קלאוה לא ידעה איך יצרו לה ושל יוסף בן חכם כל כך. שניהם סיימו רק תשיעיות בית ספר, וההצלחה הייתה תודות למורים שהיו נדיבים. לכל אחד שלו, אבל קלאוה הייתה מצליחה להפוך כל זרעי חיטה וצמח למרקם של פריחה, וליוסף היו ידיים של זהב.
למשפחה היו ארבעה ילדים הבת הבכורה מרים, אחריה בת שנייה עדן, ואז שני האחים שנולדו באותו היום שמעון ופול. פול היה ה”תפוז” של המשפחה, עד שהוא לא הגיע לגיל שלוש והתחיל לדבר ברכות משפת נינה, וכשנכנס לבית הספר המורים התפלאו הוא קרא, כתב והכפיף מספרים, ולכן שלחו אותו ישר לכיתה א’.
זה אולי היה לא הוגן כלפי הילדים האחרים, אבל בפיה של קלאוה היה לפול מקום מיוחד הוא פוטר מעבודות הבית, והיא קנתה לו כל מה שביקש ספרים, מיקרוסקופ וגם כששנת התשעים הקשות, שבהן המדינה חוותה משבר וכל חייה של קלאוה נחרבו אבד בעלה, נעלמה העוזרת הישנה משאו, היא עדיין השאירה את פול ללמוד והפנתה אותו לירושלים לתקופת שחרור.
על מה את חולמת, קלאוה? שאלו השכנות שהן ראו את שמעון מושך מים מהברז, את עדן קולטת תפוחי אדמה בחצר, ופול יושב בצל על ספסל וקורא חושבות אם הוא יחזיר לך כוס מים בגיל הזקנה? הוא ייעלם והכל ייגמר.
עוד תבואו ללמד אותי! חזרה קלאוה. מה שאני רוצה, זה מה שאני עושה.
גם הילדים העלו קולות.
למה אני קוטף עצים, והוא פותר משוואות? תבע שמעון.
שב ופתור אם אתה רוצה, חייכה קלאוה.
שמעון לקח ספר לימוד, ישב עליו חמש דקות, סגר אותו והכריז:
שטויות, עדיף לי לחתוך עצים!
נינה הייתה הפגועה ביותר. היא מתמרדת נגד ההתייחסות המיוחדת של אחיה, ומנסה להקפיץ לו בעיות משליכה לו מחברת לתנור, שם ביצה רקובה בנעליו.
אתה תמיד נותן לו את החלק הטוב ביותר, צעקה היא. והוא יעזוב ויזניח אותך חזרו על השכנות.
כאשר פול נסע ללמוד, הבית נרגע והפך שקט יותר, אך קלאוה חשה ריקנות עם בנה הצעיר.
בהתחלה הוא שלח מכתבים מפורטים, תיאר את חיי הלימודים שלו, עולם שלא הכירה קלאוה. עם הזמן המכתבים הפכו לקצרים והגעתו נדירה כנראה שהשכנות צודקות. קלאוה הרגישה כאב פנימי, אך לא הראתה זאת. לבסוף פול הפך לאדם בוגר.
עדן נישאה לכפר סמוך. החותן, ארסני, היה חולם תמידי, מציע דרכי הון חדשות ונכשל תמיד. היום הוא מתכנן לפתוח מאפייה, אבל הבנק לא נותן לו הלוואה.
שמעון גר עם קלאוה, והחליט להמתין לפני נישואין, למרות שיש לו הרבה נישואיות זכות.
אימא, רק רוצה לשוטט קצת! חשבתי לקנות רכב לא משאית ישנה, אלא רכב ייבוא. תדמיני אותי ברכב ייבוא, מותק?
קלאוה נשפה:
איזה רכב, שמעון? אתה כמו ארסני שלנו, חולם ולא עובד
כך, כדי לא להירקח, שמעון נגש לחקלאות, שיפץ את הבית כמו בתמונה, ועבד כטרקטוריסט, מצא דרכים לחסוך. קלאוה לא שכנה, היא הייתה מרוצה מהבנה שלו.
פול? אין לה שמועה עליו כבר שנה. הפעם האחרונה שכתב הייתה שהלך לעבוד בחו”ל, ולא ידעה לאן.
יום אחד ראתה קלאוה מכונית חדשה וברקנית נעמדת בכניסה. היא חשבה שמישהו אבוד מחפש דרך, אבל הרעש של המנוע הפחיד את הלב שלה. היא פתחתה את שער המטען ויצאה אל הכביש.
הנה פול, מהווה זיכרון של יוסף הנפטר גבוה, כתפיים רחבות, שער זהוב. השכנות נצצו מחלונותיהם, מבקשות לראות שהוא לא שכח את אםהוא.
קלאוה רצה אליו והחזיקה אותו בחיבוק חם. הוא היה דם של משפחתה, והכל היה למקום.
שמעון קיבל אותו במבט עצבני.
מכונית יפה, אמר בקנאה.
זאת לא שלי, חייך פול.
אז של מי? שאל שמעון.
שלך, שלח פול לו מפתחות. קח, כבר חיברתי מסמכי מתנה, נלך לנוטריון אחר כך.
שמעון הביט באימה בפחד, קלאוה חייכה.
תודה, אחיי, אמר בעיניו רגש, אבל היא יקרה מאוד!
