עותק של האישה
את בטוחה שזה לא יכביד עלייך? שאלה מירה מהסף, עם תיק כתף וחיוך מבולבל שמיכל אף פעם לא ראתה עליה. אני מבינה שזה לא נעים. אני מבינה.
מירה, מספיק. בואי כבר, מיכל זזה הצדה, מחזיקה את הדלת החדר פנוי, אריק לא מתנגד. הכול בסדר.
אריק לא מתנגד, חזרה מירה, והחזרה שלה היתה מוזרה. לא לעג, יותר התפלאות. כאילו “לא מתנגד” זה משהו בעל משמעות מיוחדת.
הוא אף פעם כמעט לא מתנגד, זרקה מיכל מהמטבח. תורידי נעליים, נעלי בית משמאל.
כך זה התחיל.
מיכל היתה בת חמישים ושתיים, מירה, החברה שלה מהאוניברסיטה, בת חמישים ואחת. הן לא ממש התראו חמש שנים, קצת טלפונים, לפעמים קפה ברמת אביב, ומיכל האמינה שהיא מכירה את מירה. מספיק להכניס אותה הביתה בלי לחשוב יותר מדי. מירה התגרשה. הדירה השכורה נגמרה. הדירות החדשות עוד לא סודרו. צריך שבועיים-שלושה, גג חודש. להמתין, להתארגן, להתרומם.
הן גרו בגבעתיים, עיר לא קטנה ולא גדולה, שבה כל שכונה קצת דומה לשכנה שלה, והפיצוציה מכירה אותך לפי הקול ומה שאתה קונה. מיכל גרה בדירת שלושה חדרים בקומה שלישית, חלונות לרחוב צדדי שקט. אריק עבד בחברת בנייה, לא בשטח, אבל תפקיד טוב. מיכל לימדה כלכלה במכללה. עשרים ושלוש שנה יחד. הבת מזמן עברה למודיעין. הדירה סדרה נוחה, כל דבר במקום, אין צורך לשנות.
מירה הגיעה עם מזוודה גדולה וקרטון. התמקמה כמעט בלי קול. שלושת הימים הראשונים מיכל כמעט לא שמעה אותה: יצאה מוקדם, חזרה מאוחר, אכלה קצת, דיברה פחות. בערב הראשון אריק שאל “לכמה זמן?”
חודש, ענתה מיכל.
חודש, חזר, באותה אינטונציה של מירה בכניסה.
מיכל לא שמה לב. היא אף פעם לא שמה לב לפרטים, או לפחות חשבה ככה.
הסימן הראשון הגיח בשבוע השני. מיכל נכנסה בבוקר לאמבטיה ומצאה את הבקבוק של “גן עדן”, הבושם שלה, עומד ליד הכיור במקום המדף. שלוש שנים שהיא עם הבושם הזה, תמיד קונה בפארם ברחוב ויצמן. היא שמה בחזרה ושכחה.
בשבוע השלישי קרה עוד משהו. אכלו יחד שלושתם. מיכל תמיד מכינה קפה בדרך שלה: קודם מים קרים, אחר כך מים חמים, בלי רתיחה, שלא יהפוך למר. אריק יודע ותמיד מחמיא. באותו בוקר מירה הכינה, כי מיכל דיברה בטלפון. ואריק, אחרי הטעימה, אמר “אה, טעים.”
העתקתי ממיכל, חייכה מירה, “היא תמיד ככה.”
מיכל הביטה בה. גם חייכה. אבל משהו נתפס בפנים, בפנים מאוד.
השגרה חזרה, וזה הלך לאיבוד בעיסוקים, מבחנים לבדיקה. הבית היה שקט, מירה הספיקה לנקות ולסדר, ואריק התרגל לזה לפני שמיכל ציפתה.
היא בישלה היום, אמר לה פעם בערב, כאילו שמדובר בבשורה טובה. מרק שעועית. טעים.
גם אני עושה מרק כזה.
נכון, הנהן. דומה.
היא לא שאלה למי יצא יותר טעים והוא לא אמר.
מירה עבדה מרחוק, משהו עם מסמכים, מיכל לא נכנסה לעומק. כל היום בחדר אורחים עם מחשב, בצהריים יוצאת למטבח, מכינה משהו, בערב מוסדרת, לא בבגדים ביתיים, אלא בחולצה יפה. מיכל שמה לב כי היא עצמה החליפה לפיג’מה, ומירה תמיד נראתה יותר כמנהלת הבית מאשר המארחת.
לילה אחד, אריק ישב ליד מירה לראות טלוויזיה. מיכל שמעה מהמיטה בעד הדלת שיחה, צחוק של מירה. הצחוק הזה, דומה לצחוקה של מיכל, רק רך יותר. מיכל חשבה על זה וגרשה את המחשבה. צחוק הוא צחוק.
