הדלת נעה פתחה באיטיות. היא עמדה עם מפתחות בידה, כאילו לא שמעה את הפעמון. המעיל רטוב, המטריה טפטפה, על שקית החלב ידית קרועה. הערב כבר חקר, במלון הקטן של הבניין ריח ארוחה של מישהו וחתול מתפזר במרפסים.
מאחורי הדלת ורדה גרגוריבנייה, שכינה משועשעת של סבתא מצמררת. צעיף קשקוש, נעליים משוחות, מזוודה על גלגלים, ובידיה תיק עם משקה חם. קולו כמו של שחקניות תור הזהב: רענן, עם נימות דרמטיות.
אור יקר! אני אצלכם שלושה ימים, עם עוגת דובדבן. פיבי אוהב אותה היא כבר בחלון, בעוד נעה מנשמת בריח של מרתף. למה לא אמרת לי שהקוד השתנה? יצאתי, חזרתי עם המזוודה בקשתי מהשוער את הקוד, כמעט מצאתי אותך.
נעה נשארה שקטה, תנופת ראש כאילו משהו נמצא על כתפיה, למרות שהדירה שקטה מאד. שקט לא נעים.
ומה עם איתי? הורידה ורדה נעליים, הסתכלה: בחלון רק וו אחד פנוי. אין מעיל גבר, אין נעליים, אין ריחו, אין בלגן שלו. אחר כך, נשתה יחד, הבאתי פילה. אריק, אביו של איתי, יגיע. הוא היה עסוק, נאלץ לבקר ידיד פתאום. ומה עם יותם? עדיין בגן?
נעה חייכה בקצה, כאילו מישהו משורק חוט בדק.
יש לו פגישה שנמשכה.
אה, ברור. עבודה, עבודה וורדה עצרה, מבטה נע בטח. היא ראתה רק כוס אחת על המדף. בחדר אמבטיה רק שפעת שמפו פתוח. על המקרר ציורים של ילדים, ותמונות של איתי נעלמו.
במטבח היא שמה את העוגה על השולחן, פתחה בזהירות קופסת הפילה, ולחצה את ידה של נעה.
אל תדאגי, הכל קורה. תנשמי עמוק. נשתה, נצחק. אבא יגיע תצחקי איתו. הוא בחור טוב.
נעה קיבלה ראש, לשבה. היא לקחה צלחת, אך לא אכלה. הקיטור של הקטורת הרעיפה בקול רם, כאילו מתלונן.
קצת אחרי כן הלכו יחד לחפש את יותם. וורדה נשאה כפפות ותרמוס עם קמוצ’ה, נעה הלכה בדומייה, לוחצת את שרוולה. במעלית, בדרך חזרה, נתקלו ברבקה, שכנה חביבה. היא חייכה ואז נענתה בקול מהיר וחריף:
נעה, הבחור ההוא שהייתה איתו שוב באיזור השוק? עם עגלה? הוא בכלל לא דואג לילד.
וורדה סגרה שפתיה, לא התבוננה באף אחת מהן.
רבקה נעה נשפה רק את המילה.
מה? אני מדברת אמת. כולם יודעים.
בערב, כשוורדה הוציאה שמיכה מארון ופרסה על הספה, היא חיכתה. היא החזיקה כריעת ראש בידי, ואז, בלי להביט:
הוא הלך? איפה הבן שלי? מה קרה?
נעה עמדה במטבח, גב זקוף, ידיים סביב הקטורת.
לפני שלושה חודשים. הוא אמר שיצא לפגישה ולא חזר.
אליה?
נעה השיקה מבט, לא עונה.
וורדה התיישבה, שמיכה למרצפה, הוציאה תיק, הוציאה עוד עוגה קטנה בפורמט פלסטיק.
אפיתי במיוחד בשבילכם. הוא ראה שהכל טוב אצלכם שהוא אמר שהחג בים בקיץ הוא
קולה נפסק ברגע, כאילו עליה סולם ארוך. נעה התקרבה, אך לא נגעה. רק שמעה את המים מתלקחים.
החדר נותר שקט. מעבר לחלון, רעם של חשמלאי ישן. נעה עמדה ליד החלון, וורדה ישבה בלתי נעה. לכל אחת שלו השקט שלה.