אין מחיר לכסף, חייך פול. איפה עדן?
היא נישאה, השיבה קלאוה בחיוך. לכפר הסמוך, בעלה עובד קשה, הם מצפים לעלייה.
נישאה? בואו נבקר אותה, שמעון, קח אותנו ברכב החדש.
עדן קיבלה אותם מבוהלת, בעלה ארסני החל לתפאר את הצלחתו העסקית, מדבר על פתיחת מאפייה וחיי עושר.
אתה מדבר על מאפייה? נגדה קראה עדן. הבנק לא נותן לך הלוואה, אתה חולם!
פול חייך וענה:
נפתור עם המאפייה, ספר לי כמה כסף צריך, אני אשלח.
ארסני הביט בפול בתמיהה, ולא האמין. הוא כבר שמע מהאישה שמדובר באחיה של האחת, לא מישהו מועיל.
פול חזה קופסה קטנה ונתן לעדן.
זה בשבילך, עדן.
עדן פתח קופסה אדומה, מצאה עגילים זהובים עם אודם, כמו עיניה. היא חייכה, חיבקה את עצמה מול המראה וקראה:
תודה, פול, קנית לי דברים במקום בשר. הוא קנה לי רק מכונת קציצה!
קלאוה ישבה בשקט, שמחה. אולי בןהיא יעניק לה משהו עגילים או צמיד. אולי מכונת כביסה.
אבל פול לא קנה לה דבר, עד שעדן הזכירה שהאם לאחר הלידה תצא לביקור, הוא אמר:
רק למספר ימים, עדן. אני אקח את אמא איתי, אם היא רוצה.
קלאוה הביטה בו בתמיהה. איתו? לאן? איך?
אני לא יודעת ומה עם הבית?
הבית? שם שמעון יגור, ויביא בעלה החדש. אני מתגעגעת אלייך, אם תבואי איתי, אולי לא תחפפי.
קלאוה לא ידעה מה לחשוב. כאן כל חייה, של יוסף ושל מריה, והכל קבור. שם מחכה בנה האהוב, חיים חדשים ושונים. היא תוהה מה היה אומר יוסף.
קלאוה הרגישה את דמותו של בעלה על סף הדלת כובע מוטה, ידיים קשקשות על החזה.
למה לחשוב, קלאוה? למה גדלת אותה כך? בשביל חיים טובים. הגיע הזמן לראות את חייך, אחרת איך תדעי אם היה כלום או לא?
קלאוה חייכה וענתה:
למה שלא נלךהיא ראתה את הפנים של פול, והלב שלה קפץ בקצב בלתי צפוי כמו ציפור שמצאה קן חדש אחרי סערה ארוכה. הוא חייך, פתח ידיו ואמר:
אימא, אני לא רק מביא מתנה, אני מביא אותך איתי. נצא מהדאגות של הבית ונביט יחד אל האופק הרחב של הגבעות והקולינריה של ארסני.
קלאוה הרגישה איך כל השנים של חיכוך ועשייה מתפזרות ברוח נעימה, והאור שחלף על פני הים המכשף את פניו של יוסף בחלום של חום. היא חיבקה את בנה חזק, והידיים שלה נגעו באבני האדמה שהן סמל לחיים שהיא טיפלה בהם כל ימי חייה.
פול לקח את המשפחה ברכבו החדש רכב ישן שהפך למכונת זמן, שיטף את כל הסיפור של האהבה והכאב. באותו ערב הגיעו הם אל כפר ארסני, שבו ארסני חייך בחיוך שלא היה בו יותר מידי, ובידיו חביק כובעו החדש, כובע שנקנה בעזרת קופסה אדומה שהגיעה ממני.
במסעדה הקטנה של ארסני, העוגה הוחלפה במאפייה שתתפוס מקום בחלום של כולם. הקינוחים נבחנו בטעם של תקווה, והצחוק של עדן וארסני הרף את צלילי הדלת שהייתה סגורה לעולם. שמעון, במקביל, חזר לשדה שלו עם תבונן של טרקטור, ושתל מחדש עצים שעלים חדשים יישאו עליהם פירות של אהבה.
בבוקר שלמחרת קלאוה ישבה על המרפסת של הבית החדש, בראשה משב רוח עדין, ובחופה של השמש היא הרגישה את קרן היוקרה של יוסף קו דק של אור שמחבר את העבר אל העתיד. בפניה, במקום להסתכל רק על מה שהיא איבדה, היא ראתה את הפריחה שבכל גרגר שהיא שתלה לאורך השנים.
היא קראה בפה חשוף, קולה מתרונן כמו ציפור לבנה:
עכשיו אני מבינה. האושר הוא לא יעד, הוא הדרך שמלמדת אותנו לצמוח, לחלק, ולחבק.
והאוויר נענה בתשובה של כל המשפחה קול של ילד צוחק, צליל של מסור שמחתק, וריח של לחם טרי שמתחיל לחמם את הלב של כולם.
כך, תחת שמיים של תקווה, קלאוה, פול, שמעון, עדן וארסני מצאו את מקומם באותו מקום של שורש וכנף, והחיים נמשכו פעמיים, שלוש פעמים עד שהסיפור שלהם הפך לשיר שהרוח שרה על הגבעות לכל מי שמחפש בית.
