הפעמון מעל הדלת של הלפיד-השקלים לא הצליח להפתיע את מרדכי כבר כמעט עשרים שנה.
הוא הכיר כל רעש בחנות הזאת החריקה של הויטרינה כשמישהו נשען חזק מדי, הרשרוש של דלת הברזל כשהמנעול מסתבך, והצליל החלול המיוחד של הפעמוןלפעמים חד ומלא תקווה, לרוב איטי ומובס.
הפעם זה היה איטי.
היא נכנסה עם שמלה צהובה דהויה, כזו שכבר ראתה כביסות רבות מדי. בחורה צעירה, אולי באמצע שנות העשרים שלה, עם עייפות שלא שינה פותרת. היא הרימה על המותן תינוקת, ילדה בת בקושי שנה, עם העיניים של אמא שלהגדולות, דרוכות, שיודעות כבר יותר מדי.
מרדכי לא התרומם מהדוכן שהוא ניגב.
“אני יכול לעזור?” הוא שאל.
“אה כן,” היא העבירה את הילדה לירך השנייה, וניגשה לאט לדלפק כמו מי שמצפה לאכזבה. “יש לי משהו שאני צריכה למשכן.”
היא הניחה שרשרת מכסף, חוליות עבות ומרשימות. כבדה. מורגשת. מהסוג שפעם שימש מישהו לסמל משהו.
מרדכי הרים אותה, שקל אותה ביד, בדק את הסוגר לחותמת.
“טוב כסף סטרלינג, לא עבודה רעה בכלל.”
“של בעלי,” הקול שלה נשאר יציב, בקושי. “נפטר במרס האחרון.”
מרדכי הפך שוב את השרשרת מתחת לאור. הוא כבר ראה אלפים כאלה. לכל אחת סיפור שהוא מעדיף לא לשאול עליו.
“חמש מאות,” הוא אמר.
היא לא הצטמררה כמו אחרים, לא הייתה את התנשמות הפתע, לא אפילו את מבט המחאה הדומם לרגע. היא רק הנהנהכנראה כבר עשתה את החישוב בדרך, כבר התאבלה על הסכום.
“כן,” אמרה בשקט.
“את יודעת שזה משכון? יש לך תשעים יום אם תרצי לקנות בחזרה ב”
“אני לא אוכל לקנות בחזרה.” היא סוף סוף פגשה את המבט שלו. “פשוט קח את זה.”
מרדכי ספר חמש שטרות של מאתיים שקל מהמגירה ודחף לה. היא קיפלה בלי לספור, תחבה לארנק, והרימה את הילדה שוב.
“תודה,” אמרה.
הפעמון צלצל שוב. הפעם אותו צליל כבד.
מרדכי זרק את השרשרת לתוך קופסת המתכת מאחור, הסתובב לרשום את העסקהתאריך, משקל, חותמת, תשלום.
היד שלו נעצרה.
הוא כבר הסתובב שוב לקחת את השרשרת. אפילו הוא לא ממש ידע למה. אולי מתוך הרגלבדיקת סגרת נוספת רגע לפני התיוג.
הוא הפך אותה מתחת לאור.
בגבו של הסוגר הייתה חריטה קטנטנה. בכתב יד, לא במכונה. מישהו שילם במיוחד, כי רצה שזה יהיה משמעותי.
לסלע שלי. תמיד לידך.
מרדכי עמד דומם רגע ארוך.
כבר הרבה זמן לא חשב על אבא שלו. עכשיו הוא כן.
אבא שלוראובן הלפיד, נגר, חבר הסתדרות, ידיים שיכולות לבנות הכול חוץ מאיך לצאת מהמינוסנכנס פעם למקום כזה. שקט, חשוך יותר, הבעלים בכלל לא הרים את הראש מהעיתון. ראובן הניח בפניו שעון יד זהב של סבאהילטון משנת 52וחיכה.
