היי, תתכונני לשמוע סיפור שמתרחש אצלנו בתל אביב, בחדר הלידה של בית החולים שערי צדק. האולם היה מלא באור ובזיעה של שמחה, אבל גם במעט מתחים. סביבו רצו משפחות שמחות: גברים מצחצחים עם זרי ורדים ענקיים, סבתות וסבים חדשים, ובני משפחה וחברים שמלאים באושר. קולות הצחוק והדיבורים נחתכו תדיר בצחוק מדבק. כולם, מריעים ולוחצים, חיכו לראות את החברים החדשים של המשפחה.
אצלנו נולד בן! הראשון! לחשה סבתא צעירה, חיה, אליה נגעו דמעות של אושר, והיא החזיקה בחוזקה חבילה של בלונים כחולים עדכנף.
אצלנו בת! שניים! תדמיני! קראה בחיוך חברה שלה, רוני. היא הייתה עטופה במתנות עטופות בפטיש רוזי.
יש כבר בת גדולה, אז עכשיו שלוש בנות! ממש כמו בסיפור! הוסיפה קהל נוסף.
אוי, תינוקת תאומה! איזה גורל נדיר! מזל טוב! חייך מישהו מהקהל.
בין כל הרעש הזה, לא שמו לב לאישה צעירה שדחפה דלת כבדה שמקשה לה להיכנס. ידיה היו עמוסות בתיקים מלאים עד־קצה.
מה זה תינוקת? קרא יואב, בחור שמבקר את דודתו עם האחיין שלו, והעיניים שלו התרחבו. הוא לא יכול היה לבטוח שהחבילה המגולגלת על היד הימנית של האישה, לחוצה בין זרועותיה לגופה, היא באמת תינוק עטוף במגבת.
«כיצד ייתכן?», תוהה יואב, «איפה ההורים? איפה החברים? איך אפשר שלא יהיה מישהו שיקבל את האם החדשה עם הילד הקטן הזאת?»
המשפחה של יואב הייתה מוכנה ללידת האחיינית כבר חודשים, תכננה הכל עד הפרט הקטן ביותר. הוא לא חשב שלפעמים הדברים מתרחשים אחרת.
יואב רץ לעזור לאישה. הוא פתח את הדלת הרחבה, החזיק אותה פתוחה עד שהיא עברה, ואז הוא הלך אחרי.
אפשר לעזור לשים את המזוודות למונית? הציע בחביבות.
תודה, לא צריך, חייכה האישה, ובכל זאת נראתה עצובה ומבולבלת, כאילו הייתה על קצה הדמעות. היא סידרה את הילד קרוב אליה והחלה ללכת לעבר תחנת האוטובוס.
«היא הולכת באוטובוס עם תינוק?», חשב יואב בהלם. הוא רצה לתפוס אותה, להציע לה רכב משלו, אבל קראו לו לבקר את האחיינית. הוא השאיר את הכל מאחור ונסע ליקיריו.
בין השאר, ישבה בת השכונה, תמר, בת של אם בת 45, שהייתה חייהם של שני הורים של פעם בחלקה הצפוני של קיבוץ קטן בשרון. אביה, שהיה נסיעה קצרה בברק של קיץ, נעלם לפני לידת תמר, והאם הגדולה רות חיה איתה בחבית קטנה. תמר תמיד ניסתה לשמח את אימה, עזרה במטלות הבית, למדה במרץ והייתה תמיד מצייתת. חייהן היו צנועים רות עובדת בחנות קפיטל בעיר, משכורת של כמה אלפי שקלים חדשים, והן חיו עם תקציב קפוצי.
תמר חלמה לצאת מהקיבוץ לשכבה של התיכון, לקבל תעודה, למצוא עבודה יפה שמשלמת טוב, וכך שלא יקרה מצוקה של חוסר מזון. היא התמסרה ללימודיה, השתתפה בשיעורים נוספים, בזמן שחבריה הלכו לדייטים, לקולנוע ולריקודים. תמר נשארה מול הספרים, לדחות הצעות של פדור, שכן שגר על הרחוב וביקש לשכנע אותה לצאת להליכה.
