איש לא ציפה לצעקה מהקהל באותו אירוע רודיאו ישן, אי שם בשדות של נגב, בשוליים של באר שבע. כולם היו בטוחים שהקול הראשון שיקרע את האוויר יהיה של הפרלא של ילד קטן.
רק רגע קודם, הכל זימזם: מוזיקה רועשת מהמערכת, הקריין בחליפה כחולה מקפיץ את כולם לקראת האתגר הבא, אנשים צוחקים ביציע ומרימים כוסות שוקו עם וודקה. ואז, פתאום, ילד קפץ איתן מעל הגדר המתכתית. גופו נחת חזק במגרש העפר. אבק התפוצץ מסביבו כמו ערפל קדום.
שבריר שנייה וכולם שותקים, מחפשים את הנשימה.
“היי! ילדלא!” הקריין צרח עם מיקרופון שמצפצף, קולו נסדק.
הילד, קטן בהרבה מגילו, הרים את עצמו בידיים רועדות. ג’קט ג’ינס דהוי מעל סווצ’ר ירוק, פניו מרוחות בדמעות ובגרגרי חול. בקצה הזירה, הפר השחור סובב את הראש לאיטו. שרירים עבים זזו מתחת לעור כהה, רגלו חורצת את האדמה כאילו אזהרה עתיקה.
אישה ביציע כיסתה פיה. גבר ליד הגדר קרא, “מה הילד הזה עושה?!”
אבל הילד לא ברח. זה מה שאיש לא הצליח להבין. הוא לא חזר בזחילה, לא צרח לעזרה, אפילו לא קפא.
הוא שלח יד רועדת לתוך המעיל, ושלף משם מטפחת בד אדומה, בלויה, דוהה מקרני השמש, קצוותיה פרומים. בפינה אחת, ריקמה ידנית, שתי אותיות.
הילד הזדקף, הרים את המטפחת מול הפר כאילו זה החפץ האחרון שנשאר לו בחיים. “אבא אמר שתזהה את זה,” רחש קולו, רעדו קוטע את המילים.
הקהל השתתק. גם הקריין גמגם ובלע מילים.
הפר השתופף לרגעnot attack, להסתכל. פסיעות כבדות ומאיימות. כתפיו של הילד רעדו, דמעות זולגותאבל המטפחת התרוממה עוד יותר.
“הוא אמר שחיכית לו,” לחש.
הפר התקרב עוד.
את שורות הקהל תפס רעד קל; אפילו הקריין התלבט, אוחז במעקה על הבמה ופרקי אצבעותיו מלבינים.
עכשיו הילד בכה ממש, לא בקול רם, רק מספיק שהכול רואים כמה קשה לו לא להישבר. “בבקשה…” אמר, עיניו מתחננות אל הפר. “אל תשאיר גם אותי לבד.”
ואז הפר פרץ קדימה. הקהל צרח כולו.
ענן זהוב של אבק התרומם כשהפר שועט ישירות אל הילד.
ופתאוםעצירה. שניות מהמות, קרן כמעט נוגעת בג’קט. המטפחת רעדה בין שניהם.
הילד עצר נשימתו. העין הגדולה, הכהה, עמוקה, הביטה היישר אליו. “צופה?” לחש הילד (כי ככה קראו לו, לפר ההואצופה).
הפר הנמיך ראשו למטפחת.
על הבמה, הקריין בחליפה הכחולהאמיר ברקנשען קדימה, מביט באותיות הרקומות כאילו פגש ברוח רפאים. פניו משתנים. לא פחדהכרה.
“שמע ישראל…” לחש.
בקול רועד וצרוד דרך המגפון צעק: “חכו… השם הזה”
כולם כבר מסתכלים עליואמיר ברקמאובנים במקומם.
כי בפינת המטפחת הישנה, עדיין מודגשות למרות הלכלוך והשמש, היו חקוקות שתי אותיות עבריות: **ע.ה.**
אמיר התהדק אל המעקה. פניו החווירו.
“לא…”
הקהל השתתק. אפילו הרוח חדלה.
כי כל מכיר רודיאו בארץ הכיר את האותיות.
**עמיחי הלוי**.
אלוף ישראל. גיבור הקהל.
נהרג לפני שלוש שנים, בתאונת “קפיצת רסן”.
לפחותכך נאמר לכולם.
הילד רעד, אבק דבוק ללחייו בינות הדמעות.
אך המשיך להושיט אל צופה את המטפחת.
וצופה, הפר המסוכן בכל הליגה, עשה דבר שאיש לא ראה מפיוהנמיך ראשו הענק… ונגע ברוך במצחו בחזה הילד.
הקהל השתנק כאיש אחד.
ניידים הורמו.
בקרבת השערים, רועי הבקר עצרו.
זקן אחד הסיר את הכובע שלו.
הילד פרץ בבכילא מפחד. מהכרה. מלהרגיש שוב לא לבד. חיבק יד אחת סביב צווארו של צופה.
ולחש”זכרת אותו.”
בבמה, אמיר הפסיק לנשום.
הוא נזכרבלילה האחרון בו ראה את עמיחי הלוי חי.
הוויכוח. האשמות. האיומים.
ידו רעדה.
“לא…”
בעפר, הילד הסתכל ישר אליו. בדיוק כאילו חיכה דווקא לרגע הזה.
אז שלף מכיס פנימי מכתב מקופל.
ישן, דהוי מזיעה. קראו בו עשרות פעמים.
כתב יד של אביו.
הילד הרים אותו מול כולם.
“אבא שלי כתב…”
קולו נשבר.
“…אם צופה סומך עליי…”
המבט שלו ננעץ באמיר.
“…אז מי ששיקר יפסיק לברוח.”
הקהל כולו פנה לאמיר.
אמיר נרתע צעד לאחור.
טעות.
כי פתאוםהכול שמים לב.
השופטים. הבוקרים. האבטחה. המצלמות.
וגם צופה, שהרים את ראשו, נשא אליו מבט ישיר.
קולו של אמיר יצא מרוסק.
“…ילד…”
הילד פרש אט אט את המכתב בידיים רועדות וקרא בקול:
“*אם יקרה לי משהו… אמיר ברק יודע מי הרפה את האוכף שלי.*”
הקהל השתנק.
אמיר כמעט קרס על ברכיו.
“לאבבקשה”
אבל הילד לא סיים. דמעותיו זולגות בלי הרף, כשעיניו תקועות במי שעזר לקבור את אביו.
ושאל את השאלהזו שחנק כולם, השאלה שאפילו הרוח עצרה לשמוע:
“אם זו הייתה תאונה…”
והפסקה.
אצבעותיו נסגרות על המטפחת.
“…למה צופה ניסה להרוג אותך בלילה שאבא שלי מת?”
