יומן אישי חנות המשכון של רמי
הפעמון שמעל דלת החנות של “משכון רמי” כבר עשרים שנה לא מצליח להפתיע אותי, רמי בלוך. אני מכיר כל צליל שפה: חריקת ויטרינת הזכוכית כשמישהו נשען עליה חזק מדי, הרעד של דלת הביטחון כשלא נתפסת כמו שצריך, והפעמוןפעם צלצול חד ומלא תקווה, לרוב עייף וכבד.
היום זה היה מהסוג האחרון.
היא נכנסה בשמלה צהובה שראתה ימים טובים יותר, בחורה צעירה, אולי באמצע שנות העשרים, מתאגרפת בעייפות שגם שינה עמוקה לא הייתה עוזרת לה. על המותן נשאה תינוקת, ילדה קטנה עם העיניים של אמא שלהגדולות, סקרניות, בוגרות מדי לגילה.
לא הרמתי את העיניים מהויטרינה.
“איך אפשר לעזור?” שאלתי.
“אני… כן.” היא העבירה את הילדה למותן השנייה, מתקרבת לדלפק בצעדים איטיים של מישהי שמצפה לסירוב. “רציתי למשכן משהו.”
היא הניחה שרשרת כסף עבת-חוליה על הזכוכית. כבדה, אמיתית, מהסוג שמישהו פעם נתן באהבה.
בחנתי אותה, הפכתי, בדקתי את הסוגר.
“כסף סטרלינג,” אמרתי. “עבודה רצינית.”
“של בעלי.” הקול שלה נשאר יציב, אבל כמעט נשבר. “הוא נפטר במרץ האחרון.”
הפכתי שוב את השרשרת באור. אלף כאלו עברו פה, לכל אחת סיפור שלא שאלתי.
“אנסה לתת חמש מאות שקל,” הצעתי.
היא לא נרתעה כמו רוב האנשים, לא נשמעה הפתעה או כעסרק הנהנה, כאילו כבר השלימה עם המספר הזה בדרך לכאן.
“אוקיי,” אמרה בשקט.
“את יודעת שזה משכון? יש לך תשעים יום לפדות”
“לא אחזיר אותה.” הפעם פגשה מבט. “פשוט… תקח אותה.”
ספרתי את חמש מאות השקלים והגשתי לה על הזכוכית. היא קיפלה אותם מבלי לספור, דחפה לתיק, והרימה שוב את הבת שלה.
“תודה,” אמרה.
הפעמון שוב צלצל, באותו אופן עייף.
זרקתי את השרשרת לקופסת גרוטאות, הסתובבתי לרשום ביומן. תאריך. משקל. חותמת. סכום.
ידי נעצרה.
בלי לשים לב, חזרתי לקחת את השרשרת, אולי הרגל נאמןעוד בדיקה אחרונה לפני התיוג.
הפכתי אותה לאור, מתחת לויטרינה.
היה שם חריטה על הסוגר. קטנה. עבודת יד, לא מכונה. כזו שבן אדם הוציא עליה עוד כסף כדי שתהיה משמעותית.
“לסלע שלי. תמיד לצידך.”
עמדתי דומם זמן ארוך.
לא חשבתי על אבא שלי כבר המון זמן. עכשיו נזכרתי.
אבא שליאליעזר בלוך, נגר, ידיים שבנו כל דבר חוץ מאשר יציאה מחובותנכנס פעם לחנות כמו שלי, קטנה יותר, מלוכלכת יותר. בעל החנות בקושי הרים מבט. אבא הניח שעון ישן של סבא, שעון בזהב מהתקופה שלפני המדינה, והמתין.
המלווה בקושי הרים את השעון לאור. “מאתיים שקל,” נפלט לו.
אבא לקח את המאתיים בלי מילה.
בלילה ההוא מצאתי את אבא יושב בגינה מאחור, בחושך, לא שותה, לא זז, פשוט יושב. הייתה בו דממה של אדם שמשהו בו נכבה.
“אבא?” לחשתי.
הוא הסתכל למעלה, ואז ראיתי את המבט הזהלא עצב, לא כעס. משהו שקט ומר ומצמית. מבט של אדם שקלט סוף סוף שהעולם לא מתרגש מכל מה שהוא העריך.
לא שכחתי את זה. עשרים שנה מאחורי הדלפק, ובטח ראיתי את אותו המבט בעיניים של מאות אנשים.
הבטתי במצלמת האבטחה.
היא נשארה מחוץ לדלת, עומדת עם הילדה שלה, מביטה ברחוב. התאמצה לחשב; חמש מאות שקל בתיק הם הכל ושום דבר, מנסה להחליט מה זה בעצם בשבילן.
חזרתי להביט בשרשרת ביד, ואחרי זה בכסף ביומן.
לא חשבתי, פשוט יצאתי מהדלפק, דחפתי את הדלת וקראתי: “רגעחכי.”
הסתובבה מיד, דרוכה. היד שלה חיבקה את הילדה קרוב יותר, מתגוננת. חשבתי שהיא חוששת שאקח הכל חזרה.
“רק רגע,” התנשפתי כשעברתי את המדרכה. “רק רגע.”
