הטלפון צלצל בדיוק בצהריים, חותך לשקט הדחוס של ההמתנה.
חנה כהן הורידה את המשקף במהירות, מרימה את ראשה כאילו מרכינה קיפול בלתי נראה על מפגש החג המורכב.
אורן? בן?
אמא, שלום. מזל טוב.
קולו של אורן היה עייף, כקול ממעבה מרתף, חרסן עם חציצה של השתקה.
אמא, אל תקחי לב. אני לא יכול. בכלל.
חנה קפאה, מבטה ננעץ במקפיא הזכוכית עם שרימפסים שהיא הכינה משעה אלף בבוקר.
איך לא יכול? אורן, לי יש שבעים. יום הולדת.
מבינה, אבל יש כאן חירום. המועד של הפרויקט מתקרב, אתה יודע באיזו תעשייה אנו עובדים. השותפים קשים, הכל תלוי בי.
אבל הבטחת…
אמא, זו עבודה, לא שעת רעב. עכשיו אני באמת לא יכול לזרוק הכל ולפגוע בצוות. אין לי דרך לצאת.
הקו נחלש, רק רעש השורה נשמע.
אני אבוא אלייך השבוע, נשתה יחד. מצחיק? נשיקות.
צלצול קצר.
חנה הניחה את המשקף לאט. שבעים. חירום.
הערב עבר בערפל. נכנסה השכנה רונית, הביאה חבילה של פתקות שוקולד מריר מבית “רוטשילד”. ישבנו, שתינו לגימה של קוניאק “למצב רוח”. חנה חייכה, הנהנה, חייכה לכל דבר, סיפרה על סדרת טלוויזיה, אבל החג נקטע במטבח שלה והכבה לפני שהתחיל.
במעמקי הלילה, עטופה בגלימה ישנה, תפסה טבלט. גרמה אצבעה לגלול ברשת “וואצאפ”, הציצה פוסטים של קבלות, חיות מחמד, מתכונים.
ואזבהבה חדה וכואבת.
הדף של אורלי, נישתה. פוסט חדש, פרסם לפני עשרים דקות.
מסעדת “הקונסול” עם וילון זהב, מלצרים בחגורות לבנות, מוזיקה חיה, כוסות קריסטל. אורלי, בתה של רבקה לוי, לבושה בפנינים, מחזיקה זר אדום של ורדים.
ואת אורן, לבש חולצה בהירה, מחבקת את חמותו, מחייך. הוא אותו אורן שטען “חירום” ו”שותפים קשים”.
חנה הגדילה את התמונה. הפנים חמות, שמחות.
הכתבה: «חוגגים יום הולדת לאמא האהובה! 65! נדחה לסוף שבוע לנוחות الجميع!»
«נוחות».
זכרה חנה איך יום הלידה של סבתה הועבר, באותו שבוע של שלישי, אל יומו של המילה המיוחדת שלהיום הולדת שבעים.
היא גלגלה הלאה. אורן הרים כוס ולטף את השולחן. הוא וקולו של אורלי צחקו, רמת ראשיהם, על השולחן שמלא באויסטרים, יין, מנות יוקרה.
הבעיה לא הייתה במסעדה, ולא באותו זר. היה בכזב. כזב קר ויום-יום.
חנה סגרה את הטבלט. החדר, מלא בריח של מאכלים שלא נאכלו, נראה ריק. יום הולדת שבעים הפך לתאריך לא נוחיום שניתן לדחוף למען חג של אחר.
בוקר שני הביא ריח חומץ של ארוחה מכוסה. המרק שהייתה בישלה כמעט יום שלם כבר נזף. הסלט עם השרימפסים נשפך ברוטב מיונז, העשוי על האש נעשה רך.
חנה שלפה דלי אשפה גדול. באיטיות, צלחה צלחת אחר צלחת, נפנה את ימי הולדתה, עבודתה, ציפיותיה.
רולטים של חצילים, שהייתה אהבה של אורן, נפל על הרצפה. חתיכות של “נאפוליטן” ביתי נפלו יחד. כל תזוזת כף הייתה כאב עמוק בלב.
זה לא היה פגיעה, אלא מחיקה. היא נמחקה באדיבות, בשם “חירום”.
היא שטפה את הכלים, הוציאה את הארגז הכבד, וחיכתה. הוא הבטיח לבוא “בשבוע”.