ההוא אפילו לא הרים את השעון לאור. “מאתיים שקל,” מילמל.
ראובן לקח את הכסף, לא אמר מילה.
באותו ערב, מרדכי מצא אותו בגינהיושב לבד בחושך, לא מזיז שריר, לא שותה, רק יושב. הייתה עליו דממה שלא ראה אצלו אף פעם. כאילו משהו נכבה.
“אבא?” שאל.
ראובן הרים עיניים. ומרדכי זיהה את המבט לא עצב, לא כעס, משהו שקט ונורא יותר. ההבנה הפשוטה שהעולם לא אכפת לו מהדברים שאתה עצמך רואה בהם ערך.
הוא לא שכח את זה. עשרים שנה מאחורי הדלפק, כנראה הטביע את אותו מבט על פני עשרות אנשים.
הוא הביט במצלמות מעל הדלת.
היא עוד הייתה בחוץ.
עמדה על המדרכה, אולי שלושה מטר מהדלת. ילדה על היד, בוהה בתנועה בכביש כאילו שוקלת משהו. כאילו חמש מאות שקל בארנק הם גם הכול וגם שום דבר והוא מנסה להבין מה מהם.
מרדכי הביט בשרשרת בידו.
הביט חזרה בכסף שכבר רשם בספר.
הוא לקח את שניהם, יצא באיפוק מאחורי הדלפק, ודחף את הדלת.
“היירגע.”
היא הסתובבה מהר, מופתעת, מייד מחבקת את הילדה קרוב, מגוננת. היא חשבה שהוא בא לקחת חזרההוא ראה לה את זה בעיניים.
“רק רגע,” מרדכי נשם קצת יותר כבד ממה שמגיע להליכה של כמה צעדים. “פשוט חכי רגע.”
כשהגיע אליה, מקרוב, היא נראתה עוד יותר מותשת. עיגולים כהים מתחת לעיניים, רצועה קרועה בסנדל תפוסה בסיכת ביטחון.
הוא הושיט לה את השרשרת.
היא הביטה בה.
“אני לא מבינה,” אמרה.
“זה שלך.” הוא קדימה בעדינות ועזר לה לענוד אותה. היא הייתה מופתעת מדי בשביל להתנגד. “זה הסיפור שלך, זה אמור להישאר איתך.”
“אבל”
“וגם זה.” תחב לה את השטרות ליד וסגר לה בעדינות את האגרוף עליהם. “זה בשבילך, לא הלוואה, אין טפסים, פשוט קחי.”
היא התרחקה חצי צעד, בודקת במבט אם הוא בסדר. “למה אתה עושה את זה?”
מרדכי הביט על הילדה. היא תפסה בשרשרת באגרוף קטן ובחנה ברצינות של תינוקותככה הם בוחנים דברים חשובים.
“כי ראיתי פעם מישהו מאבד חתיכה מהחיים שלו במקום כמוני, ואף אחד לא עשה כלום. ואני עשרים שנה מאחורי דלפק עושה בדיוק אותו הדבר.” הוא עצר. “אז…”
היא לא אמרה מילה, התנועה בכביש נמשכה. הילדה פלטה איזו המייה ושחררה את השרשרת.
“לאן את הולכת?” הוא שאל.
“יש לי אחות בחיפה,” אמרה. הקול שלה היה יציב יותר פתאום. “לא הייתה לי אפשרות אפילו לאוטובוס.”
מרדכי שלף מהכיס עוד שלושה שטרות של חמישים.
“התחנה מרחק ארבעה בלוקים מכאן,” אמר.
היא נענעה בראש. “אני לא יכולה”
“את כן.” הוא לא הוריד את היד. “זה לא צדקה. תחשבי שזה חוב שאני חייב מזמן, ואת פשוט באה לגבות אותו.”
היא לקחה את הכסף, לאט, כאילו הוא יכול להיעלם.
