אתה, אבא, אל תבוא עוד אלינו. כשאתה הולך אמא מתחילה לבכות. היא בוכה עד הבוקר. אני ישן, מתעורר, חולם שוב, והיא רק בוכה ובוכה. שואל: «אמא, למה את בוכה? בגלל אבא?» והיא משיבה שהיא רק מנשמת באף, משאתה של הצינון. אבל אני כבר גדולה, ואני יודעת שאין כזה צינון שמביא דמעות בקול.
דוד, אבא, יושב עם בתו על השולחן בבית קפה קטן בתל אביב, מזיז כפית קטנה בת חום של קפה שכבר התקרר בכוס לבנה מיקרוזעירה. האורית, בת השש, אפילו לא נוגעת בגלידה שלפניה קערה שמזכירה יצירת אמנות: כדורים צבעוניים מכוסים בעלה ירוק וגזר, כולו מצופה שוקולד. כל ילדה בת שש הייתה נחרצת מול הפאר הזה, חוץ מאורית. היא כבר ביום שישי שעבר, שנראה כמו אתמול, החליטה לשוחח ברצינות עם אביה.
האב שותק, שותק זמן רב, ואז אומר למי שבזה:
אז מה נעשה, ילדה? לא ניפגש בכלל? איך אז אחיה?
אורית מציצה באף קטן וחמוד, בדיוק כמו של אמה מעט כמו תפוח אדמה, חוסמת רגע לחשוב ואז משיבה:
לא, אבא. גם אני לא אוכל בלי אותך. בוא נעשה כך: תתקשר לאמא ותגיד לה שכל יום שישי תאסוף אותי מהגינה. נצא להסתובב, ואם תרצה קפה או גלידה (אורית מביטה בקערה שלה), נוכל לשבת כאן בבית הקפה. אספר לך כלכך איך אנחנו חיים עם אמא.
ואז, אחרי כמה שניות, היא מוסיפה:
ואם תרצה לראות את אמא, אלחץ לה וירטואלי כל שבוע ואשלח לך תמונות. רוצה?
האב לא ממש מסתכל על חוכמתה, מחייך במעט ומתנדב בראשו:
טוב, נסכים כך, ילדה
אורית נשמתה ברוגע ומתחילה לאכול את הגלידה שלה, אבל עדיין לא סיימה את השיחה עדיין יש לומר את העיקר. כאשר מתחת לכדורים הצבעוניים נוצרו שפמים צבעוניים שעל אפה, היא לועסת אותם לשפתיה ואז הופכת רצינית, כמעט בוגרת. כמעט אישה שחייבת לדאוג לגבר שלה, אפילו אם הוא כבר מבוגר: לדוד היה יום הולדת בשבוע שעבר. היא ציירה לו בקופת הגן ברכה עם מספר גדול «28», והפכה את פניה למרוכזות.
פניה של הילדה הפכו רצינות, גבהי גבהן התכווצים והיא אמרה:
חושבת שהיית צריך להתחתן
והיא שקרתה בטוב, הוסיפה:
כי עדיין את לא… ממש מבוגר
האב העריך את מחוות הלב של בתו והנהן:
וגם אתה אומר לא ממש
אורית, בהתלהבות, המשיכה:
בדיוק, דוד, הסבא של אמא, בא פעמיים, אפילו קצת קרח… הנה…
והיא הכתה בקפידה את מצחיתה, משטחת רכות הקעורים בידה, ואז שיתתה כאילו הבינה אחרי שהאב נמשך, מבטו נחתך אליה כאילו חשף בטעות סוד של אמא. משום כך שתי ידיה הצמידו לשפתיה ועיניה התרוממו, מבטא פחד ובלבול.
דוד? מי זה דוד שמדפדף אצלכם לבקר? זה המנהל של אמא? כמעט בקול רם, כמעט בכל בית הקפה, קרא האב.
אני, אבא, לא יודעת אורית נבהלה מתגובה כה חזקה. אולי הוא המנהל. הוא מביא ממתקים, ועוגה לכולנו. וגם (היא תלתה אם לחשוף את המידע הזה לאב, במיוחד לאחד שנראה לא מתואם עם אמא).
האב, כשהוא קישר אצבעות על השולחן, הסתכל עליהם זמן ארוך. הוא הבין, ברגע הזה, שלוקח החלטה חשובה בחייו. לכן הילדה המתבגרת לא למהרה; היא יודעת, או לפחות מרגישה, שכל גבר הוא לעתים תוהה, ויש לדחוף אותו לקראת החלטות נכונות. ומי ייתן את הדחיפה? האישה, ובמיוחד אחת האהובות עליו ביותר.
האב נותר בשקט, שקט, ולבסוף נלקח נשימה רועמת, פתח את אצבעותיו, הרים ראשו ואמר אילו אורית הייתה גדולה יותר, היא היתה מבינה שהטון שלו מזכיר את שירתו של אוטלה אל מול דעתה של דזדמונא. אבל היא עדיין לא שמעה על אוטלה, דזדמונא, או על אהבות גדולות אחרות. היא רק צוברת ניסיון חיים, חיה בין אנשים ורואה איך הם שמחים ומתייסרים בגלל קטנות.
אז האב אמר:
בואי, ילדה. כבר מאוחר, אני אקח אותך הביתה. ובדרך אספר לאמא.
אורית לא שאלה מה אביה עומד לומר, רק ידעה שזה חשוב, ולכן חטפה את הקפיטר של הגלידה והחלה לאכול במהירות. פתאום הבינה שההחלטה של אביה חשובה יותר מכל גלידה טעימה, ולכן בזריזות זרקה את הכפית על השולחן, קפצה מהכיסא, ניגבה את שפתיה עם גב כף יד, נשטפה באף והביטה ישירות באב והגיבה:
אני מוכנה. בוא נלך
הם לא הלכו הביתה, הם כמעט רצו. בעיקר רץ היה האב, אבל הוא אחז ביד של אורית, ולכן היא הרגישה כאילו פורצת כמו דגל של חייל שנאחז בידו של הקצין בתורו על שדה הקרב.
כאשר הגיעו למעלית, דלתותיה נפתחו באיטיות, מחזירות למעלה דייר אחר. האב הביט באורית מבולבל, והיא חזרה מבטו מלמעלה למטה, שאלתנה בעוז:
אז מה? מי מחכה לנו? הקומה השביעית היא הסופית
האב הרים את בתו על כתפיו ועלה במרוץ במדרגות.
כשהמורה של האמא סוףסוף פתחו את הדלת, האב קרא בקול רם:
איך אתה מתעלם! מי זה סרגיי? אני אוהב אותך, ויש לנו אורית
לאחר מכן, בלי לשחרר את אורית, הוא חיבק גם את האמא. אורית חיבקה אותם שניהם סביב הצוואר, עצמה עצמה, עיניה נאלצו.
הקול של האהבה נשמע ברקע, והמסך מתמלא באור.
