם. הן פתאום היו כבדות, עוצרות. החיוך נמחק מפניו כל כך מהר, כאילו מישהו העביר עליו מחק. במקומו לא נראה כלום: לא רוגז, לא אכזבה. רק ריק. הוא הסתכל עליה, ושירה ראתה את המבט הזה בפעם הראשונה. החתן הדמוקרטי, המבין, שתמיד היה מוכן לפשרה, שלקח אותה לסרטים וקנה לה פרחים במשך שנה, נעלם. במקומו עמד אדם זר לחלוטין עם עיניים קרות וחסרות צבע.
הוא התרחק לאט, בתנועה טורפת, כאילו בוחן אותה מזווית חדשה. ואז הוא צעד אליה. ידו עלתה, ואצבעותיו, שרק לפני רגע ליטפו את שערה, אחזו בסנטרה. לא חזק, אבל ביד רמה, משפילה, מאלצת אותה להרים את הראש ולזקוף אליו את העיניים.
— מה אמרת?
הוא לא צרח. הוא לחשש. הצליל עלה מאיזה מקום עמוק בחזה, נמוך ורוטט, כמו נהמה של חיה שמישהו העיר אותה. שירה השתתקה, משותקת לא מהאחיזה, אלא מהשינוי המפלצתי הזה. היא ראתה באישוניו הקפואים את פניה המבוהלות שלה. ואז, בלי למצמץ, הוא אמר את המשפט שחילק את חייה לפנים ואחרי:
— את תנשקי את הרגליים של אמא שלי! הבנת? היא עכשיו האדונית שלך, הגברת שלך, האלה האישית שלך. ואם תתעקשי, אני אשלח אותך ישר לאשפוז.
הוא שחרר את סנטרה באותה פתאומיות שבה תפס. על העור נשארו סימנים אדומים מהאצבעות. על פניו פרח חיוך מרושע ומנצח. הוא ראה את ההלם, את הפנים הקפואות, וזה עשה לו הנאה אמיתית. הוא ניצח. הוא קבע את החוקים. והיא, שירה, עמדה באמצע המטבח החדש, שהריח קפה, והבינה בבהירות צלולה שהחיים המאושרים שלה נגמרו, עוד לפני שהתחילו.
השתיקה אחרי דבריו לא הייתה ריקה. היא הייתה סמיכה, כבדה, כמו ואקום ששאב מהמטבח לא רק את הקול, אלא גם את האוויר. שירה הביטה בו, בחיוך הגאווה הרע, ולא הרגישה פחד. פחד היה שם קודם, כשהיד שלו סגרה על הסנטר. עכשיו היה משהו אחר. קור, תובנה כמעט מתמטית. המשחק, שנהנתה לשחק מתוך מחשבה תמימה שהיא יודעת את החוקים, נגמר. התחיל משחק חדש, ומישהו אחר כתב את כללי המשחק.
היא לקחה נשימה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. קרח זרם בעורקים במקום דם. היא הורידה את העיניים אל הג’זווה, אל הקפה שהתקרר על הכיריים, ושיועד לבקרים של משפחה מאושרת. היא לקחה אותה, ניגשה לכיור, ובתנועה מדויקת שפכה את הנוזל הכהה והארומטי לכיור. לא נשפכה טיפה אחת החוצה.
— בסדר, — אמרה. הקול היה יציב, בלי רעד אחד. קול של עובדה. — אני מתארגנת.
איתי, שציפה לדמעות, לצרחות, להתחננויות, לכל מה שהיה מאשר את ניצחונו המוחלט, נבוך. הכניעה הרגועה והעניינית הזאת הוציאה את הקרקע מתחת לרגליו. חיוך הניצחון שלו הפך לפתע לא בטוח, כמעט אווילי, אל מול השלווה הקפואה שלה. הוא הסתכל עליה בשקט כשהיא הסתובבה ויצאה מהמטבח. בלי בלבול, בלי כעס, בלי עלבון. היא זזה כמו מנגנון שקיבל תוכנה חדשה ומבצע אותה בדיוק.