אבל אז זה חזר שוב בראש.
מירה החלה לעצב את השיער אחרת. קודם קצר, עכשווי. עכשיו זורקת גל קל לאחור, בדיוק כמו שמיכל עושה. מיכל ראתה את זה כששתיהן עמדו מול הראי במסדרון. שתי דמויות, אחת במראה קרובה, אחת קצת הלאה. משהו היה דומה, כמו בתמונת ילדות ונוף עכשווי.
מתאים לך, אמרה מיכל.
באמת? ראיתי אצלך, חשבתי לנסות.
שוב “אצלך”. עוד חיקוי שקט. מיכל חייכה, הלכה למטבח, הרגישה בפנים משהו אחר.
התקשרה לבת שלה ביום ראשון.
אמא, מה שלומך?
בסדר. אצלנו מירה מתארחת, זוכרת שסיפרתי?
אה, היא עוד גרה אצלכם?
כן, המסמכים לא הסתדרו.
טוב. ואבא?
בסדר. הם עם מירה מסתדרים טוב.
זה טוב או רע?
טוב, מיכל אמרה, אבל זה לא היה לגמרי נכון.
אחרי השיחה ישבה שקט בחדר עם תה קר. חשבה על זה ש”נסתדר” זו מילה נייטרלית, אבל היא אמרה אותה עם זהירות. כאילו בודקת קרקע עם קצה הבוהן.
בשבוע החמישי מירה בקשה את המתכון לעוגה.
זו עם התפוחים והקינמון מהשבת הקודמת.
אין לי כתוב, הכול לפי העין.
אז תסבירי? אנסה בעצמי.
מיכל הסבירה בפירוט. מירה רשמה בנייד, ואחרי שלושה ימים אפתה. אריק אכל ואמר “טעים”, ומיכל לא ידעה אם הוא טועם עוגה או אותה.
בערב היא פתחה את הארון במסדרון, וראתה שם מעיל. אפור, אם חגורה, כזה שבדיוק יש לה. ברור שמירה קנתה גם. מיכל שמה את המעיל שלה ליד השני, והסתכלה על השניים, כמעט תאומים.
היא לא שאלה. לא מפחד, אלא כי לא ידעה לשאול בלי להישמע מגוחכת.
העבודה היתה עמוסה: מכללה, בדיקות, ניירת. אריק נשאר הרבה בסלון, גם מירה. מיכל שמעה רק קטעי שיחה. לפעמים נכנסה, הצטרפה, דיברו, אבל כבר לא כמו שלושה שווים. מירה ואריק בשני, היא שלישית.
ערב אחד, כשמירה הלכה לחדר שלה, מיכל שאלה את אריק:
לא נראה לך שמירה קצת … מעתיקה ממני?
הוא הביט בה כאילו לא הבין.
מי? מירה?
כן. שיער, מעיל, מתכונים, בושם.
בנות מחקות אחת את השניה, זה רגיל.
אולי, אמרה מיכל. אולי.
הוא כבר היה בפלאפון. זה נגמר לבד.
היא שכבה במיטה, שיננה לעצמה רגיל, רגיל, אולי אפילו היא עצמה העתיקה ממירה בעבר. היא חזרה על המילה “רגיל” כמו לֶחָש, אבל המילה נשארה תלויה.
עכשיו עקבה אחריה בעיון. ראתה את מה שפספסה: מירה מזיזה ראש ימין כשאריק מדבר. היא משאירה את המילים “בדיוק” בדיוק באותו קצב, כמו מיכל. מירה שותה תה בלי סוכר. תמיד שמה שתיים קודם. עכשיו בלי.
זה כבר לא היה מקרי, לא עוד.
מיכל התקשרה לנעמה מהעבודה. היא זו שתמיד היתה מקשיבה.
נעמה, יצא לך פעם שמישהי פשוט הפכה להיות את?
מה, מחקה? תנועות, לבוש…
בדיוק.
קראתי על זה, קוראים לזה “קנאה שקטה”. מישהו רוצה את החיים שלך, לא יכול לקחת, אז אוסף חתיכה אחרי חתיכה.
מיכל שתקה.
יש לך כזה?
אולי לא, שיקרה מיכל. אבל כבר ידעה.
השיחה עם מירה לא היתה יזומה. בערב, שתו תה במטבח, מירה אמרה:
מיכל, את כולך אישיות שלמה. אני מסתכלת לומדת ממך. דירה, בעל, עבודה. הכול במקום.
לקח עשרים שנה לבנות כזה “במקום”, אמרה מיכל.
ברור, ורואים את זה. גם אריק…
היא נקטעה.
גם מה עם אריק?
הוא מעריך אותך. אמר לי שזוגיות אצלכם טובה, שאתם מבינים אחד את השני.
מיכל הניחה את הספל.
את מדברת איתו עליי?