אתה הולך איתי לטיול? הציע פדור.
רק מבחן! צריך לעבור במקסימום, זה העתיד שלנו! ענתה תמר.
פדור, שנאהב מהקיבוץ מאז ימי הכיתה, נותר ללא תשובה. בעוד תמר מצטיינת בבחינות, נרשמה לאוניברסיטת חינוך בירושלים, והצליחה לעבור את הקבלה. לבסוף, האושר שלה היה כמו סערה של פרחים. אבל אמא שלה, רות, החלה לדאוג.
איפה תגוריי? איך נוכל לשלם? שאלה אמא.
אל תדאגי, כבר חיפשתי עבודה ערב, מצאתי דירה בתל אביב, חנות מקוונת שמחפשת עובדת, ויש לי מקום במעון! חייכה תמר.
במעון הסטודנטים היא חולקת חדר עם בת קיבוץ אחרת, מתנהגת חביבת לב. השכנה מביאה לה אוכל, ובתמורה תמר עוזרת בלו”ז של עבודות סיכום.
עבודה מהירה מצאה תמר במלון קונצרטים בתל אביב, שם היא מגישה משקאות ומחייכת למבקרים. שם פגשה במקס, בחור חמוד שמגיע שם כמעט כל סוף שבוע עם חבריו. הוא היה סטודנט לכלכלה, עדין, חכם ומלא שמחה. הוא חייך, והקצות של לחייו נראו כמו שני חציכוכבים. יום אחד הוא תפס מבט של תמר, והיא הסתווה. מאז הוא החל לתהות עליה יותר.
הם החלו לצאת יחד, מקס הראה קשוב, חביב ואינטליגנטי. הוא סיים את הלימודים לפני שנתיים ועבד ככלכלן בבנק מזרחי. קריירה שלו הלכה וגדלה.
תמר קיבלה הצעת מעבר לדירה של מקס דירת שני חדרים בקיבוץ קריית אונו, קרוב למשרדו. מקס קיבל בשמחה את הבשורה על היריון של תמר.
בדיוק חשבתי להציע לך נישואין! חייך הוא. אבל עכשיו יש לנו חדשות חדשות צריך למהר, שתהיי חתונה יפה ולא אמא עם קיבוץ! אבל אני אוהב אותך איך שאת.
תמר חששה מפגישה עם הוריו של מקס אביו, יזם מצליח שמחזיק במפעלי חלב, ואמו, שעוזרת בעסק המשפחתי. האם היא תתאים לקטנה מהכפר?
אך הפחדים נעלמו. משפחת מקס קיבלה את תמר בחיבוק, אפילו שמלה במרפסת של אמא שלו, רונית, חיברה אותה לבחירת קישוטים לחתונה. רונית לקחה אותה לבתי אופנה יקרים, חיפשה שמלות ונהנתה משיחות קפה בחוץ. היא הייתה פשוטה, בלי תדמית של עשירות.
האם אמך תבוא לחתונה? שאלה רונית. תכננו לינה אצלנו, יהיה לנו בית גדול, ויהיה לכם מקום נוח.
החתונה היתה גדולה, עם מנחה, זמרים, חנוכיות וקילומטרים של מזון. תמר לא חשבה על העלות, ורונית הימנעה: «אל תדאגי, יש לנו כסף. את האישה של הבן שלנו, ואני רוצה חג אמיתי בשבילך.»
החיים המשיכו, והדמוגרפיה נראתה בטוב. רונית, אם לשני בנים, תמיד רצתה בת, ועכשיו הייתה לה נכדה שקד. קנתה לה שמלות וריקודים ורצפה של חיי קבלה.
תמר חיה עם שקד, וצפייה לכל פרט בלט, בית ספר לאומנות, תכניות פיתוח מוקדם. היא שמחה שהבת מגיעה אליה עם כל כך הרבה אהבה ותשומת לב.
אך במועד בדיקת אולטרסאונד, הרופא אמר שהבת בריאה. מקס צחק: «פעם הבאה נצפה על ילד!»