בחדר השינה היא פתחה את הארון. ידה, בלי היסוס, דילגה על הקפוצ’ון המרופד והאהוב ונשלחה אל חולצה כחולה כהה, מכנסיים מחויטים. זה לא היה בגד לעזרה בסידור רהיטים. זה היה מדים. שריון. היא התלבשה מהר, בלי תנועה מיותרת, וההשתקפות בראי הייתה של אישה זרה, ממוקדת ומסוכנת. כשסרקה את שערה, עיניה נתפסו בתמונת החתונה על השידה. שני פרצופים מאושרים, מחייכים. היא הביטה בהם שנייה, שתיים, ואז הפנתה את הראש. התמונה הזאת הייתה שייכת לחיים אחרים.
כשחזרה למסדרון, נעולה, עם תיק על הכתף, איתי עדיין עמד שם, נשען על משקוף הדלת. הוא ניסה להחזיר לעצמו את מבטו הסמכותי, אבל בעיניים כבר היה בלבול.
— כבר מוכנה? — שאל, בנימה שרצתה להיות לעגנית.
— כן. נוסעים?
התשובה הייתה ניטרלית כמו מענה אוטומטי. היא שללה ממנו כל רגש שהוא יכול להיאחז בו. נסיעה לבית אמו עברה בשתיקה דביקה וצמיגה. לא השתיקה הנוחה של מי שלא צריך מילים. אלא מלחמה. מלחמה שקטה, אכזרית. איתי אחז בהגה בחוזקה, פרקי אצבעותיו הלבינו. הוא פתח את הפה כמה פעמים כדי לומר משהו, לזרוק עלבון נוסף, אבל כשהביט בפרופיל הבלתי חדיר שלה — לא העז. היא לא הביטה מהחלון בבתים שחלפו. היא הביטה ישר קדימה. המוח שלה עבד במהירות פרועה. היא לא התאבלה על העולם שקרס. היא חקרה את האויב. היא נזכרה בכל מילה, בכל תנועה, בכל אינטונציה. ניתחה, פירקה, הרכיבה שרשראות. איתי המאוהב היה אשליה. האמיתי היה זה: קר, אכזר, מניפולטור. כדי לשרוד לצידו, היא חייבת להבין איך הוא בנוי. היא כבר לא הייתה אשתו. היא הפכה לאנטומולוגית שבוחנת בקור חרק דוחה אבל מרתק.
כשהמכונית נעצרה מול בניין המגורים האפור, היא נשפה כמעט בלי קול. השלב הראשון הסתיים. היא עמדה בזה. עכשיו חיכתה לה המאורה של מי שנצטוותה להעריץ כאלילה. ושירה ידעה: המבחן רק מתחיל.
הדלת נפתחה. נורית. אישה נמוכה, חטובה, שיער מסודר בקפידה, מאחורי בוקעים ריח של תכשיר לרהיטים, מטהר אוויר וקצת קמפור. לא בית, מוזיאון. כל פריט ידע את מקומו.
— שירה, מתוקה שלי! כבר התגעגעתי אליכם! — קולה היה מתוק, אבל העיניים הקטנות והקשובות לא חייכו. הן סרקו, שקלו, שפטו. היא משכה אותה לנשיקה על הלחי, ושירה הרגישה את הצווארון הנוקשה של החולצה שלה מגרד את העור.
איתי נכנס פנימה כמו בעל בית, זרק את המעיל על הפוף. כל הכעס של הבוקר התפוגג, והוחלף במסכת בן אדיב. הוא בבית שלו, תחת חסותה של “האלה”.
— אמא, איפה שדה הקרב? מה מזיזים?
הסידור היה שקר. לא היה מדובר בנוחות, אלא בהצגת כוח. האובייקט הראשון היה שידה כבדה ומלוטשת, עמוסת קריסטלים שמעולם לא הוצאו.
— רוצה להעביר אותה לקיר הנגדי. איתי מצד אחד, ושירה מהצד השני. היא נערה חזקה, היא תסתדר.
לא הייתה זאת בקשה. זאת הייתה הוראה עטופה במתיקות. שירה ניגשה לשידה בשקט. היא אחזה בעץ. איתי עמד ממול והרגישה את מבטו עליה. הוא חיכה שהיא תסרב, שתגיד “כבד”. היא לא אמרה כלום.
הם הזיזו את השידה ממקומה. נשמעה חריקה על הפרקט. שירה הפעילה את כל השרירים, אצבעותיה ננעצו בעץ, ורק שתקה. הם גררו אותה לאורך החדר.
