הפעם הראשונה שהרמאות נחתה עלי שיעור שלא אשכח לעולם
מאז הימים הראשונים שלי בתינוקות, תמיד הרגשתי חוסר ביטחון בגלל גובהי הקטן. בגן הילדים של תל אביב הייתי הקטן ביותר אפילו הבנות נראו גבוהות ממני. לא היה לי אף חבר, ולבד שיחקתי; כאשר הילדים האחרים חטפו ממני צעצועים, נשתקתי וסבלתי מבלי להעלות תלונה בפני ההורים.
בבית הספר לא השתנה המצב. קראו לי “קוקייה”, הצחקו עליי, ואני סגרתי את הידיים בחוזקה. כשהלעג הפך לבלתי נסבל, ביקשתי מההורים לרשום אותי לחוג ספורט.
כמה שנים עברו והפכתי למישהו שלא היה ניתן להכיר. גדלתי, התחזקתי, הגוף שלי הפך לשרירי ומכווץ. כבר בכיתה ט’ החביבות של הבנות החלו להתעורר כלפיי, אך רציתי לזכור את כל הפגיעות של הילדות ולא לתת לאף אחת להתקרב.
הקשר הראשון והאכזבה הראשונה
כשנרשמתי לאוניברסיטת בן גוריון, החיים השתנו. הרגשתי בטוח יותר בעצמי, מצאתי בקלות שפה משותפת עם סביבתי, והנערות התחילו להראות חיבה אליי. כך פגשתי את אורית, סטודנטית מהמרכז שגרה בדירתה בירושלים. בתחילה רק הלכתי איתה עד למעלית, אך יום אחד היא הזמינה אותי לביתה. נוצר קשר קרוב בינינו.
עם זאת, זה לא הביא לי אושר אמיתי. ביום אחד, בעקבות הלב, הצעתי:
בוא נינשא.
אורית צחקה:
דני, יש לך כל החיים לפניך! אתה נאה, ספורטיבי, ובטוח שיהיו לך עוד הרבה נשים. אתה יכול לצאת עם כל אחת, ואז לבחור בטובה ביותר.
קולי הקפיא:
את מתכוונת ברצינות?
כמובן! היא השילה כתף. כבר יש לי חובש. הוא הכי יפה והעשיר בשכונה, והוא שולח לי כסף כל שבוע כדי שלא אחיה במעון. אנחנו רואים רק בחופשות, ובינינו אני מבלה לילות.
דבריה חטפו אותי בלב שלם.
אז אני רק אפשרות זמנית? שאלתי במרירות.
דני, באמת אהבתי אותך! אבל את/ה מבין/ה
קמתי והתחלתי לאסוף את הדברים שלי.
נעלבת? חייכה אורית, מביטה בי עם מבט חודר. טוב שהבנת את האמת עכשיו. אל תסמוך מיד על נשים. תכיר אותן טוב לפני שתפתח את הלב.
ההלכתי מרגיש מנוצל.
החום הביתי במקום האשליות השבורות
חזרתי הביתה והנחתי את המזוודה לפני הדלת.
בן, מה קרה? קראה אמא בחשש. לא תתחתן?
נפל, עניתי בקצרה, מכנס טבעת משלי מכיסי. קח, אולי תזדקקי לה יותר ממני.
אמא הביטה בי בעצב.
טבעת יפה, אקח אותה לעצמי, נאנחה. לכנס למטבח, אפיתי את העוגיות האהובות עליך והכנתי תה עם נענע. נשב, נדבר.
הרגשתי חום ודאגה שהיו חסרים לי בימים האחרונים.
התקף נוסף על האגו
באוניברסיטה נמנעתי ממפגש עם אורית, אך היא המשיכה כאילו כלום לא קרה. לאחר השיעורים היא הלכה יד ביד עם יוסף, לחשה איתו ואז נעלמה לכיוון בלתי נודע.
הבנתי שמילותיה של אורית לא היו אלא התירוץ. היא השתמשה בי כבידור זמני, עד שתצא אפשרות נוחה אחרת. המחשבה הזאת נחתה עלי כמו משקל כבד.
כמה ימים אחרי זה נחתה מבחנה נוספת.
דני, בוא לחגוג לי את יום הולדת! פנתה אליי תמר, אחת הסטודנטיות היפות בקבוצה.
היה זה אולי סיכוי למשהו אמיתי או מלכודת חדשה?
