דובה ענקית נקשׁה על הדלת של יעקב היערן; הזקן פתח אותה, מבלי שיהיה לו מושג למה חיה פראית בחרה להגיע אליו ואיך זה עוד רגע הכל יסתבך.
שנים ארוכות יעקב גר לבד בקצה היערות שבגליל. פעם, הבית היה הומה: חברים קפצו לשבת קפה, משפחה דחפה מגשים של בורקס למטבח, חניות במגרש מול הבית, קולות וסיפורים בכל פינה. לאט-לאט, הכל התרוקן. אשתו מרים נפטרה, הבן עומרי עבר לעבוד בהייטק בתל אביב וכמעט הפסיק לשלוח ווטסאפים. הבית שליד בריכת הדגים נהיה שקט כמו מוזיאון בתקופת קורונה.
יעקב כבר התרגל: בבוקר יוצא למרפסת, מסתכל על היער ושומע רוח בין האורנים; מחזיק ספל תה מנענע וזורק עצים למדורה. מדי פעם עופרת עוברת באופק, שועל חוצה במהירות, אבל חיות פרא אף פעם לא התקרבו עד לדלת הבית.
בבוקר ההוא התעורר לפני הזריחה. חשב שזה עוד ענף שנופל על הדלת מרוב רוח. אבל פתאום היה רעש כבד, כאילו מישהו גדול לוחץ חזק על המרפסת.
בלב שקט, יעקב לובש סוודר מהולילנד ופותח בזהירות את הדלת. נעמד ומרגיש שהלב מתפוצץ.
מולו, על סף הדלת, עמדה דובה עצומה. הבל פה יצא ממנה כמו עשן, שלג (זה הגליל, כן? לפעמים יורד קצת) נוצץ ממש על הפרווה שלה. אבל זה לא החלק הכי מוזר.
בפיה היא החזיקה גורה קטנה.
הדובה לא נהמה, לא הרימה שיניים, פשוט עמדה והביטה ביעקב. לא היה רוע בעיניים שלה, רק דאגה אמהית קלאסית.
יעקב הרגיש את הלב דופק כמו תוף בדרבוקות של יום העצמאות. כל בר דעת היה סוגר מיד את הדלת ורץ להתחבא. גם השכל של יעקב אמר לעצמו: “אחי, אצלנו לא משחקים עם דובות, סגור!”
אבל משהו במבט עשה לו לעצור. יעקב עשה צעד קטן קדימה. הדובה הניחה את הגורה בעדינות על השלג.
ובאותו רגע הדובה עשתה משהו שיעקב סוף סוף הבין למה באה עד אליו
הגורה שכבה כמעט בלי תנועה.
יעקב התכופף וראה על הרגל שלה לולאת מתכת דקה, כמו כאלה שהציידים הלא חוקיים שמים. הלולאה חדרה עמוק לעור. הגורה בקושי נשמה, יעקב כמעט בכה.
יעקב שחרר באטיות את הלולאה, פתח אותה בזהירות ושחרר את כף הרגל. אחר-כך, מרוב דאגה, אסף את הגורה לבית, הניח אותה קרוב לתנור עצים מקורי “תנורי חן”, עטף בפוך ישן של מזרני קיבוץ, והתחיל לעסות בעדינות שתחזור לה לחיים.
הדובה ישבה כל הזמן על המרפסת, לא זזה מילימטר.
אחרי כמה דקות, הגורה פירפרה קלות ופקחה עין. יעקב חייך, הרים אותה בזהירות, ויצא איתה החוצה.
הדובה ניגשה, הרימה את הגורה בשקט, ובפתאומיות נגעה עם האף בכף היד של יעקב, כמו להגיד “תודה אחי”.
ואז הסתובבה, ונעלמה לאיטה לתוך היער.
למחרת, יצא יעקב לבדוק ומצא בשיחים כמה מלכודות כאלה. אסף את כולן, זרק לפח המחזור של המועצה.
מאז, חזר להסתובב כל יום ביער בדיוק כמו פעם, כשהלב עוד היה חזק והשלג עוד לבן ושקט בגליל.