— עצור! — קראה נורית, כשהשידה הייתה במרחק סנטימטר מהקיר. היא נעצה מבט, הטתה ראש. — לא. משהו לא טוב. בואו נחזיר. רק עשרה סנטימטרים שמאלה מהמקום הקודם.
איתי השמיע קול צחוק. הוא הביט בשירה בניצחון. הנה זה. עבודה חסרת טעם. אבל פניה של שירה לא זזו. היא הנהנה, ושוב אחזה בעץ. הם גררו את השידה אחורה. ואז קדימה. ושוב. נורית התענגה. היא הייתה הבמאית של תיאטרון האבסורד, ושירה קיבלה את תפקיד הביצועית הצייתנית.
— שירה, מתוקה, נגבי קצת אבק מתחת לרגליים. אני שמה קומקום.
זה היה השלב הבא. השפלה. שירה לקחה את הסמרטוט. היא ירדה על הברכיים, על הפרקט הישן. ומחתה ברצפה במקום שעמדה בו השידה. היא לא הרגישה כאב. היא הרגישה איך פלדה נוזלת בתוכה. שתי זוגות עיניים הביטו בה. הם חיכו שהיא תישבר. הם לא קיבלו את זה.
כשקמה, פניה של נורית כבר לא חייכו. בעיניים נצצה שנאה קרה.
— תקשיבי לי, ילדה. שני הקרשים ברצפה שם. רואה? הם בולטים. אני רוצה שתקחי פטיש ותכניסי אותם למקום. עכשיו.
זה היה המשפט האחרון. התמונה הושלמה. זה לא היה סידור. לא ניקיון. זה היה טקס של שעבוד. שירה הביטה בה, ובלי מילה שאלה:
— איפה הפטיש?
— בארון המחסן, בקופסת כלים, — זרק איתי, לא זז מהקיר. הוא כבר ראה בעיני רוחו את אשתו היפה כורעת עם פטיש ביד.
שירה הלכה למחסן. תבת המתכת האדומה. בתוכה צבת חלודה, מברגים שבורים, סרט הדבקה. והפטיש. כבד, ישן, ידית עץ שהתבלתה. היא לקחה אותו. המשקל נח בכף ידה בנעימות, כמו משהו אמיתי בעולם של שקר מתוק.
היא חזרה לחדר. איתי עמד בציפייה, נורית חצתה ידיים. הם חיכו לראות אותה על הברכיים. שירה עצרה באמצע החדר, הסתכלה לרצפה, ואז הרימה את ראשה. לאט. עיניה עברו מעל איתי, מעל נורית, ועצרו על הקיר. על המזבח.
שם, מאחורי זכוכית, בשורות מסודרות, נתלו התעודות של נורית. הישגים, דיפלומות, תעודות הוקרה, תצלומים ישנים עם ראש העיר. כל חייה, כל גאוותה, כל אלוהותה. זה היה ההיכל של הבית.
— מה את עושה? — הקול של איתי נשבר במקצת.
שירה לא ענתה. היא התקרבה אל הקיר, הניפה את הפטיש בתנועה חלקה, ותקעה.
הזכוכית הראשונה התנפצה. רועם. היא לא עצרה. המכה השנייה, השלישית, הרביעית. מסגרות נסדקו, תמונות קרסו, רסיסים עפו. היא לא הרסה בעיוורון. היא פעלה במדויק, כמו מנתחת. מכה אחר מכה, היא מחקה כל סמל של גדולה. היא לא שברה זכוכית ועץ. היא שברה את המיתוס.
— תפסיקי! — צרחה נורית, פניה מעוותים.
איתי קפא, לא מסוגל לזוז. הוא הביט ברסיסים ובקרעים. הוא ראה את עולמו מתפרק. והבין.
כשנשברה המסגרת האחרונה, הורידה שירה את היד. היא התבוננה בערימת השברים, ואז פתחה את האצבעות. הפטיש נפל בחבטה עמומה.
היא הסתובבה. הם עמדו מולה, המומים. לא כעס. אי־הבנה טוטאלית, כמו מול כוח שאין לו שם.
שירה הביטה בעיניו של איתי. אחר כך בנורית. המשימה הושלמה. היא לא רק סירבה לנשק רגליים. היא ניפצה בפטיש את הבסיס עצמו, שעליו עמדה “האלה” שלהם.