הדלת נקטעה בקול חזק פטר, האח הגדול, תמיד סגר אותה בחוזקה, כאילו מזכיר את עצמו. הוא נכנס בקו רוח, במעיל עם קולר פרוותי, תיק תפוזים ועיתון מתחת לשכמה.
שלום, בחורות! הבאתי תפוזים מצרפת, מתוקים כמו ילדות.
הוא השלים נעליו, תלש את המעיל, עבר לתחום המטבח. שלוש מבטים נפגשו: מבט עייף של נעה, מבט מודאג של וורדה, מבט שמח של יותם, שהריץ קובייה אל עבר סבו, אחזה בחולצה והאיר פניו.
למה שתקתם? שאל פטר. מאוחר מידי?
איתי וורדה התחילה, קולה נקט.
איתי הלך, נעה אמרה ברוגע, כאילו חזר על זה מאתים פעמים. לפני שלושה חודשים.
תיק התפוזים פטפט על השולחן, העיתון נפל אחריו. פטר ישב, עמד ארוכות מבטים אל החלון, כאילו מחפש תשובה שם.
מה עשיתם כאן? קרא בקול רם. את דחפת אותו, נעה. לחצת, גרמת לו להישמע כמו קורת ברזל. הוא חזר הביתה כמו אסיר.
פטר, וורדה לחשה.
מה, פטר? כל זה נסתר, עכשיו תתאמץ! הוא נאנח. אתה פשוט
נעה לקחה ספל וגררה אותו אל הכיור, אך לא הלכה משם. היא עמדה גב אל גב, כאילו מתלבטת אם לברוח או לשהות.
וורדה השתה, פניה הלבנות. היא קמה, ניגשה אל פטר, לחזה את כתפו. הוא חייך לאט.
הוא אמר לי שהכל בסדר. יותם בריא, נעה עושה חיל, מתכננים חופשה. אתה מבין שהוא שיקר? קולה נתקעה. לי, לאמא.
פטר הרים מבט, וראשון לא ידע מה להגיב.
חשבתי הוא התבלבל. הוא כבר לא ילד. הוא מחליט בעצמו. אולי הוא עם מישהו
כבר יש לו מישהו, נעה חזרה, לא פונה. הוא גר עם בחורה מהעבודה, מדבר איתה במקלחת.
פטר קם, יצא למרפסת, סגר את הדלת מאחוריו. סיגרייה נדלקה, אור לדורק על השמים. הוא לא מעשן לפני נכדו, אבל עכשיו נלהב.
אני אתקשר אליו, נעה קראה. שידבר בעצמו.
וורדה לא השיבה, רק סגרה עיניים.
על מסך הטלפון נכתב איתי. צלצול. צלצול. קול עייף:
היי?
תבואי. עכשיו. אבא ואמא כאן, יותם. צריך לדבר.
הפסקה ארוכה. ואז בסדר. צלצול.
נעה הסתכלה אל החלון. שם, מאחורי הזכוכית, מישהו מנגב שלג מהשביל. לילה לבן, חורפי, דומם.
עשרים דקות אחר כך נפתח המנעול. איתי נכנס, כמו בדירה של זר. על גופו מעיל פד, משם היא נמשכה פעם אחת ממתק וחשבוניות. שערו מתפתל, ניחוח של בושם זרות. הוא נעצר בפתח.
שלום לכולם אמר בחשאי.
יותם רץ, אך נעצר באמצע צעד. איתי ניסה לשבת, קירב אותו אליו.
מה נשמע, בן? אמר יותם, ללא תסכול, כעובדה.
אתה לא גר איתנו, אמר יותם. לא תוקף, רק עובדה.
איתי חיבק את יותם, אך העיניים שלו למדו למעלה.
במטבח נשתר רחש. פטר יצא מהמרפסת, ריח עשן הלך אחריו. וורדה הביטה בבנה כאילו פגשה אותו לראשונה.
אתה אמרת פתחה. אמרת שהכל טוב. שהנעה עושה חיל. שהיותם מאושר. שיקרת לי, איתי?
לא רציתי לפגוע בכם.
והיא? וורדה נגעה בנעה. האם לא רצית לפגוע בה? או רק נמאס לך להיעלם?
פטר פתאום פתח קולה:
איך זה שהאמא שלך תקעה?
איתי ישב, שם ידיו על השולחן, כאילו נכנע.