רונית, שמחפשת בת, הייתה בת לשמח: קנתה שושנים וצעצועים קטנים לשקד, והם יחד תכננו עתיד מלא חום.
לאחר כמה חודשים, תמר חשה קושי בחילה, ירידה במשקל, תחושה של עייפות. היא הייתה במצב גרוע, ולא יכלה לשאת אפילו שתייה. היא נשארה בבית החולים, ורונית דאגה לה: בישלה, ניקתה, והייתה לצידה. היא הייתה אסירת תודה שלא יכלה לעשות יותר.
מקס, עם עבודה וטלפונים, הפך להרגשה שהשיחה שלו נוגעת רק בבדיקה ובסקרים, ולא מתעניינת יותר בתמר. הוא חיפש תשומת לב אחרת בחורה סטודנטית יפה שגרה בקריית יוליה. הוא ניסע, ניסה להסתיר את הרומן מההורים שלו מחשש לתגובתם.
רונית, שהייתה מחכה לנכדה, לא הסתירה שהיא רוצה בת, ולא בחיי שני בנים.
יום אחד, תמר נולדה לפני תאריך ההריון המתוכנן, הכאיב מאוד. הרופאים ניסו לעזור ככל יכולתם, והצוות עזר לה להאמין שהיא תוכל לעמוד במבחן.
התינוקת נולדה, אך מיד הועברה לחדר אחר. הרופאים שדיברו בקול רם, בתוריות, על המצב. תמר שמעה שהרופא מודיע: «לילדה יש תסמונת דאון. באולטרסאונד לא נראתה, אבל זה הקונספט. היא עדיין בריאה, אבל אולי עדיף להעבירה למוסד».
תמר הייתה באשמת, אך היא לא רצתה לשחרר אותה. היא התעקשה, קראה לתינוקת בשם שקד, והקימה קשר מיידי של אהבה.
הקשר עם רונית היה תומך: «נסיים את זה יחד, נוליד עוד, נמשיך לחיות», אמרה היא בטלפון, והציעה תומך נפשי.
מקס לא רצה לקבל את הילדה. «למה אם האמא מתרחקת? אני צעיר, למה משקלה עליי?», הוא טען, רונית שכנעה אותו, עד שהציבה ultimatum: או משאירים את השקד, או שאין מקום למשפחה שלו.
תמר הבינה שהיא תצטרך להישאר לבד עם בתה. היא הלכה אל תחנת האוטובוס עם מזוודותיה, לבשה מעיל של אישה זרה, וחשבה על האזעקה באוטובוס.
בבית היא מצאה מעיל של אישה זר, ובמטבח עמדה בחולצת טשירט של מקס. «את מי?», שאלה תמר, והאישה של מקס נפרצה לחדר, ותמר אספה את חפציה.
שקד שכבה במיטה עם קיר של וילון משובח, מוקפת במתנות יקרות שרונית קנתה. אבל היא נותרה רק לתמר.
תמר ושקד עברו לחיית האמא, והיא, למרות כל הקשיים, קיבלה אותם באהבה, והחלה לגדול כאישה יפה, מדברת, קוראת שירים.
תמר נישאה בפעם השנייה לפדרו, חבר כיתה שנאהב עליה מאז ימי הלימודים. הוא קיבל את שקד כאחותו, והם הולידו שני בנים.
תמר לא ביישה את שקד, פתחה בלוג, ושיתפה את חייה. יום אחד, במאי תיאטרון בתל אביב שראה סרטון של שקד קוראת שירים, הזמין אותה להופיע בתיאטרון של אנשים עם תסמיני דאון. היא הפכה לשחקנית, המשפחה עברה לירושלים, כולל סבתא רות.
כאשר שקד הייתה בת שבע-עשרה, באה למופע של מקס עם פרחים, מתנות, יין במבט. הוא ביקש סליחה. תמר הבינה שהיא כבר סלחה אותו.
הכול בסדר, מקס, אני לא מחזיקה בך בכעס. תיהנה מהחיים, ותודה על הילדה המדהימה שלנו. חייכה היא.
