טזילה כהן ויואב לוי יצאו מהבית של חבריהם, שם חגו בחיוך יום הולדת, ופנו לחזור לכיוון דירתם בתל אביב. כבר בחוץ שלט נובמבר קודר, והאורות מהרחוב האירו בחשיכה רכה. שלג קל נפל ונצנץ כמו פתיתי קמח, ופרק רוח קל נדד וגרר אותו בעדינות אל עבר הקרקע.
״איזה יופי!״ קראה טזילה בהתלהבות, מתבוננת בנוף האפלה.
״כמובן,״ השיב יואב, חיבוק חם סביבה.
הם הלכו עוד מעט, פתאום טזילה עצרה.
״שומעת?״ שאלה היא מיואב.
״שומעת, ילדה בוכה,״ ענה הוא, מביט סביב.
״זה מקובל ללכת עם תינוקות במזג אוויר כזה? הבכי נשמע רך, כמעט תינוקי,״ אמרה טזילה בדאגה. ם״היא ממש קרובה, רק לא מצליחה לאתר אותה.״
הזוג הסתכל סביב בחיפוש אחרי מקור הקול.
״כנראה משם!״ קרא יואב ושרף לכיוון הפארק העירוני. על ספסל שרוי שלג מצא חבילה קטנה שממנה עלה קול הדמעות.
״כמה קטנה״ לחשה טזילה. ם״איפה ההורים?״
״נראה שהשאירו אותה כאן לבד,״ מסקנה יואב.
טזילה לקחה בזהירות את התינוקת בזרועותיה, והרוחק נרגע מיד.
״קטנה או גדולה, מי פגע בך?״ אמרה בטון חם. ם״האם ההורים האכזריים האלה חיברו את התינוקת לקור?״
בקרוב הגיעו הביתה. אחרי שהניחו את הילדה על הספה, טזילה פתחה אותה והתרשמה: לפני כמה שבועות בלבד לא היה לה יותר מחודש. היא לבשה חולצת תינוקת משוחרת והקיפה שמיכה ישנה שהייתה כמעט קרועה.
״צריך להאכיל אותה מיד, ולשנות לה חיתול, כנראה שעברו כמה שעות מאז הפעם האחרונה,״ אמרה טזילה בדמעות קטנות בקולה.
״אני רץ לקנות,״ הציע יואב.
״קנה תערובת, בקבוק וחיתולים,״ הוסיפה טזילה, מנשקת את תינוקת בחיבוק חם עד שהיא כמעט פרצה בכי.
חצי שעה עברו, והחזיר יואב עם הקניות.
״הנה חיתולים חדפעמיים, כי אין לנו אחרים כרגע,״ מצביע על שקית לפני טזילה.
״נהדר, עכשיו נחליף ונאכיל,״ שמחה טזילה, מתעוררת סביב הקטנה. עור הילדה היה מכוסה פצעונים קטנים; טזילה מריחה קרם תינוק בעדינות ומחליפה חיתול. הילדה תפסה את הפטמה עם תערובת כאילו לא אכלו מזה זמן רב.
״צריך לדווח למשטרה, אחרת ייראה כאילו אנו גנבנו אותה…״
״נכון, אחרת יטען שהגנבנו אותה,״ חייך יואב. ם״לא נרצה להסתבך עם המשטרה.״
״מסכימה,״ השיבה טזילה, מניחה את תינוקת בתשומת לב במצב של שינה.
בבוקר המוקדם הגיעו עובדי הרווחה והמשטרה לדירתם. טזילה צפתה בחשש איך לוקחים את הילדה מביתם. לילה אחד כל כך קיצר, והקשר אל תינוקת הקטנה היה חזק עד שמפריד ביניהם גרם לכאב בלב. יואב וטזילה כבר שבע שנים לא נולדו להם ילדים. לפני כמה שנים טזילה הרתה, אך איבדה את העובר בחודש הרביעי, ולא חיכו עוד לשמחה של הורות. אולי הילדה שנמצאה אכן איבדה את הוריה
נשארו לבד, טזילה ויואב חשבו על גורלה של הילדה.
״חביבי, כמה אשמח להחזיק אותה שוב בידי! היא כל כך מתוקה,״ אמרה האישה.
