זרקי אותו החוצה. מצאתי את החתול של השכנה תל אביבית בשלג, אבל הבעלים התכחשה לו
תשמעי, תמיד הייתה לאסתר תחושה קצת מוזרה כלפי החתול של השכן, לא מתוך שנאה לחתולים או משהו, אבל החתול הענקי ההוא עם הפס הלבן והשחור פשוט הצליח להדליק אותה לא פעם.
וזה בדיוק סיפור כזה שמראה כמה חשוב להישאר אנושי, לא משנה מה קורה סביבך.
אותו קיץ, החתול של השכנה, מוטי, התחיל להשתמש בערוגות של אסתר בגינה כמו בשירותים פרטיים. אסתר כמה פעמים תפסה אותו שם, חופר לה בין הירוקים כאילו מתכנן חפירות ארכיאולוגיות בחזקת גאון. כל פעם שהיא ראתה אותו, הייתה רצה מיד ונוזפת, והוא? אפילו לא ספר אותה פשוט קפץ מעל הגדר והלך כאילו כלום. הגינה של אסתר לא ענקית, אבל הבית שקיבלה מסבתא שלה דווקא פינה חמוד בהרצליה, עם המון ירוק מסביב ותחנת אוטובוס במרחק הליכה.
אם הולכים טיפה ברחוב, כל האזור נראה כמו מושב, עם אוויר נעים של חופש. אבל תצא רגע לכביש הראשי וכבר את בתל אביב תוך רבע שעה. אסתר מאוד אהבה לבוא לשם כשהסבתא עוד הייתה בחיים, וגם אחר כך, הייתה באה הרבה בסופי שבוע. כל פעם מביאה איתה חברות, מדליקות מנגל, קוטפות דובדבנים ועוברות לילה שקט. יער הרצליה בכלל ידוע בליקוט פטריות, ויש שם אוויר צלול ושקט מה עוד צריך בשביל לנקות את הראש?
באותו מושב גרה גם בת הדודה שלה, יעל ממש כמו אחות מאז שהיו קטנות. אין רגע משעמם: חוף, גינה, או סתם פיקניק.
אסתר הייתה זורעת קצת רשאד, פטרוזיליה, ועל ערוגה אחת גם בצל ירוק. קטן, אבל שלה. בדיוק את הגינה הזאת מוטי “כבש”. אז אסתר הלכה לדבר עם בעלת החתול דינה.
דינה עשתה עיניים והגיבה: “ואני מה אני יכולה לעשות? שאעמוד עליו משמר? תזרקי עליו גוש עץ אם תופסת אותו חבל על העצבים!”.
ובינינו, זה לגמרי ברור. כי מוטי בעצם היה החתול של בעלה המנוח של דינה, דוב ברוך. דינה עצמה תמיד אמרה, “אני בכלל לא בן-אדם של חתולים, אני רק כלבים”, אבל מאז שדוב ברוך נפטר, לא הייתה לה ברירה, והחתול נשאר איתה.
מוטי לא היה צריך כמעט שום טיפול. היה צד עכברים מצוין, אפילו אומרים שהיה מוציא קרפדות מהנחל. היה הולך לדוג עם דב, חולה על שקט וחום. רק פינה יבשה וגג מעל הראש הספיקו לו בשביל החורף.
לאסתר כבר נמאס הייתה לה מלחמה של ממש עם החתול. היא ניסתה לדבר אליו, לפנק אותו עם פתי בר, אבל מוטי לא התרשם. לא היה מתקרב יותר מחמישה מטר, ובכל פעם שהייתה מנסה לחבק אותו, הוא היה פשוט נעלם.
פעם אחת היא שפכה עליו מים קרים מהצינור בגינה. בפעם אחרת יצאה לגינה עם משרוקית, וברגע שראתה אותו בסביבה, רדפה אחריו כמו שופטת במגרש משרוקית בפה, והוא רץ ומתגלגל בין העצים. כשהיא נזכרה בזה אחר כך, לא הפסיקה לצחוק איך שהוא קפץ על הגדר, הסתובב וזרק עליה מבט של “יא אללה, זה לא פייר, דיברנו על חוקי משחק אחרים”.
