זה היה חלום מוזר ומשונה שבו שירה מעולם לא ראתה את העולם אך חשה את כובדו בכל נשימה כמו יד בלתי נראית שמושכת אותה מטה. נולדה עיוורת במשפחה ששמרה בשקט על חשיבות המראה והרגישה את עצמה כחתיכת פאזל לא במקום בתוך תמונה מושלמת. שתי אחיותיה יעל ותמר זכו להערצה בזכות יופיין הזוהר וחינן האלגנטי. האורחים התלהבו מניצוץ עיניהן ומעמידתן המעודנת בעוד ששירה נשארה בצל בקושי מורגשת.
אמה הייתה היחידה שהעניקה לה חום אבל כשאמה מתה ושירה הייתה בת חמש הבית השתנה כאילו הקירות קפאו. אביה שהיה פעם מלא במילים רכות נהיה קר ומסוגר. הוא לא קרא לה בשמה יותר והתייחס אליה בקול מעורפל כאילו עצם קיומה כבר גרם לו אי נוחות.
שירה לא שיתפה בארוחות המשפחה היא נשארה בחדר קטן מאחור שם למדה לנווט בעולמה דרך מגע וקולות. ספרי ברייל היו המפלט שלה והיא בילתה שעות באצבעותיה על הבליטות שסיפרו סיפורים מעבר לעולמה. דמיונה הפך לבת לוויה נאמנה.
ביום הולדתה העשרים ואחד במקום חגיגה נכנס אביה לחדרה עם בד מקופל בידיו ואמר בקול יבש את מתחתנת מחר. שירה קפאה במקומה עם מי שאלה בשקט. זה איש שישן מול בית הכנסת של הכפר ענה אביה את עיוורת הוא עני זה מה שמגיע. לא היה לה קול. למחרת בבוקר בטקס מהיר ונטול רגשות שירה נישאה. איש לא תיאר לה את בעלה. אביה דחף אותה קדימה ואמר היא שלך עכשיו.
יונתן בעלה החדש הוליך אותה לעגלה צנועה. הם נסעו בשקט זמן ארוך עד שהגיעו לבקתה קטנה ליד הנחל רחוק מההמולה של הכפר. זה לא הרבה אמר יונתן כשעזר לה לרדת אבל זה בטוח וכאן תמיד תקבלי כבוד. הבקתה בנויה מעץ ואבן הייתה פשוטה אבל נראתה חמה יותר מכל חדר ששירה זכרה. בלילה הראשון יונתן הכין לה תה הציע לה את השמיכה שלו והתיישב לישון ליד הדלת. מעולם לא הרים קול ולא ריחם עליה. הוא רק ישב ושאל אילו סיפורים את אוהבת. היא מצמצה איש מעולם לא שאל אותה שאלה כזו. אילו מאכלים משמחים אותך אילו צלילים גורמים לך לחייך.
יום אחר יום שירה הרגישה שהחיים מתעוררים בה. בכל בוקר יונתן לקח אותה לשפת הנחל ותיאר את זריחת השמש במילים שציירו תמונות מוזרות. השמיים נראים כאילו הם מסמיקים אמר יום אחד כמו סוד שמתפשט בין עננים בלתי נראים. הוא תיאר לה את שירת הציפורים את רחש העצים את ריח הפרחים הברים שפורחים סביב. ומעל הכול הוא הקשיב לה באמת. בבקתה הקטנה בלב הפשטות שירה גילתה תחושה שלא הכירה שמחה.
היא התחילה לצחוק שוב לבה שהיה סגור נפתח לאט. יונתן זמזם את השירים האהובים עליה סיפר סיפורים על ארצות רחוקות או נשאר בשקט כשידו אוחזת בידה. יום אחד יושבת מתחת לעץ עתיק שירה שאלה יונתן האם תמיד היית קבצן. הוא שתק רגע ואז ענה לא אבל בחרתי בחיים האלה מסיבה. הוא לא הוסיף ושירה לא התעקשה אבל הסקרנות החלה לנבוט במוחה.
כמה שבועות אחר כך שירה יצאה לבד לשוק של הכפר. יונתן הוליך אותה לשם בסבלנות צעד אחר צעד. היא התקדמה בביטחון שקט כשקול הפתיע אותה הילדה העיוורת תמיד משחקת עקרת בית עם הקבצן הזה זו הייתה תמר. שירה התיישרה אני מאושרת ענתה. תמר צחקה בלעג הוא אפילו לא קבצן את לא יודעת כלום נכון.
בחזרה הביתה מלאה ספק שירה חיכתה ליונתן. כשנכנס היא שאלה בקול רגוע אך תקיף מי אתה באמת. יונתן כרע לידה לקח את ידיה בידיו. לא רציתי שתגלי כך אבל מגיע לך האמת. הוא נשם עמוק אני בנו של ראש המועצה האזורית. שירה נותרה קפואה מה. עזבתי את העולם הזה כי נמאס לי שאנשים רואים רק את התואר שלי רציתי שיאהבו אותי על מי שאני כששמעתי על ילדה עיוורת שנדחתה מכולם ידעתי שעלי לפגוש אותך באתי בעילום שם בתקווה שתקבלי אותי בלי משקל העושר.