״אתה יודע, אהבתי את השפע סביב הקטנה הזאת,״ ענה יואב, מביט בחלון. בחוץ ילדים עם עגלות הלכו על הפארק. יואב דימוי את טזילה בין האמהות המאושרות וחייך.
שלושה חודשים חלפו. חלומם של הזוג הצעיר התגשם. משרד הרווחה עדיין לא הצליח לאתר את ההורים הביולוגיים של אורלי. טזילה ויואב היו מאושרים. קנו לכל הילדה כל מה שנדרש: עגלה, מיטה, בגדים, צעצועים ועוד. אורלי הפכה למרכז לבם. היום טזילה מתהלכת בגאווה עם עגלה ורודית בחצר דירתם, משוחחת בצחוק עם אמהות אחרות על החיים עם תינוקות. אף אחד לא שאל אם הורים מאמצים יעשו הכל למען הילדה.
אורלי גדלה, ובגיל שבעה עשר סיימה את התיכון עם מדליית זהב והייתה מתכננת ללמוד חינוך באוניברסיטה.
בבמת סיום התיכון כל המשפחה התכנסה סביב השולחן לחגוג. פתאום נשמעו נקישות בדלת.
״אני אפתוח, ואתן תשתבו, בנותיי,״ קרא יואב בחיוך והוזז אל חדר הכניסה.
רק רגע אחר, נחשפה זוג מבולגנת גבר ואישה, שנראו כאילו הגיעו מבית בר או מסיבה שְׁתִּי. הם נכנסו באלימות לחדר המגורים.
״בת שלנו, מזל טוב על סיום הלימודים!״ הכריזה האישה המפוזרת בחולצה אפורה, כבד.
״בנות שלנו, אנחנו גאים בך!״ הוסיף בעלה, מנדנד את ראשו כאילו תוהה מה עוד לומר.
״מי אתם?״ קראה אורלי מהשולחן. ם״למה באתם?״
״אנחנו ההורים הביולוגיים שלך, יקירה,״ לחשה האישה בקול קשקשי. ם״אנחנו מצאנו אותך על הספסל בפארק לפני שבעה עשר שנה.״
״אמא, אבא, מה קורה כאן? זה איזה קונצרט?״ הקפיצה הילדה מבין מבטים מבוהלים אל יואב וטזילה, שנראו מתלבטים.
״אורלי, אל תאמיני להם. אנחנו ההורים האמיתיים, והם רק שיכורים שמחפשים עוד משקה,״ אמר האב.
״האם אתם כבר מחלקים קוקטיילים?״ חייך אורלי בסרקזם. ם״לאן הגעתם?
טזילה נפרעה, והחלה לבכות, מסבירה את הסיפור של מציאת הילדה בפארק. אורלי, מתרגשת, כמעט בכתה, ואז אמרה בחוזק:
״אם זה באמת כך, אז תצאו מכאן מיד!״
הזוג המבולגן ניסה להגן על עצמו בקול רם, אבל האישה המשוגעת קראה להם בטון קרע: ם״חלקים הקטנים שלכם גדלים, יש לכם אחיים ואחיות קטנות,״ ולא יכלה לעצור מנשיפה של שיער. בעלה קפץ ממקום למקום כאילו נפל בזמן.
״טוב, אז אולי אבוא לבקר אתכם בקרוב,״ הבטיחה אורלי, רק כדי שהזוג המוזר יעזוב מיד.
הזוג המפוזר נרגע והמשיך לדרוך דרכם החוצה. אחרי שנסגרו הדלתות, יואב נשף לרווחה.
״איזה ריח משונה הם השאירו!״ צחקה טזילה, פותחת את החלון.
אורלי, מתעניינת, שאלה:
״זה אמיתי?״
אמא המשוגעת השפיעה מבטה למטה.
״כן, יקירתי,״ הודה האב.
ההורים סיפורו לאורלי איך מצאו אותה על ספסל מושלג עם שמיכה ישנה, ואיך נלחמו על המילוי של כל המסמכים לשלאה.
״אז אם כן, אמא, אבא, אני אוהבת אתכם יותר!״ כמעט בכתה, אמרה הבת, מחבקת את הורים בחום, ומודה שלא יכלה לדמיין מה היה קורה אילו לא היו שם בפארק באותו ערב.