דינה הייתה מסתכלת על הכל מאחוריי הגדר וצוחקת לעצמה. במיוחד עכשיו, כשהבת שלה הביאה לה שיצו קטן בשם שגב, שסוף סוף עשה אותה לכלבנית אמיתית. והבעיה של הערוגות? אסתר פתרה אותה לבד קנתה שלושה שקים של נסורת, שמה אותם בפינה של הגינה, בגבול עם שיחי סירה קוצנית. מתחם VIP לחתולים.
מוטי קלט את הקטע והתחיל לעשות את החפירות שלו רק שם. סוף סוף קצת שלווה. ועם הזמן, אסתר שמה לב שהוא עוקב אחריה מכל פינה. מהשיחים, מהגג, אפילו דרך החורים בגדר. ערב אחד, היא יצאה החוצה וחטפה חצי התקף לב כששני עיניים זרחניות הביטו אליה מתוך החושך.
ביניהם היה כזה מרחק תמיד שמרה ממנו מרחק של כבוד.
עד הסתיו, אסתר עוד חיה בבית של סבתא, אבל כשחזרו הלימודים באוניברסיטת תל אביב, הייתה מגיעה רק בסופי שבוע.
ואז, באחד הבקרים שבאה, ראתה על המדרגות מאחורה תלולית קטנה מכוסה שלג טוב, שלג היה קר ורטוב, גשמים גם במישור החוף. זה היה מוטי. החתול השמן יושב מכוסה טיפות, שפמים קפואים וכולו מראה של מישהו שנשבר.
היא נגעה בו והוא לא זז בכלל, לא פתח עין, אפילו לא ניסה למלמל יללה קטנה. הוא רק ישב שם מכווץ, הראש שלו למטה. אסתר ישר לקחה אותו פנימה, עטפה אותו בשמיכה, חיממה לו את האף והפשרה לו את השפם עם מגבת רטובה.
לא היה לו כוח להתנגד. הניחה לו בקבוקי מים חמים מסביב, ורצה לדינה.
אבל דינה עשתה לה פרצוף קשוח: “שהוא יחיה במחסן, נמאס לי. הוא הרס לי את הבית, מרביץ לשגב כל הזמן, ואין לי מקום בשבילו שיתמודד!”.
התברר שאחרי ששגב נכנס למשפחה, מוטי התחיל להשתגע ולהרביץ לכלב, ואפילו התחיל לסמן כל פינה בבית.
והפתרון של דינה? אוכל יבש בקערה, מים אם הוא רוצה, שיצא לגשם אני? נגמר לי הכוח איתו”.
אסתר יצאה משם ללב שבור. היא הבינה: החתול לא בא אליה סתם, הוא בא כשאין לו מוצא. אחרי שהשכנה זרקה אותו החוצה, הוא בא למישהי שכל הקיץ היא נלחמה בו.
אסתר התחילה להרים טלפונים אולי מישהו מהחברה רוצה חתול? אבל אף אחד לא רצה. יעל, בת דודה שלה, אמרה שאפשר אולי לשים אותו בחצר עם הפרות, אבל לקחת הביתה אין סיכוי, כבר יש אצלה שתי חתולות.
בינתיים, מוטי, כשרק ייבש את השפם, יצא מהשמיכה, הקיף את החדר, נגע ברגל של אסתר וישב מולה כאילו כל הגורל שלו תלוי בה.
אסתר שלחה הודעה לאמא שלה, שתמיד התנגדה לחיות בבית. אבל אז אמא נזכרה איך דוב ברוך תמיד היה טוב לכולם, עוזר לסבתא, מאכיל את כולם בדגים, והחתול כמו כלב נאמן תמיד צמוד. פתאום עלה לה דמעות בעיניים, ואמרה: “הוא כבר מבוגר, לא מגיע לו להיגמר ברחוב”.
ההחלטה הגיעה מעצמה.
אסתר קנתה בסופר קופסה פלסטיק ענקית עם ידיות, שמה למוטי שמיכה חמה, ונסעה איתו ישירות לדירה שלהם במרכז תל אביב.
מבחינתו, התחילה לו עכשיו חיים חדשים לגמרי.