שירה שתקה והזכרונות של כל רגע טוב שיונתן העניק לה חלפו בה. ומה עכשיו שאלה. עכשיו את באה איתי לאחוזה כאשתי. למחרת כרכרה הגיעה המשרתים השתחוו במעבר שירה אוחזת בידו של יונתן הרגישה תערובת של פחד והשתאות כאילו העולם מסתובב סביבה.
באחוזה הגדולה בני המשפחה והמשרתים התאספו סקרנים. אשת ראש המועצה התקדמה. יונתן הכריז זו אשתי היא ראתה אותי כשאף אחד אחר לא ראה מי אני היא אמיתית יותר מכולם. האישה הביטה בה ואז חיבקה בעדינות ברוכה הבאה הביתה בתי.
בשבועות שלאחר מכן שירה למדה את מנהגי חיי האחוזה. היא סידרה ספרייה לעיוורים והזמינה אמנים ואומנים עם מוגבלויות להציג את יצירותיהם. היא הפכה לסמל אהוב מגלמת כוח וחסד. אך לא בכל מקום היה החום. לחשו היא עיוורת איך היא יכולה לייצג אותנו. יונתן שמע את הלעזים.
בקבלת פנים רשמית הוא קם לפני האסיפה אני אקבל את תפקידי רק אם אשתי תכובד במלואה אם לא אעזוב איתה. שתיקה מופתעת מילאה את החדר כמו ערפל. ואז אשת ראש המועצה דיברה יהיה ידוע מהיום ששירה חלק מהבית הזה להמעיט בה זה להמעיט במשפחתנו. רגע ארוך של שתיקה עבר לפני שפרץ רעם של מחיאות כפיים.
בלילה ההוא שירה עמדה במרפסת חדרם מאזינה לרוח שנשאה מוזיקה דרך האחוזה. פעם חיה בשתיקה היום היא הייתה קול שמאזינים לו. ולמרות שלא ראתה את הכוכבים היא הרגישה את אורם בלבה לב שהגיע למקומו הנכון. היא חיה בצל אבל עכשיו היא זרחה.זה היה חלום מוזר ומשונה שבו שירה מעולם לא ראתה את העולם אך חשה את כובדו בכל נשימה כמו יד בלתי נראית שמושכת אותה מטה. נולדה עיוורת במשפחה ששמרה בשקט על חשיבות המראה והרגישה את עצמה כחתיכת פאזל לא במקום בתוך תמונה מושלמת. שתי אחיותיה יעל ותמר זכו להערצה בזכות יופיין הזוהר וחינן האלגנטי. האורחים התלהבו מניצוץ עיניהן ומעמידתן המעודנת בעוד ששירה נשארה בצל בקושי מורגשת.
אמה הייתה היחידה שהעניקה לה חום אבל כשאמה מתה ושירה הייתה בת חמש הבית השתנה כאילו הקירות קפאו. אביה שהיה פעם מלא במילים רכות נהיה קר ומסוגר. הוא לא קרא לה בשמה יותר והתייחס אליה בקול מעורפל כאילו עצם קיומה כבר גרם לו אי נוחות.
שירה לא שיתפה בארוחות המשפחה היא נשארה בחדר קטן מאחור שם למדה לנווט בעולמה דרך מגע וקולות. ספרי ברייל היו המפלט שלה והיא בילתה שעות באצבעותיה על הבליטות שסיפרו סיפורים מעבר לעולמה. דמיונה הפך לבת לוויה נאמנה.
ביום הולדתה העשרים ואחד במקום חגיגה נכנס אביה לחדרה עם בד מקופל בידיו ואמר בקול יבש את מתחתנת מחר. שירה קפאה במקומה עם מי שאלה בשקט. זה איש שישן מול בית הכנסת של הכפר ענה אביה את עיוורת הוא עני זה מה שמגיע. לא היה לה קול. למחרת בבוקר בטקס מהיר ונטול רגשות שירה נישאה. איש לא תיאר לה את בעלה. אביה דחף אותה קדימה ואמר היא שלך עכשיו.
יונתן בעלה החדש הוליך אותה לעגלה צנועה. הם נסעו בשקט זמן ארוך עד שהגיעו לבקתה קטנה ליד הנחל רחוק מההמולה של הכפר. זה לא הרבה אמר יונתן כשעזר לה לרדת אבל זה בטוח וכאן תמיד תקבלי כבוד. הבקתה בנויה מעץ ואבן הייתה פשוטה אבל נראתה חמה יותר מכל חדר ששירה זכרה. בלילה הראשון יונתן הכין לה תה הציע לה את השמיכה שלו והתיישב לישון ליד הדלת. מעולם לא הרים קול ולא ריחם עליה. הוא רק ישב ושאל אילו סיפורים את אוהבת. היא מצמצה איש מעולם לא שאל אותה שאלה כזו. אילו מאכלים משמחים אותך אילו צלילים גורמים לך לחייך.