הטלפון צלצל רק ביום רביעי.
אמא, היי! מצטער, נתקעתי.
בסדר, אורן.
מביא מתנה, ארק אתך חצי שעה, אורלי תאסוף יש לנו כרטיסים.
כרטיסים?
לתיאטרון החדש, שאורלי קנתה.
הוא הגיע אחרי שעה, השחיל קופסה כבדה.
הנה, מזל טוב שוב. על הקופסה: אטמוספרה עם יוניזציה.
תודה, היא לחסה בקול שקט, מניחה את המתנה ברצפה.
אורלי בחרה, זה מוצר מצוין לבריאות.
הוא ניגש אל המשקאות, מלא קערת מים מהברז.
אמא, אין לך מה לאכול?
הכל זרקתי ביום שני.
אורן קימץ מצח.
יכול היה להתקשר, הייתי מקח
חנה נחה, חושבת שאולי אורלי היא שהכניעה אותו. אולי הוא לא רצה. אולי הוא לא ידע.
אך הוא נעמד שםוהמשיך לשקר.
אורן.
כן?
ראיתי תמונה.
הוא קפא, כוס ביד, פנה לאט.
איזו תמונה?
ממסעדת “הקונסול”, שבת. באיזור של אורלי.
פרצופו רעד, נשתק, חם ועצבני.
ברור… נתחיל…
אמרת שזה עבודה.
אמא, מה ההבדל?
ההבדל הוא ששיקרת לי.
אורן הניף את הכוס עם כוח שגורם למים לגלוש על השולחן.
לא שיקרתי! הייתה לי עבודה! ראיתי את הכול עד ליום שישי, לא נישנתי!
ובשבת?
בשבת אורלי ארגה חג לאמא! היא רוצה שהכל יהיה “כמו שצריך”! למה אתה מתלונן?
קולו הצטבר, נוקשה.
אני לא רציתי ללכת לשום מקום! נמאס לי!
חנה צפתה, שקטה. הוא, בנו, בן ארבעים, צעק רק כי נתפס במרמה.
היית יכול לומר אמת, אורן. “אמא, לא אבוא, אנחנו חוגגים אצל רבקה”.
ומה זה היה משנה? קרא. שתבזבז לי שבוע בחשבון?
זה לא משנה, ענתה היא. רק שלא אשקר.
הוא נבקע, טלפון צלצל. על המסך: “קיט”.
כן, ניקו.
אני בא, תסלחי.
הוא שם את המשקף, התבונן בחינה, נאלץ להגיב.
נזול, הוא קרא בחוסר נוחות. אני יודע.
הוא לקח את המעיל, עזב אותה במטבח. חנה הסתכלה על טביעת מים על השולחן.
הקשר הבוגר, השיחה הבוגרת, נכשלה. הוא לא רק שיקרהוא בחר בכזב ככלי נוח לתקשר.
שבוע עבר בתמימות גבורה. חנה פתחה את הקופסה, נלחמה בהוראות, מילאה את המיכל במים, חיברה לחשמל. המכשיר גרד, נדלק אור כחול רך, והקול הממולא של ריקנות מילא את החדר.
האוויר שהיה מלא בריח של ספרים ישנים, צמחים מיובשים, נחתם כקירור נקר.
היא ניסתה להתרגל. “אורלי בחרה”.
המכשיר המשיך לרעוש, להאיר, ליון. חנה הרגישה איך האוויר המנוקה עושה לה קשה יותר לנשום. פתחתה את החלון, אך הלאמקוריות של הקור הרטוב לא הלכה.
ביום ראשון היא ניקה את המדף. ידיה עברו על קופסאות, עד שמצאו תמונה ישנה. בתמונה, אורן כשסטודנט, חיבק אותה על הכתף, שיערו מבולבל, עיניים כנות.
בגב, דיו מדולל כתוב: “לאמא הכי טובה בעולם! בנך”.
חנה ישבה על הספה, מביטה בתמונה, ומאזינה לצליל החדר של המכשיר.
הוא, בנה האמיתי, ששלח כרטיסי ברכה ופרחים אחרי שסיים ללמוד, הואה”מוצר” שהביאה לו אישה עייפה כדי שלא יקריב אותה.
האידיאלים שלה, האמונה בו כבן טוב שנגרר על ידי אחרים, נמסו. היא ראתה את הכול בבהירות קרטיזית, כמו תחת מכה של מנתח.