ניגשתי אליה, מקרוב נראתה מותשת אפילו יותר. עיגולים כהים מתחת לעיניים, רצועה קרועה בסנדל סגורה בסיכת ביטחון.
הושטתי לה את השרשרת.
היא הביטה בה, המומה.
“אני לא מבינה,” אמרה.
“זה שלך,” קשרתי לה בעדינות לצוואר. היא הייתה בהלם ולא התנגדה, “זה ההיסטוריה שלך. מגיע להישאר איתך.”
“אבל”
“וגם זה.” דחפתי לה לכף היד את הכסף, קיפלתי לה את האצבעות עליו. “תשאירי, לא הלוואה, אין מסמך, רק תיקחי.”
התרחקה צעד והביטה בי בזהירות. “למה אתה עושה את זה?”
הבטתי בילדה. היא תפסה את השרשרת בכף היד השמנה ובחנה אותה בכל הרצינות של תינוקות, כאילו מבינה שזה חשוב.
“כי ראיתי מישהו מאבד את חייו במקום כזהואף אחד לא עצר את זה. ועשרים שנה עמדתי מאחורי הדלפק שלי ולא עשיתי כלום. אז עכשיו… ככה.”
היא שתקה. התנועה סביב המשיכה. הילדה השמיעה קול קטן ושיחררה את השרשרת.
“לאן תלכי?” שאלתי.
“יש לי אחות בראשון לציון,” ענתה, הפעם חזקה יותר. “לא היה לי כסף לאוטובוס.”
שלפתי שלוש חמישים מהארנק. “התחנה ארבעה רחובות לכיוון מזרח,” אמרתי.
הנידה בראשה. “לא יכולה”
“יכולה,” התעקשתי. “זה לא צדקה. תחשבי שזה חוב ישן, ואת רק גובה אותו.”
היא לקחה את הכסף, בזהירות, כאילו חוששת שייעלם.
ואז, בלי אזהרה, חיבקה אותי לרגע, הילדה בינינו, לא ארוך, אבל מספק.
“תודה,” לחשה.
פנתה והלכה לעבר התחנה, זקופה, השרשרת נוצצת בשמש אחר הצהריים.
חזרתי פנימה.
החנות נשארה כמו שהייתהשקטה, מאובקת, אורות ניאון רועמים. ווידרינות מלאות בעבר של אחריםשעונים, טבעות, גיטרות, מצלמות.
התיישבתי על השרפרף מאחורי הדלפק, פתחתי את יומן העסקאות.
משכתי קו אחד על העסקה. ובשוליים כתבתי: הוחזרללא חיוב.
בהיתי בזה רגע, וסגרתי את הספר.
הפעמון לא צלצל. אף אחד לא נכנס. אבל לראשונה זה זמן רב, הרגשתי כאילו יש פחות אבק באוויר.
שלושה שבועות אחר-כך, קיבלתי מכתב, בלי כתובת שולח, חתום בראשל”צ.
דף מחברת, כתב יד אטי.
מר רמי,
לא בטוחה אם תזכור אותי. שמלה צהובה. תינוקת בשם דניאלה. שרשרת כסף.
הגענו לאחותי. התחלתי לעבוד במרפאת שיניים יומיים אחרי. מרשים אותי להביא את דניאלה בהכשרה, אחותי שומרת עליה אחר הצהריים.
סיפרתי לאחותי על מה שעשית. היא לא האמינה. אף פעם לא שמעה סיפור כזה על חנות משכון.
אני מתכוונת להחזיר לך כל שקל. התחלתי להפריש קצת. כנראה עד חצי שנה, אולי פחות.
ועודבעלי ז”ל תמיד אמר שאתה מגלה מיהו אדם באמת לפי איך הוא מתנהג כשאף אחד לא רואה. אני חושבת שהוא היה מעריך אותך.
השרשרת על הצוואר שלי כרגע.
תודה.
רננה
קראתי פעמיים.
קיפלתי את המכתב, הכנסתי למגירה מתחת לקופה, שם אני שומר דברים שאסור לאבד.
לא צריך את הכסף בחזרה, אף פעם לא הייתי צריך.
אבל את המכתב שמרתי.
חצי שנה בדיוק, מכתב חדש מראשון לציון. בפנים: שטר כסף על סך חמש מאות וחמישים ש”ח, רשום על שמי, בהערה: חוב הושבעם ריבית.
צורף צילום. אישה בחלוק מרפאה צוחקת, הילדה על זרועה, תופסת באותו התג. שרשרת הכסף נוצצת לה על הצוואר.
מאחור, אותו כתב יד: היא כבר הולכת. אנחנו בסדר עכשיו.
הנחתי את התמונה על הדלפק, בדיוק במקום שבו הייתה מונחת השרשרת.
באותו יום לא הפקדתי את השיק.
מסגרתי את התמונה.
עכשיו, זו התמונה הראשונה שכל מי שנכנס ל”משכון רמי” רואהאישה צוחקת, תינוקת מושיטה יד לאור, שרשרת שחזרה הביתה.
הפעמון בדרך כלל מצלצל לאט.
אבל יש גם בקרים נדירים שהוא צלול ובהיר באמת.
ובימים כאלהאני תמיד מרים מבט.
