זוכרת איך, לפני שנים רבות, נאלצתי לשמוע את קולה המתוסכל של בתהבית, תמרה, קוראת לי בקול חסר רוח:
איך את מתכוונת למכור?! היא קראה בפחד, מביטה אליי, אל בני. איפה אשאר? במדרגות? ברמת? האם את רוצה לשים אותי בבית האבות?
אמא, למה את שוב מתחילה נאנח אלי יוסף.
את רוצה להציע לי קופסת מכונת כביסה? היא הרימה קולה, כמעט ברעש. איבדת את השכל, יוסי?!
אל תצעקי. אני רק מנסה לשקול אפשרויות
מה יש לשקול? הבית לא סחורה שניתן למכור במצוקה! היא קפצה מאחורי השולחן בקול חד. נולדתי כאן, גדלתי כאן. ולך החלצת את הבית למכירה!
באותו הרגע, ללא הודעה, נכנסה לשער השכן, רבקה שמואל.
תמר! למה את יושבת כאן כמו קבורה? אמרת שהשנה תקציבי את כל האדמות. בחורף העבר כמעט נפל עלינו! איפה תוכניתיך למגדלים?
רבקה, ניסיתי באמת השיחה של שושנת פקדה מבט קודמת. הריבושים רק השתוללו, ואני לא מצליחה למתוח יד ולחסל אותם
אל תתעסקי בחיסול! לפני חודש נתתי לך את מספרו של יוסי, חקלאי מיישוב כפר נאצרת! הוא היה פורש את השדה כולו ומזמין בעיבוד! אם תשתילי משהו פרקטי ולא רק ורדים של פעם
יוסי אמר שאולי בקיץ יבוא עם חברים. על האש, על המדורה. וביני לבין עצמי יש לי שושנת וורדים
האותן “ורדים”! קצת צחקה רבקה. בחמש השנים האחרונות בנך הגיע שלוש פעמים. ולא עם בשר על האש, אלא עם בירות.
הוא עובד. יש לו מלא משימות
וזוכרים את החורף ההוא? אין מזון, אין תרופות! טוב שהגעתי אלייך. והבן “העובד” שלך? אפילו לא מצליח לתקשר!
הוא תמיד מגיע כשאני קוראת לו
תמר, את כמו נערה של פעם: מאמינה וממתינה. הזמן חולף. צריך לחשוב בראש, לא בלב. עכשיו יש צורך במגרשים, לא במרושת וורדים!
אולי אכן אשלים את המגרשים, במקום שבו הוורדים כבר נבולים
זה בדיוק. מה שלבתך אומרת?
הכל כרגיל. יוסף מדבר איתה מדי יום יום הולדת, חג המולד זהו כל השיח.
יוסף מופיע אצלך פחות ויותר, והדאגות הולכות ופוחתות. לא רוצה להלחיץ, אבל המשך יהיה שקט יותר
שושנת אברהם חיה במושב קפר נטור, קרוב לנצרת. לפני עשרים שנה, אחרי שאביה מת באוטוסטרדה, נשארה לבד עם הילדים. הבת הראשונה, נריה, הייתה חכמה, למדה מוקדם והצליחה לשטוף ולבשל. יוסף נולד מאוחר יותר, כשאמא כבר הייתה מעבר לארבעים, והיה לה תמיכה. ההבדל בגיל ביניהם היה חמש עשרה שנה זמנים שונים, חינוך שונה.
נריה עזבה ראשונה.
אמא, אני רוצה להינשא.
עם מי? עם רומן מהיישוב? לא אניח! אין לו מקצוע, השכלה או תרבות!
זה חיי, אמא. כבר בן שמונים.
ראית את בטנו? אין שם מקום לנשמה הכל מלא שומן!
זה לא חיצוני, הוא טוב ונבון. מצאו לו עבודה בעיר.
ואת תצאי איתו? ואני אשאר לבד?
אלמד, ואמשיך לחיות.
שושנת בכה וביקשה ממנה לעזור, אבל נריה, אחרי שצברה את חפצים ויצאה מהחלון, נעלמה. לא קיבלה מכתבים, לא שמעה שיחות, רק שמועות מזדמנות דרך מכרים.
יוסף המשיך לשהות עם אמא, בנה חצר לשהייה: עריסה, נדנדה, מנגל, מדשאה, פרחים. אבל אין מגרש, אין תפוח אדמה.
אמא, למה את צריכה מגרשי? בחצר קפר נטור נפתח חנות! יש שם כל מה שצריך תפוחי אדמה, קישואים, ירקות. למה תכבשי את הגב?
