25 במרץ, 2024
אני, איתן כהן, בן 34 מירושלים, תמיד חלמתי לצאת ממעגל העוני בעזרת גידול חזירים. אני יודע שזה לא ענף פופולרי בארץ, אבל באזור בגליל העליון, ליד צפת, מצאתי חלקה חקלאית מבודדת בשיפולי הר מירון, שמישהי מהקיבוץ השכירה לי במחיר טוב בשקל חדש.
השקעתי את כל החסכונות שהיו לי, ואפילו לקחתי הלוואה מהבנק הבינלאומי. בניתי דיר קטן, חפרתי באר מים עמוקה, וקניתי שלושים חזירונים.
ביום שהבאתי את החזירים הראשונים אל ההר, אמרתי לאשתי תמר, בת 31:
“תחכי לי בסבלנות. בעוד שנה נוכל סוף סוף לבנות את הבית שתמיד רצינו.”
רק שהחיים, כרגיל, לא הלכו לפי התכניות או החלומות שרואים בתכניות טלוויזיה.
אחרי פחות משלושה חודשים, מגפת מחלת החזירים הגיעה לאזור. דירים של שכנים התמוטטו אחד אחרי השני, וחלקם נאלצו לשחוט ולשרוף את כל הבהמות כדי לעצור את הנגיף. במשך שבועות, עשן כבד עמד בין העצים.
תמר נבהלה מאוד.
“לך תמכור אותם כל עוד אפשר,” היא התחננה.
אבל אני הייתי עקשן.
“נעבור את זה. רק צריך להחזיק עוד קצת.”
הלחץ, הדאגות והלילות הלבנים שברו אותי. התאשפזתי שבועיים בצפת בגלל תשישות וסטרס. חודש שלם התאוששתי אצל ההורים של תמר בנהריה.
כשהצלחתי לחזור להר, גיליתי שחצי מהחזירים נעלמו. מחירי המזון הכפילו את עצמם, והבנק התחיל להתקשר אלי יום כן, יום לא, לגבי ההחזרים.
כל ערב, כשהגשם הלם בפח הדיר, הרגשתי שכל מה שבניתי הולך וקורס.
עד שבלילה סוער במיוחד, אחרי שיחה מאיימת מחייב חוב, התיישבתי על הרצפה ולחשתי:
“נגמר לי.”
למחרת, סגרתי את הדיר, החזרתי את המפתח לבעלת הקרקעגברת פוגל מהקיבוץ, וירדתי בהרגליים כושלות למטה. בשבילי הכל כבר נחשב להפסד גמור.
חמש שנים לא חזרתי להר.
תמר ואני עברנו לתל אביב ועבדנו יחד במפעל קטן. לא עשירים, אבל שלווים.
אם מישהו הזכיר חזירים, רק חייכתי במרירות:
“האכלתי את ההרים בשביל כלום.”
אבל לפני חודש, גברת פוגל התקשרה לי במפתיע. קולה רועד:
“איתן… כדאי שתעלה לכאן. משהו גדול קרה בדיר שלך.”
למחרת, נסעתי יותר מארבעים קילומטר לצפון. הדרך המוכרת כמעט נכחדה מרוב שיחים, כמו שלא דרכה שם כף רגל שנים.
הלב שלי פעם בחוזקהמה נשאר מהדיר שלי? האם הכל התמוטט והפך לאבק חלומות?
אבל כשפניתי לסיבוב האחרון בשביל, עצרתי במקום.
המקום שנטשתיהיה חי.
זה לא היה הדיר הישן; הגג החלוד כוסה גפנים, הצמחייה השתלטה על הגדרות. סבך עצים ופרחי בר הקיפו הכל, והשביל כמעט נעלם.
אבל זה לא מה שהדהים אותי הכי הרבה.
שמעתי קולות “אוינק, אוינק…”
נעמדתי קפוא.
התקרבתי בזהירות לגדר שכמעט כוסתה בעשב. הצצתי פנימה והלב נפל לי.
חזירים. לא אחד ולא שניים, אלא רבים. חזירים גדולים, רחבים, ולצידם הרבה חזירונים קטנים.
שלושים החזירונים ההם הפכו לעדר שלם.
“לא ייתכן…” לחשתי.
גברת פוגל צעדה אליי.
“הם לא נעלמו,” לחשה.
“אבל איך? איך שרדו?” שאלתי, לא קולט את מה שאני רואה.
היא התיישבה על סלע.
“כשעזבת, היו כמה שנשארו. הם פרצו את הגדרות וברחו ליער. חשבתי שימותו. אבל לא.”
הסתכלתי סביב. מאחורי הדיר היה נחלון קטן שלא הכרתי. סביבו עלו עצי בננה, בטטות, תמרים, וזעתר ריחני שגדל פרא.
“הם למדו להסתדר כאן. והתרבו,” היא אמרה.
הבטתי בעדר, ופתאום אחד החזירים הגדולים הניף ראש, מציץ אלי כאילו זיהה אותי. על אוזנו חתך ישןזו הייתה החזירה הראשונה שקניתי.
“זו… זה היא,” לחשתי.
משהו התהדק בחזי. כל מה שחשבתי שאבד, נותר קיים. לא רק חיאלא גדל וצמח.
“ומה תעשה עכשיו?” גברת פוגל שאלה.
שתקתי.
הסתכלתי על ההר. על הדיר. על החזירים שמסתובבים ליד העשב כאילו לא עברו חמישה חורפים.
וחייכתי. לראשונה מזה שנים.
“אולי,” מלמלתי, “החלום שלי עוד לא נגמר.”
וברגע הזה, הבנתי משהו:
לפעמים, גם אם עוזבים חלום
הוא עדיין ממתין לך שתחזור.
