יומן אישי יום חמישי
הקרב של הרודיאו במרעה הפתוח של חוות הנגב פעם נוספת געש באנרגיה, כאילו הלב זורם בין כל הצופים באוויר הצח והיבש של הדרום. קרני השמש הישראלית נכנסו דרך ענני האבק שהתאבכו מעל האדמה החרוכה. אלפי אנשים מילאו את היציעים, כולם עם אותו פרץ של התרגשות וציפייה מתוחה, אבל היוםמשהו הרגיש אחר, כמעט כבד בלב, כאילו כל ישראל עצרה נשימה בציפייה למשהו לא ניתן לשינוי.
פתאום נפתח השער בבת אחת.
גורן, השור העצום, התפרץ פנימהכולו שריר, עוצמה, פרווה שחורה מבריקה בעיניים נוצצות. אפילו הבהמות הפראיות שהיו לפניו לא נראו כל כך מאיימות. לרגע ארוך עמד ללא תנועה, נחיריו רוטטים, מבטו חודר. הוא לא השתולל ולא געש, כאילו הוא מקשיב לצליל שרק הוא שומע.
ואז צרחה חדה פילחה את הדממה.
גוף קטן נפל מעל הגדר ישירות אל תוך האבק שבמרכז הזירה. קריאות בהלה פרצו מהקהל כשילד בן שמונה שכב שם, חשוף ובודד, עיניו פתוחות וגדולות.
“תוציאו אותו משם!” זעקו אנשים. ליצני הרודיאו פרצו קדימה. רוכבים קפצו מהגדר.
אבל הילד התרומם ברגליים רועדות, כל גופו מלא אבק, עיניו נוצצות מפחד אך בלתי מובס. בידו הקטנה רעד מטפחת אדומה דהויה, שוליה פרומים מהמון חיבוקים לאורך השנים.
הגרזן פנה אליו.
ראשו העצום של גורן הסתובב לעבר הילד, וכל הקהל שתק פתאום בשקט מתוח ואימתני.
“בבקשה…” לחש הילד, קולו נשבר כשהרים את המטפחת גבוה יותר. “אבא אמר שתזהה. הוא אמר שתדע שזה אני.”
לרגע נדמה שהעולם עוצר.
אז נקט גורן בצעד כבד, איטי ורועם. אחריו עוד צעד, האדמה רועדת תחת כובדו. כל הרוכבים בזירה עמדו קפואים, חבלים דרוכים, ליבות פועמות במהירות.
הילד לא נסוג.
הוא עמד שם, דמעות סוללות נתיבים נקיים בלחייו המאובקות, מרים את המטפחת כאילו היא מנחה. “זה אני, גורן. אני עמיחי… הילד של אבא.”
השור התכופף, קרניו נוצצות באור השמש הצהובה. מרחק עשרים מטרים. עשר. חמש.
אמהות כיסו עיניים. אבות צעקו בקול צרוד שיעשו משהו.
אבל גורן עצר.
החיה שזרקה רוכבים מקצועיים, שברה עצמות כאילו היו זרדים, התקרבה בעדינות ולחצה את מצחה הרחב אל חזהו הקטן של הילד. נשיפה עמוקה הרעידה את הזירהכמעט אנחת רווחה. הילד עטף בשתי ידיו את צווארו של השור, פניו נקברו בפרווה החמה והכהה.
“אבא אמר שתשמור עלי,” לחש עמיחי. “אמר שאם יקרה לו משהו, אתה תמיד תהיה כאן.”
הקהל נשאר דומם, דמעות זולגות אפילו בעיניהם של ותיקי החוות הגסות.
גורן נותר יציב ושקט, גוף ענק מגונן סביב הילד, כאילו מזהיר את העולם לא להתקרב אף צעד.
בקצה הזירה, התרסק תרמיל הגומי הישן של אבא על האדמה ליד השערים, אותו התרמיל שלבש ביום שגורן העיף אותו בפעם האחרונהשנתיים חלפו מאז.
כאשר סוף-סוף התקרבו השומרים, גורן הרים את ראשו והפעיל געיה עמוקה אחת שהדהדה בין היציעיםלא של כעס, אלא של הכרה. של פרידה. של אהבה.
עמיחי חייך בדמעות והצמיד את המטפחת האדומה אל חוטמו של גורן.
“גם אני מתגעגע אליו, גדול שלי.”
ולראשונה בכל שנות הרודיאו של ישראל, עמד לו השור המסוכן ביותר נינוח ומגונן סביב ילד קטן, ומעל אלפי אנשים קמו והריעו לו בדממה דומעת.