זה המנהג שלנו, שיש לנו משאבים משותפים
זה היה המנהג פעם! עכשיו אנחנו במאה עשרים ואחת!
שושנת קיבלה, חיה צנועה אבל בנעימות. יוסף הביא מזון, תרופות, והוביל לביקורים אצל רופאים. אחרי זמן קצר פגש בחורה מרינה. נישאו, ושושנת קיבלה אותה, אבל אישיותן לא התאימו, והיא לא הסוותה בוזה לחיי הכפר ולחמותה.
בביקור קבוע, יוסף, כמו תמיד, חיבק את אמא, שם את המצרכים על השולחן, וישב לאכול.
אמא, אני רוצה לדבר. יש לי רעיון רווחי מאוד.
שוב על העסק?
אמא, בקפר נטור קונים אדמות! רוצים לבנות קיבוץ קוטג׳ים. תשתפיי בתשתיות, הכל כמו שצריך. אם נמכור את הבית עם השטחים נוכל לקנות דירת חדר אחד בתל אביב. ואתה תקבלי התחלה טובה.
חכי איפה אני?
אמא, אל תדאגי. אפשר לשקול פנסיון או דירה. לא ברחוב!
אתה רוצה להעביר אותי לדירה?! מה עם המגרש, המקום שגדלתי בו? זהו בית המשפחה!
אמא, זה רק בית. ישן, לא נוח. כל עוד המחיר גבוה צריך למכור.
לעולם! לחצה שושנת אגרופים. כל עוד אני בחיים, הבית יישאר. ולא אכניס אותך לצוואה!
יוסף נזף, לקח מפתחות ויצא בלי להיפרד.
שושנת יצאה לחצר. על הפסל שיח ורדים בחצי פתיחה. ביד אחת היא החזיקה את המורד, ביד השנייה את הגולגולת. רצתה להחליף את הפסל לגינה, אבל לא יכלה להזיז אותו.
עדיין לא נעלמת? קראה רבקה מאחורי הגדר.
אין לי כוח. אין בי כוח בגופני ולא ברוח.
כבר מאוחר! העונה נבזבזה. ואולי יוסף לא יחזור.
מה תציעי?
תחשבי בבהירות. תסגרי את כל הדברים נכון תקבלי דירת חדר בתל אביב. קרבה לבית חולים, לחנויות, חום, שכנים. ציוויליזציה.
שושנת לא ישנה כל הלילה, חשבה. בבוקר עלתה לאוטובוס ונסעה לתל אביב, אל יוסף. חיפשה שלום, חפצה להבין.
עלתה לקומה השלישית, נעמדה בפתח. הקול מבפנים אומר:
וירה, היא לא רוצה למכור! עקשנית כמו טיל בונקר!
אז לך לעבודה! איך אני אשמור על העסק?! אנחנו על קצה, ואת רק מתנגנת! תמותי בקפר נטור!
שושנת נקטעה, ואז הקשה בחוזק.
יוסף? פתח את הדלת.
תודה, בני, על ההקפאה! קולה רועש. באתי לשוחח, להתפייס. עכשיו תדעי: לא אתמכור! לעולם! עדיף שאתחפר בתהום מאשר לתת לביתך לעסק שלך!
אמא
תעוזבי את המקום עם השדים שלך! תני להוריה של הבת למכור דירות! הביתי שלי אל תיגעו בו!
שושנת הסתובבה והלכה. הלילה הוא בילה בתחנת הרכבת. הבוקר חזרה הביתה, שלושה ימים שכבת, ואז לקחה את הגולגולת, אך לא הצליחה להגיע לשיח.
בבוקר, מישהו הדפיק על דלת החצר.
מי שם?
אמא, זה אני, נריה.
נריקתי? קפאה שושנת. בתי הקטנה
אמא, מה שלומך?
כמו הקול רועד.
יוסף התקשר. אמרת שהולכת משוגעת, לא רוצה למכור. אמרתי לו: לך. הוא חשב שכבר הכל נגמר. אבל הבנתי הגיע זמן לחזור.
בתי אבל אנחנו
מתי זה היה? שלושה ילדים לי. ועכשיו אני מבינה אותך!
ילדים?
שתי בנות ובן. ורומא הפך עכשיו לספורטאי, עובד בתחום ההייטק.
ואת?
נבקר בקרוב, בסופי שבוע. אביא את המזון וכל מה שאת צריכה. אנחנו קרובים, אמא.
מגרשים?
כבר לא צריך מגרשים. עכשיו יש לך נכדים.
שושנת בכתה והחביקה את בתה, חשה את הלב נפתח מחדש.