יום אחר יום שירה הרגישה שהחיים מתעוררים בה. בכל בוקר יונתן לקח אותה לשפת הנחל ותיאר את זריחת השמש במילים שציירו תמונות מוזרות. השמיים נראים כאילו הם מסמיקים אמר יום אחד כמו סוד שמתפשט בין עננים בלתי נראים. הוא תיאר לה את שירת הציפורים את רחש העצים את ריח הפרחים הברים שפורחים סביב. ומעל הכול הוא הקשיב לה באמת. בבקתה הקטנה בלב הפשטות שירה גילתה תחושה שלא הכירה שמחה.
היא התחילה לצחוק שוב לבה שהיה סגור נפתח לאט. יונתן זמזם את השירים האהובים עליה סיפר סיפורים על ארצות רחוקות או נשאר בשקט כשידו אוחזת בידה. יום אחד יושבת מתחת לעץ עתיק שירה שאלה יונתן האם תמיד היית קבצן. הוא שתק רגע ואז ענה לא אבל בחרתי בחיים האלה מסיבה. הוא לא הוסיף ושירה לא התעקשה אבל הסקרנות החלה לנבוט במוחה.
כמה שבועות אחר כך שירה יצאה לבד לשוק של הכפר. יונתן הוליך אותה לשם בסבלנות צעד אחר צעד. היא התקדמה בביטחון שקט כשקול הפתיע אותה הילדה העיוורת תמיד משחקת עקרת בית עם הקבצן הזה זו הייתה תמר. שירה התיישרה אני מאושרת ענתה. תמר צחקה בלעג הוא אפילו לא קבצן את לא יודעת כלום נכון.
בחזרה הביתה מלאה ספק שירה חיכתה ליונתן. כשנכנס היא שאלה בקול רגוע אך תקיף מי אתה באמת. יונתן כרע לידה לקח את ידיה בידיו. לא רציתי שתגלי כך אבל מגיע לך האמת. הוא נשם עמוק אני בנו של ראש המועצה האזורית. שירה נותרה קפואה מה. עזבתי את העולם הזה כי נמאס לי שאנשים רואים רק את התואר שלי רציתי שיאהבו אותי על מי שאני כששמעתי על ילדה עיוורת שנדחתה מכולם ידעתי שעלי לפגוש אותך באתי בעילום שם בתקווה שתקבלי אותי בלי משקל העושר.
שירה שתקה והזכרונות של כל רגע טוב שיונתן העניק לה חלפו בה. ומה עכשיו שאלה. עכשיו את באה איתי לאחוזה כאשתי. למחרת כרכרה הגיעה המשרתים השתחוו במעבר שירה אוחזת בידו של יונתן הרגישה תערובת של פחד והשתאות כאילו העולם מסתובב סביבה.
באחוזה הגדולה בני המשפחה והמשרתים התאספו סקרנים. אשת ראש המועצה התקדמה. יונתן הכריז זו אשתי היא ראתה אותי כשאף אחד אחר לא ראה מי אני היא אמיתית יותר מכולם. האישה הביטה בה ואז חיבקה בעדינות ברוכה הבאה הביתה בתי.
בשבועות שלאחר מכן שירה למדה את מנהגי חיי האחוזה. היא סידרה ספרייה לעיוורים והזמינה אמנים ואומנים עם מוגבלויות להציג את יצירותיהם. היא הפכה לסמל אהוב מגלמת כוח וחסד. אך לא בכל מקום היה החום. לחשו היא עיוורת איך היא יכולה לייצג אותנו. יונתן שמע את הלעזים.
בקבלת פנים רשמית הוא קם לפני האסיפה אני אקבל את תפקידי רק אם אשתי תכובד במלואה אם לא אעזוב איתה. שתיקה מופתעת מילאה את החדר כמו ערפל. ואז אשת ראש המועצה דיברה יהיה ידוע מהיום ששירה חלק מהבית הזה להמעיט בה זה להמעיט במשפחתנו. רגע ארוך של שתיקה עבר לפני שפרץ רעם של מחיאות כפיים.
בלילה ההוא שירה עמדה במרפסת חדרם מאזינה לרוח שנשאה מוזיקה דרך האחוזה. פעם חיה בשתיקה היום היא הייתה קול שמאזינים לו. ולמרות שלא ראתה את הכוכבים היא הרגישה את אורם בלבה לב שהגיע למקומו הנכון. היא חיה בצל אבל עכשיו היא זרחה.
