מה? קולה של לוזי היה חסר רטט.
איך ייתכן מה? מה עליי לעשות?
לפחות תצא מהכלי, תבדוק אם הוא עדיין בחיים.
פתחתי בפה גדול. החצר היתה ריקה, הערב פזר ריח חום עם ניגוד מתכתי ריח שכמעין פחד. באיטיות פתחתי את הדלת, וללא שירדתי מהרכב, כרוכך את עצמי כדי להציץ מתחת למכסה. שם ראיתי: הוא חי. גורם אפור קטן, רוטט, אך עיניו פתוחות.
חי, לוזי. חי מה לעשות?
איך? קח אותו למרפאה. כבר מתכוון ללכת לשם. אבל קדימה, מהר!
הוצאתי בעדינות את החתול הוא לא התנגד, רק שכב, נושם בקושי. שם אותו על המושב האחורי, בקופסה עם נעליים שהייתה על הרצפה. והמשכתי.
המרפאה הייתה חצי שעה משם, בדרך כלל. אך לא ביום ההוא. כי היום ההוא היה כזה שלא ניתן לשכוח, ושלושים הדקות נמתחו אל נצח.
במארז האחורי שכבר שוכב כלב. סוג ישן, שנחתך על ידי רכבת. חקירותיי ביקשו שאביא אותו למרפאה העירו אותו בחסד, אל תתן לו לסבול יותר, הם אמרו. כלב רחוב, שלא היה שייך לשום אחד, אבל הרגשנו חרטה עליו. נכנסתי אוטומטית.
ועכשיו גם החתול.
הייתי רץ על הכביש כמו משוגעת, במוחי רק נשמע:
איזה יום זה? איזו חיים זה?
במרפאה, למרתי, לא היה תור. נחלפתי פנימה עם הקופסה כאילו הייתי מביא לידה של בתי לבית חולים הרופאה לקחה מיד והכניסה לחדר הבדיקה.
מה קורה איתו? איך הוא? קראתי מבעד לדלת.
נעשה רנטגן מיד הנהנה ענתה. נראה שאין משהו חמור, אבל נצטרך לאשר זאת.
חמש עשרה דקות. נצח. השעונים כאילו צחקו והקפאו. הלכתי סבוב סביב, הסתכלתי בתקרה, בחלונות, בפוסטרים של חתולים בריטיים וסיי קון.
בתוך, משהו ריעד. לא רק דאגה בושה, אשמה. כי לא שמתי לב. לא הייתי צריך לנסוע כך מהר. הכל היה יכול להיות אחרת. הוא קטן וחסר הגנה, שנכנס לכביש שנייה אחרי שנצאתי, ואני חשבתי על איזו יציאה למרפאה. וזה הכל. רגע אחד. לחיצה ששינתה גורל ואני עומד שם, גוש בחייי, מתפלל: רק תחייה. רק תן לי לתקן
בסוף הרופאה יצאה.
צריך לנתח
ואז נזכרתי הכלב עדיין במכונית!
חזרתי. שקט. הוא לא ניבך, לא תזז. לחצתי על הכפתור תא המטען נפתח לאט.
שתי עיניים מפוחדות הביטו בי מהחושך. הוא חי.
היי אמרתי בשקט. תסלח, נבדוק מה קורה.
חזרתי לשם במהירות. תפסת את הרופאה אישה קפדנית, מבט יבש.
יש גם כלב בתא המטען. רכבת חצתה אותו, רגליו הא…
כבר קראו לנו לישון אותו אמרו שאין סיכוי.
נתקעתי, לא ידעתי איך להמשיך. פניה של האישה נשארה בלתי רוטטת. היא קראה מבדילה את המעיל מהקפוד, ויצאה איתי.
פתחנו את תא המטען. היא הביטה בכלב, ואז בי. העיניים חצו אותי כמו קרן רנטגן.
אתה משוגע? מי אמר שיש להרוג? כן, הרגליים שלו לא יבריאו, אבל הוא יכול לחיות. הבא אותו.
אני הנהנתי. לא התנגדתי. הרופאה אמרה: הוא ישרוד. זה היה מספיק.
בערב חזרתי הביתה בבהלה. לוזי הסתובבה סביב תנור האוכל:
מה קרה, תמר?
בלי מילים נכנסתי לחדר, הוצאתי ספר ישן, שבין דפיו החבאתי כסף. חלום. מין מנוע. לא היה קיום.
תמר?! מה קורה?
הם יחיו! צעקתי. שניהם!
מי? התפרקת?
אספר לך!
שמנו להם שמות. החתול מולי. הכלב ריה. עברנו יחד את כל הטיפולים: תזרים, לילות חסרי שינה, שיקום.
לוזי אמרה לבסוף:
אם הם כאן, נפתור.
והיא פתרה. האכילה של מולי באהבה, ריה קיבל תחבושות. בכינו כשמולי הלכה לראשונה, צחקנו כשריה ברכבת גלגלים רצה בחצר.
עברו חמש שנים. הם לא רק חיות מחמד. הם משפחה.
היום, כשחזרתי הביתה, ריח של עוגיות קיבל אותי. לוזי חיבקה אותי בחוזקה מאחורי הגב, רעידה החלה.
מה קורה? שאלתי.
נעשירים… לחשה, והניחה את ידה על בטנה.
בהתחלה לא הבנתי. ואז הבנתי.
בארבעים לחיי, היא שלוש ועשרים. ניסינו הרבה, כמעט נכננו. כמעט. עד שבאישה מוזרה אמרה:
יהיו לכם שלושה ילדים. שניים מתנה של הטבע, אחד של אלוהים, של הלב הטוב, של הסבלנות. הדרך תהיה קשה, אבל מאירה.
מולי ישנה מתפתלת ליד ארנבת צעצוע על אדן החלון. ריה, זקנה, נחתה לצידי, נגעה ברגלי ונשפה עמוק.
לא האמנתי אז. היוםמאמינה.
כי פעם אמרנו כן לחיים. והחיים אמרו לנו כן.