לפעמים. באמצע שיחה. הוא מחמיא לך.
זה נחמד, אמרה והרגישה הפוך.
לא יכלה להסביר למה זה צורם. מה לא בסדר בזה? כלום, אולי. ובכל זאת, ידעה שמשהו נכנס פנימה אל תוך העצמות. האינטואיציה הנשית, זו שתמיד הקניטה את עצמה בגללה, עכשיו פעלה.
בסוף השבוע השישי מירה בקשה מהרשות להשתמש בבושם שלה “גן עדן”.
שלי נגמר, ואין לי זמן לקנות. תני קצת?
בטח, ענתה מיכל.
בערב פתחה את הבקבוק וראתה שכמעט נגמר. בשבוע הקודם היה חצי.
סגרה, שמה בארון, והפעם נעלה במנעול ששכחה מהו. הביטה בראי אני מחביאה בושם מחברתי. מי אני.
אבל לא הוציאה.
אריק נכנס שמח, לאחרונה היה כזה בעיקר כשמירה בבית. הביא עוגה. לא ליומולדת. “נפנק את עצמנו,” אמר. מירה שמחה כמו שמיכל היתה מגיבה, בדיוק, לא מוגזם. הכול “נכון”: מחמאות על הקפה, צחוק, תנועות, הפתעות. כמו מיכל, רק טיפה יותר חדה, טרייה, בלי עייפות של עשרים ושלוש שנה.
ואריק שם לב. אולי בלי לדעת.
מיכל אכלה עוגה, דיברו שטויות, הכול היה נורמלי. אבל היתה תחושה, כמו לבוא הביתה ולראות שהרהיטים זזו סנטימטר, לא החליפו מקום, פשוט זזו.
פתאום באה שליחות מהמכללה. קורס העשרה בחיפה, ארבעה ימים. אנשים מבוגרים, לא יקרה כלום, אמרה לעצמה.
לפני הנסיעה דיברה עם אריק במטבח.
אחזור ביום שישי בערב. מירה תעזור, היא יודעת.
נסתדר, אל תדאגי.
אני לא דואגת.
הביטה בו. אותו אריק, רק קצת… קליל יותר. כאילו פחות דואג.
היא נסעה בבוקר. קראה חומרים, שתתה קפה, הסתכלה החוצה. הקורס שעמם אבל היה פרקטי. בערבים התקשרה לאריק. הכול נורמלי.
איך העניינים?
בסדר, אכלנו. מירה גם בבית.
טוב, לילה טוב.
לילה.
שום דבר חריג. היא התקשתה להירדם, חשבה על קריירה, על הבת, על הכוס שבורה. ואז על מירה. ועל המעיל האפור. ועל הבושם.
בחמישי אחר הצהריים התקשרה הרכזת.
מיכל, מיותר שתישארי מחר, החומר מסוכם, את יכולה לחזור.
היתה בבית בעשר בערב. רכבת, מונית, שקט בעיר.
פתחה במפתח, שלא להעיר. לא כולם ישנים.
הסלון מואר עם שתי נרות. שלחן, קעריות, אוכל, יין. ריח של בושם “גן עדן”. היא הרי נעלה. אז כנראה מירה קנתה אחר.
אריק בספה, מירה לצדו. עיצוב השמלה בדיוק כמו של מיכל, צבע כחול כמו שאהבה. שיער גלי, ידיים על הברכיים. הם שוחחו, נראו שותפים.
הם הרימו את הראש.
חזרת מוקדם, אמר אריק.
כן.
הניחה תיק, התקרבה, הורידה מעיל. כל תנועה מדויקת, חסרת התפרצות.
מיכל, זה רק ערב, אכלנו…
רואה. עם נרות.
שוב שקט.
רומנטי, אמרה. רגועה אפילו.
אריק קם.
אל תעשו מזה…
אריק, קטעה אותו. אל תגיד לי לא לעשות.
שוב שקט. מירה הביטה במפה.
מיכל נכנסה למטבח, מילאה מים, שתתה, שוטטה בעיניים אל האדנית של הגרניום. היא עצמה לא השקתה כי היתה בחיפה. הייתה ירוקה. מירה השקה.
חזרה לסלון.
מירה, תמצאי מחר מקום לישון?
מירה הרימה ראש.
אני יודעת איך זה נראה…
תמצאי מחר מקום? חזרה שוב.
כן.
טוב.
מיכל לקחה תיק, נכנסה לחדר שינה, סגרה דלת. לא נעולה. שכבה על הכיסוי בגדים והביטה בתקרה. שמע קולות של פינוי כלים, אחר כך דלת נסגרת.
אריק לא ישן איתה בלילה זו. הוא נשאר בסלון.
מיכל קמה ראשונה, הכינה קפה, שתתה לבד. גבעתיים מתעוררת באיטיות. אישה עם כלב, יונים בגג ממול. בוקר רגיל.