היא לקחה טלפון, חייגה.
אורן, היי.
אמא? מה קרה? קולה שלו היה דאגה רגילה.
בבקשה, תחזור.
יש לי תוכניות, אורלי
תחזור, קח את מתנת אורלי.
היא שם את המשקף.
הוא הגיע אחרי ארבעים דקות, כועס, אדום, מפתח הדלת.
מה קורה? מה זה מתנת אורלי?
חנה עמדה במרכז החדר, רגועה.
היא לא נצרכת לי, אורן. קח אותה.
היא הורה על המכשיר שמריב בפינה.
אתה מתלוצץ? זה דבר יקר! לבריאות שלך!
הבריאות שלי, אורןזה כשבני אינו משקר לי ביום הולדתי השבעים.
הוא היסס, כאילו קיבל שטף.
שוב אתה על דבריך! אני הסברתי!
לא, אתה לא הסברת. צעקת ונסכת.
למה אתה מתעקש על היום ההולדת?
זה חטא, אורן.
חטא לשקר!
הוא ניגש אל הטלפון, חנה בחוץ, וראה הודעה: “קיט”.
כן, קיט.
אני במאמי. שוב סצנה של מתנה.
לא יודע מה היא רוצה! נו, אני בא!
הוא שם את המשקף, הביט אל האם, הראשון במבטו נפל בושה.
אני הוא משתק. זה לא כך
האם? היא שאלה ברכות. אתה גם חשבת כך?
אורן ניסה להאמין, קיבל את בשרו.
נמאס לי, אמא. נמאס לי מהכל.
הוא כיסה את פניו בידיו.
רציתי שכולם יהיו מרוצים. אבל הכנסתי את עצמי למצב הזה
הוא נאנח בקול של גבר.
מצטער שלא באתי. הייתי צריך. חובתי אליך.
חנה חיבקה אותו על הכתף, לא למחילה מיידית, אלא לתמיכה.
תחליט, אורן. איך אתה רוצה לחיות.
לא יודע.
רק אם תהיה ישר איתי.
הוא קיבל ראשו, בלי להרים מבט.
אפשרשאר אצלך מעט?
שב.
היא שלפה ספל ישן וכוס תה.
חצי שנה עברו.
דירתה של חנה נוקה מריחו של המכשיר הזר. האוויר שוב ריח ספרים, קפה, ועשבי תיבול מיובשים.
מאותו לילה הכול השתנה. אורן לא עזב את אורליהחיים המשותפים, המשכנתא, הרגלי היוםיום נשארו. אך הוא השתנה. הפך לבא בקביעות, מביא גבינה משוק הפשפשים, או רולט דובדבנים מהמטבח. הם ישבו במטבח, שתו תה, הוא סיפר על העבודה, על הקולגות, על רכב שהוא רוצה להחליף. הוא כבר לא ביקר את אורלי בטענה של “חירום”. הוא לא שקר יותר.
חנה גם השתנתה. האמונה העיוורת שלה בבן ללא פגם נעלמה. היא כבר לא חיכתה לשיחה שלו כצפייה או כענישה, היא פשוט חיה.
במקום “וודיקסטודנט”, היא ראתה בחור בוגר, עייף, שמנסה לשמור על איזון. הקשר ביניהם הפך מסובך, אך כן אמיתי. היא קיבלה לא רק את בנה חזרה היא קיבלה את ההגינות שלה.
ביום שבת אחד, תוך כדי שתיית תה עם רולט דובדבן, צלצל הטלפון של אורן. חנה ראתה על המסך שם “קיט”. היא נמתחה, אבל מוסיפה סוכר לכוס.
אורן נשף עמוק ולחץ על כפתור.
כן, קיט.
הוא הקשיב בדממה, פניו חזרו להיראות אפורות.
לא, אני במאמי.
אורלי, אמרתי שאהיה במאמי ביום שבת. אנחנו סיכמנו.
הוא עצם את עיניו.
זה לא אומר שזה לא משנה לי. זה אומר שאני במאמי. ארחיב בערב, כמו שהבטחתי.
הוא הניח את הטלפון הפוך, השקט נצמד.
מצטער, אמא.
באותו ערב, כשקפה החם האחד של שנינו נגע בשפתיה, היא חשה שלבסוף העבר נסגר ועתיד חדש, פתוח וברור, עומד לפני שניהם.