לא חייב למישהו. ולא לך, ולא לה. עזבתי כי לא רציתי לשקר. לא יכולתי יותר עם נעה. וגם איתכם.
עזבת כי לא חזקת להישאר ולדבר, כמו גבר ירקה וורדה. בגדת לא רק אותה. גם אותנו. את עצמך.
נעה ישבה בפינה, שקטה. היא כבר ידעה הכל.
וורדה ניגשה לבנה, נגעה בכתפו. כף ידה רעדה.
היית טוב יותר, איתי. זוכר אותך כמו ילד אחר.
הוא לא השיב, רק סגר עיניים.
יותם יצא שוב אל המטבח, הפעם לא רץ, אלא עומד בפתח ומסתכל.
איתי קם, צעד אחורן, מבטו קפא. פניו הפכו למסכה קשוחה. הוא הסתובב פתאום וצא, דלג על הדלת לא בקול רם, אבל בולט, כמו נקודה בסוף פרק.
בבוקר, על המזגן, אור ערפילי וכדור שלג על אדן החלון. פטר קורא עיתון, יותם אוכל קוואקר, וורדה מזיזה קרטונים במטבח, ונעה עומדת ליד החלון.
נעה יישרה, קולה נרגע:
אפשר לאסוף את המכשירים שהבאתם. מיקרוגל, סיר pressure, קטור. קחו אם רוצים. רציתי לשפץ. שינוי לא יפגע. רק נראה לי נכון למחוק הכל עד היסוד.
וורדה הסתובבה בתוקפנות.
השתגעת? הבוקר רק התחיל ואת כבר מדברת על רכוש. אין לנו מה לחלק. אנחנו לא קרקס. אנחנו צריכים להצטער, לא לאסוף מכשירים.
יותם בקצה החדר משחק במכוניות על השטיח. פתאום הוא הצביע:
סבתא, אבא יבא?
וורדה נשפה נשימה עמוקה, התקרבה, נגעת בראשה.
יבא, יקירי, אבל אחרי כמה. רוצה לצפות בטלוויזיה?
יותם הנהן.
נעה עמדה בפתח הדלת, ללא דמעה, ללא זעם. רק חוסר שמיעה פנימית, כמו אחרי רעש ארוך הצלילים נעלמים, רק השקט נשאר.
היא שמה את הקטור על הכיריים. הוא רעם, כמו פסקול ברקע של השתיקה שלהם. לפני יום רגיל, חדש. עם תחושה שהכל מתחיל מחדש.
הריח של סבון ואוויר יבש מילא את הבית. וורדה הייתה באמבטיה, מכהרת את הכיור לאט, כמו מדיטציה. נעה נכנסה רצתה לקחת מגבת, עצרה.
תן, וורדה אמרה בלי להסתובב. אני אעשה זאת בעצמי.
נעה לא ענתה. היא לקחה מגבת והניחה ליד. חיכתה.
לא כעסתי עלייך, היא סוף סוף אמרה. רק נמאס לי להסביר שאני לא האשמה.
וורדה שכבה על קצה האמבטיה, נענעה ראש.
ואני כעסתי. על עצמי. שלא שמתי לב. שלא רציתי לראות. חשבתי שהכול אצלך אהבה, משפחה, שמחה. סיפרתי לכולם.
נעה הנהנה. הן שתי נשים, קירבות בבניין, קשורות לבן, לבית, לעבר.
מצטערת, וורדה לחטה. חשבתי שלא תוכל לשמור עלינו. עכשיו רואה שאת משקפת את כולנו, אפילו כשזה לא צריך.
נעה ישבה על קצה האמבטיה, ברחש נמוך:
אני אשמור על עצמי. רק על עצמי. ולא על אף אחד.
ממטבח נשמע קולו של יותם: «אמא, איפה גרביים עם כרישים?» וצליל חפץ נפל.
והוא, הוסיפה נעה. אחזיק אותו עוד קצת.
הן חייכו, לא מבולבלות, אלא כאישה חזקה, עייפה ובת מציאות.
מאוחר יותר, בפתח, הן התחבקו ארוכות. פטר עמד לצידם, מזיז משקלים באינוחות.
גם אני טעה, לחח. אנחנו גברים לא לומדים לדבר. בילוהעתיד, למרות כל הכאוס, נפתח בפינה של אור חסר פחד.