הזמן עבר. האורחים הבלתי רצויים לא חזרו. המשפחה של אורלי הבינה למה הגיעו רק כסף לשתייה. האמא המפוזרת והבעל שלה רצו רק כסף למזומן. אולי הילדה שנעזבה הייתה תירוץ למזומן. אבל אורלי חשבה אחרת. היא תמה איך אנשים כאלה יכולים להרחיק ילדיהם מהאחריות. ברור שההורים הלאאחריותיים זקוקים רק לעודף כספי תינוקות.
שנים חלפו. אורלי סיימה לימודים ונכנסה לעבודה במכללת חינוך. היא מעולם לא שכחה שיש לה אחיים ואחיות קטנים בחוץ. יום אחד החליטה להציל אותם.
היא והחבר שלה, ויניאם, חבר טוב של שנים, הלכו לכתובת שהייתה מצוינת במפה. הם הגיעו לבית קובוץ ישן, שעדיין היה משמש כמקום מגורים.
זה זה? שאל ויניאם בפליאה.
נראה שכן, השיבה אורלי והחלה להיכנס לחצר נטושה שנראתה כאילו לא נראתה טיפול שנים רבות.
הם לחצו על הדלת העץ הישנה. אחרי כמה שניות נשמעו קולות הליכה ממעמקי הבית.
אה, נזכרתם בנו? חייכה האמא המפוזרת, מתבוננת בהם. ם מי איתך? האדון? אם כן, נשפוך משקה לכבודו.
אני החתן, אבל לא הגענו בשביל לשתות, השיב ויניאם ברצינות.
למה אם כך? תביאו אפילו פרוטה לילדים, הם מבקשים אוכל, ואני אין לי אף מה, נזף האישה, כשהיא ציינה שבשנה שעברה קברו את אביה של המשפחה.
בפתח נראו שני עיניים של ילדים קטנים וחשוכי משקפיים.
זה לכם, אמר ויניאם והושיט שני קופסאות גדולות של ממתקים. הילדים תפסו אותם מייד והסתתרו בחדר אחר.
בשולחן ישב בחור רזה, מתבונן באורחים במתח, כאילו מתחכם במשהו פנימי.
זה הוא מישק, הציגה האישה. ם מבולגן, אבל טוב לב. חולף למידה גבוהה.
אורלי ווןיאם התקרבו ברכות.
רוצה להכיר? חייכה אורלי, מושיטה יד. אני אחותך.
הבחור הביט בה בחשדנות, והושיט חזרה את ידו באיטיות
אורלי וויניאם לקחו את מישק איתם. הוא הוכיח את עצמו ערמומי וחריף. בזכות תמיכה של האמא המאמצת, אורלי חילקה לו מלגה למכללה והשכירה לו דירה בתל אביב. היא ובו באו לבקר אותו כל יום. עם הזמן מישק פרח, חייך, סיפר בדיחות והחזיק את קרובי המשפחה שמחים.
בבית של האמא המפוזרת נותרו עוד שני ילדים בני תשע ועשר. אורלי לעיתים קיבלה אותם ליד בית הספר, מביאה שקיות גדולות של מצרכים. לבה נידמה רחמים על האח הקטן והאחות, מכיוון שהאם הפכה כל קצב שכר ליין. אורלי הזמינה אותם לביתה, כדי שירגישו ילדות אמיתית, לשכוח עוני וקושי. היא וויניאם לקחתם לקולנוע, למוזיאון או לטיול בפארק. יום אחד האמא הפקידה נעלמה החיים הקשים שלכאורה הפכו למוות.
יואב וטזילה קיבלו מוניטין של הורים חמים ואכפתיים. זמן קצר חזרו לביתם עוד שני ילדים. ההשגחה על ארטם וווסלה נלקחה בעיקר על ידי יואב ואורלי הם היו עם יותר זמן פנוי. שני הילדים גדלו במשפחה מאומצת, שכחו את הקושי והכאב של ילדותם. כשהיו קטנים חלמו לברוח מהבית הרוס והאם המפוזרת, אך חששו. ועכשיו חלומם התממש. הם תיפחו, למדו והפכו לפסיכולוגים מצוינים, ופתחו מרפאה משלהם שבה קיבלו מטופלים רבים.
כך מסתיימת ההרפתקה של טזילה, יואב, אורלי והקבוצה המגוונת של דמויות שחיות בקצה של החברה, אך מצאו דרך להפוך קושי לאמת טובה, עם קורטוב של אירוניה ופלוס של אהבה.