ואז היא עשתה משהו שמרדכי לא היה מוכן אליוהתקרבה וחיבקה אותו, יד אחת מסביבו, הילדה תקועה ביניהם, חיבוק קצר, אמיתי.
“תודה,” היא לחשה.
ואז הסתובבה, והלכה מזרחה, לכיוון התחנה, הגב ישר, השרשרת מהבהבת באור בצעדיה.
מרדכי חזר פנימה.
החנות נשארה אותו דברמאובקת, שקטה, הפלורסנטים מזמזמים. מדפי התצוגה גדושים באקס-וודאות של אנשים אחריםשעונים, טבעות, גיטרות, מצלמות.
הוא התיישב מאחורי הדוכן ופתח את יומן העסקאות.
הוא העביר קו אחד על העסקה. בצד רשם בעט: הוחזרללא חיוב.
הביט בזה רגע, ואז סגר את הספר.
הפעמון לא צלצל.
אף אחד לא נכנס.
אבל לראשונה מזה הרבה זמן, מרדכי הרגיש שהחנות קצת פחות מאובקת מקודם.
שלושה שבועות אחר-כך הגיעה מעטפה ללפיד-השקלים, בלי כתובת חזרה, רק חותמת דואר מחיפה.
בתוכה היה דף שורות, כתוב בכתב יד עגלגל.
מרדכי היקר,
אני לא יודעת אם אתה זוכר אותי. שמלה צהובה. תינוקת בשם יערה. שרשרת כסף.
הגענו לאחותי. התחלתי לעבוד במרפאת שיניים יומיים אחרי. נותנים לי להביא את יערה לאימון, ואחותי שומרת עליה אחה״צ.
רציתי שתדע שסיפרתי לה מה עשית. בהתחלה היא לא האמינה לי. אני חושבת שמעולם לא שמעה דבר כזה על חנות משכון.
אני מתכוונת להחזיר לך כל שקל. כבר התחלתי לשים בצד. אני מעריכה חצי שנה, אולי פחות.
רק עוד משהובעלי המנוח תמיד אמר, שבנאדם מראה מי הוא באמת כשהוא חושב שאף אחד לא רואה. אני חושבת שהוא היה מעריך אותך.
השרשרת עדיין על הצוואר שלי.
תודה.
מעיין
מרדכי קרא את המכתב פעמיים.
קיפל אותו, פתח את המגירה מתחת לקופהזו שבה הוא שומר את הדברים שלא רוצה לאבדוהכניס אותו פנימה.
הוא לא היה צריך את הכסף חזרה. אף פעם לא.
אבל הוא שמר את המכתב.
שישה חודשים אחרי, בדיוק על השעון, הגיעה מעטפה נוספת מהצפון. בתוכה המחאה בנקאיתחמש מאות ועוד מאה חמישים שקלים, לפקודת מרדכי הלפיד, עם פתק קטן: חוב הוחזרעם ריבית.
מצורפת גם תמונה. אשה במדי מרפאת שיניים, צוחקת למשהו שמחוץ לעדשה. ילדה על הידיים, מושכת בתג. שרשרת כסף בוהקת על הצוואר.
על גב התמונה, באותו כתב: יערה כבר הולכת. אנחנו מסתדרות.
מרדכי הציב את התמונה על המדף, איפה שפעם הייתה מונחת השרשרת.
ההמחאה נשארה לא מכובדת באותו יום.
הוא מסגר את התמונה.
זו הייתה התמונה הראשונה שראו כשנכנסו ללפיד-השקליםאשה מחייכת במדי מרפאה, ילדה מושיטה יד לאור, ושרשרת שמצאה מחדש את מקומה.
הפעמון בדלת צלצל לרוב אותו צליל כבד.
אבל היו בקרים, רק לפעמים, שנשמע צלול ומזוכך.
ובימים כאלה, מרדכי היה מרים את הראש.
