בבית הזה חוקים של אחרים כבר אינם שוררים.
דלת התפצפה ברעש, וקול אימיבחורתי צעקה במסדרון אל בעלי:
היא גזלה אותי מביתי!
ידיי רעדו כשסיבבתי את המפתח במנעול. הלב הפיקק בתדר גבוה, כאילו ניסה לפרוץ החוצה. לא היה ממקום בו אפשר להימלט הגנתי על מקומי, על המשפחה, על היציבות שלי.
הכל התחיל לפני שלושה חודשים. רונית, אימובחורתי, חקרה בטלפון אל איתן משעה עשר בלילה, קולה מלא דאגה: היא מדברת על קשיים במגורים. אני נסעתי במטבח ליד הכיור ותפסתי רק רסיסי השיחה.
אמא, בטח תבואי, אמר בעלי מבלי להביט בי. תתארחי כמה שבועות עד שהכל יתיישר.
הוא שמר את הטלפון והציף חיוך מואר בפנים.
קתרינה, אימא תשהה אצלנו כמה זמן קצוב. יש לה שיפוץ שנקלע הקבלנים נעלמו.
נגבתי את הידיים במגבת. באשתי נחתך קוץ, אך ניסיתי לשמור על קור רוח.
כמובן, אהובי. כמה זמן יימש השיפוץ?
בערך שבועייםשלושה לכל היותר.
בבוקר הבא, רונית הגיעה עם שלושה מזוודות ענקיות. מבט ראשון אל המשא העמוס גילה לי שזה יימש זמן רב. אימה נעטפה באהבה אל בניהזוג כאילו לא נראו זה שנים. בעיני נפל מבט קוצר וחד, מלמעלה למטה.
קתרינה היא הנהנה בקור רוח. מקווה שלא אפגע בכם יותר מדי.
איך אפשר! אנחנו שמחים לארחך, ניסיתי לשמור על פנים מחייכות.
הימים הראשונים עברו בשלום יחסי. אימיבחורתי התלוננה על האוכל שלי השתקתי. היא העבירה לי מדפים במלתחה בסדר משלה סבלתי. היא ענתה לי על קיפול חולצות איתן אף פעם לא היה עליו תלונה.
כלה את יודעת שאיתן לא סובל מגזרי גזר במרק?
ולאחרונה, במשך חמש שנים נבניתי בו מרק ירקות שמשיב תיאבון, הוא נזכר בזה בטעם של אהבה.
ולמה עדיין אין לכם ילדים? המשיכה היא בעיקשות. איתן כבר שלושים ושנתיים! הגיע הזמן לחשוב על יורשים!
השאלה הייתה פצעה כואבת: שנה שלמה ניסינו להרות, ביצענו בדיקות משותפות, וללא הצלחה. איך להסביר זאת לאמאה?
הזמן המובטח של שלושה שבועות עבר. בעדינות שאלתי את רונית על מצב השיפוץ:
האחים נאנחה בכבדות. הכול נפל: צריכים להחליף צינורות, לשפץ תשתית חשמל עוד חודש, בטח.
הפניתי מבט לבןזוג בתקווה לתמיכה, אך הוא רק העיף עיניו אל עבר קיר אחר.
בינתיים, רונית התמקמה בביתנו כמו רוח סערה: היא אספה את חדר האורחים במזוודותיה, סירייה נצמדו למטבח לצד שלי, מגבות וחולצות נחלצו אל האמבטיה. היא קבעה רשימת קניות והחליטה מה נצפה בטלוויזיה ומתי לפתוח חלונות לאוורור.
כלה לא יודעת לנהל בית! קראה היא לבנה בזמן ארוחת ערב ברעיון רועש. בגילי הייתי כבר שלוש ילדים ובניתי בית כמו שעון!
אמא קתרינה מנהלת בית מצוין ניסה איתן להתגונן, בלי הרבה חום.
אתה מגנה עליה רק כי אתה אוהב אבל העיניים שלי רואות אבק ששוכב שבועות! בדים מכופפים! ואין ארוחת צהריים שווה דבר!
אני קישטה את אגרופיי תחת השולחן בכעס ובחוסר אונים. אחרי שעות אינסופיות של עבודה לצד בעלי ובית שעומד על קצותיו, ניסיתי לבנות מרחב חם לשנינו והכל נראה כעת חסר משמעות.
אחרי שני חודשים, סבלנותי פצצה:
איתן תגיד בכנות: מתי אימא שלך תעזוב? השיפוץ לא יכול להימשך לנצח!
איתן קפץ:
קאתי אתה מבין יש בעיות רציניות הבית ישן מאוד אולי ייקבע להחריב אותו לגמרי
מה?! ולמה לא אמרת לי?
לא רציתי להכאיב אותך וכשאמא תתארח כאן אין מה לדאוג, הדירה מרווחת, לכולם מקום.
לא מדובר במטרים! היא שוללת לכל דבר כאן, מבקרת כל צעד שלי!
החלום נמשך, מרחף בערפל של דלתות נפתחות ונסגרות, וקולות אימיבחורתי מתנגנים כמו פעמונים בחלום של לילה נצחי.
