דינה כהן עבדה כבר שש שנים בבית הקפה “על הנהר” בתל אביב.
היא הכירה את כל הקבועים ידעה בדיוק מה כל אחד אוהב להזמין ואת ההרגלים שלהם.
אבל היום, באמצע יום רביעי, נכנס גבר מבוגר שמעולם לא ראתה לבוש במעיל דהוי ותיק בד קטן תלוי על כתפו.
הוא בחר שולחן בפינה, התיישב לאט ופתח את הארנק.
דינה הסתכלה עליו בשקט.
הוא שפך חופן מטבעות על השולחן והתחיל לספור אותם בידיים רועדות.
ליבה של דינה נחמץ.
כשהתקרבה לקחת הזמנה, לחש לה בקול שקט:
“רק קפה, בבקשה. אין לי בשביל יותר מזה.”
היא הנהנה והלכה, אבל משהו בה נשבר.
אדם בגילו לא צריך להתלבט בין אוכל לבין כבוד.
היא פנתה לקופה, שלפה מהכיס שטר של חמישים שקלים, ושילמה בשקט על ארוחה שלמה בשביל הגבר מרק חם וסנדוויץ’.
כשהביאה לו את המגש לשולחן, הרים האיש את ראשו בתדהמה.
“אני… לא הזמנתי את זה.”
“זה על חשבון הבית,” אמרה ברכות.
עיניו התמלאו דמעות.
“תודה את מזכירה לי מישהי שפעם הכרתי.”
הוא אכל לאט, טועם כל ביס.
בזמן שיצא, נעמד ליד הדלפק.
דינה רשמה על הקבלה את מספר הטלפון של בית הקפה אולי יום אחד יצטרך עזרה.
“היום הצלת אותי,” לחש.
היא חייכה ולא חשבה שיש לכך משמעות מיוחדת.
שעתיים מאוחר יותר, פעמון הדלת מצלצל שוב הפעם בצליל חד.
נכנסו שני שוטרים.
“סליחה, את מזהה את האיש הזה?”
הם הראו תמונה.
זה היה הוא.
הכול בתוך דינה התקרר.
“קרה משהו? הוא בסדר?”
השוטרים החליפו מבט.
“מצאנו אותו ליד הירקון,” אמר אחד בשקט,
“הוא נפטר ממש לא מזמן.”
היא שמה את היד לפה.
“זה לא יכול להיות… הרי רק עכשיו היה כאן.”
השוטר הנהן.
“בכיס שלו מצאנו את הקבלה מבית הקפה, עם השם וטלפון.
נראה שהיית האחרונה שדיברה איתו.”
הוא הושיט לה פתק מקופל.
ידיה רעדו כשהיא פתחה אותו.
בכתב יד מסודר נכתב:
“לאישה הטובה:
תודה שהתייחסת אליי היום כאדם.
הענקת לי חמלה כשכמעט ולא נותר בי חום.
עכשיו אני יכול ללכת לדרכי בשקט.”
דינה התחילה לבכות.
לא מתוך אשמה
אלא כי הבינה שלפעמים מחווה קטנה של חסד
היא האור האחרון בחייו של מישהו.
השוטרים שתקו.
לבסוף אמר אחד:
“לא היו לו קרובים. טוב שבדיוק אותך פגש היום.”
דינה חיבקה את הפתק לחזה.
מאותו יום היא משלמת בכל משמרת לפחות על ארוחה אחת למי שלא מכיר
לא מתוך מרחמים,
אלא מתוך אהבה לאדם שהכירה רק שעה…
וששינה את חייה לתמיד.