אריק נכנס בשמונה.
אנחנו צריכים לדבר, אמר.
כן, מיכל הנהנה.
מיכל, אין כלום ביני לבין מירה.
אולי.
לא “אולי”. אין כלום.
אתה לא מבין על מה אני מדברת. לא מה יש, אלא מה ראיתי אתמול וכל החודש וחצי האלה.
ומה ראית?
היא הסתובבה.
ראיתי איך מישהי באה הביתה, לאט-לאט הופכת להיות אני. השיער שלי, הריח שלי, המתכונים, המעיל, התנועות. ובעל שמבחין בזה ואוהב את זה. כי זו אני, בלי עייפות. בלי רגליים תפוסות. טריה.
הוא שתק.
זו לא שאלה, הוסיפה. זאת מה שראיתי.
את מגזימה, הוא לחש.
אולי, אמרה. אני יוצאת לעבודה. הערב רוצה שהחדר אורחים ריק.
מיכל…
דבר נוסף, היא קפצה לכניסה, לובשת מעיל. נאיביות. זה אני. סמכתי מדי. על שניכם.
יצאה. טריקה שקטה.
ביום עבודה לימדה, בדקה, ישבה להפסקה עם נעמהקולגה, יחידה שידעה להנהן בלי לשאול.
חזרה הביתה בארבע, חדר אורחים מסודר, סימן… כמעט לא היתה שם. רק מסרק קטן, עשוי פלסטיק לבן. מיכל אספה וישר שלחה לפח.
אריק בבית, עם פלאפון, הרים עיניים.
הלכה.
רואה.
ומה עכשיו?
היא תלתה מעיל, נכנסה למטבח, עשתה משהו בסירים, לא היה חשוב מה.
מיכל, עשרים ושלוש שנה. אי אפשר ככה…
אפשר. חכה. אני צריכה זמן.
כמה זמן?
לא יודעת. כמה ימים.
עבר שבוע. גרו כמו שכנים. בנימוס, אוכל בנפרד, שינה בנפרד. אריק ניסה לשוחח, מיכל ענתה קצר. לא כעסה, פשוט לא היתה פנויה לדבר. הכול נערם בפנים.
חשבה הרבה. איך הכול התחיל. איך נתנה למירה להיכנס בלי לבדוק. כי ככה עושים אנשים טובים. כי חברות. כי “רגיל”. על הרגע שבו הבינה ולא העזה לקרוא לזה בשם. קנאה שקטה, אמרה נעמה. שעתוק איטי של בן אדם אחר. בשלבים. בלי רוע. פשוט מישהי רעבה לחיים של מישהו אחר.
הכאב הגדול: לא מירה. אריק.
הוא היה יכול להתעלם. להתריע. לנתק קשר מה”כפילה המשופרת”, כפי שכינתה בלבה. אבל הוא הביא עוגה. התבדח לצדה. הדליק נרות כשנסעה. אולי לא מתוך מודעות, סתם מתוך שגרה של נוחות.
שבוע שני התקשרה לבת.
אמא, מה קורה? נשמעת שונה.
אולי ניפרד, אבא ואני. פעם ראשונה אמרה.
הפסקה ארוכה.
בגללה?
היא רק החשיפה. זה היה כבר קודם.
מה היה?
לא יודעת להסביר. התרגלנו. כולנו. ואז באה ונהיתה אני, אבל יותר “טרייה”. וזה מצא חן.
אמא…
די. אני לא בוכה. אני מסבירה.
תהיי לבד?
קצת. זה בסדר.
הפעם המילה “בסדר” נכנסה. כי בחרה בה.
שיחה אמיתית עם אריק התרחשה בראשון בערב.
כדאי שניפרד, אמרה.
אתה בטוח?
אני לא יודעת. אני צריכה מרחק. להבין מי אני לא ליד הדירה, לא איתך.
הכול בגלל הנרות, מיכל, זה רק ארוחה.
זה לא הנרות. זה אחד במיליון. הייתי רגילה לשתוק ולהגיד לעצמי “רגיל”, ולא היה באמת רגיל.
לא יודע מה עשיתי לא בסדר.
כלום. רק הפסקת לראות אותי. לא הכנסת לב, כשאישה אחרת הופכת להיות אשתך.
הוא שתק. לא היה מה לומר.
את הדירה נמכור. או אקנה ממך. נראה.
לאן תלכי?
אשכור. כאן או במקום אחר.
בגיל חמישים ושתיים, להתחיל מחדש.
כן. יש שמתחילים בגיל שישים.
בדרך למטבח עצרה באמבטיה. הוציאה בקבוק “גן עדן”, התמהמה ואז פתחה את פח האשפה והניחה בפנים. לא זרקה. הציבה.
חזרה, שמה מים חמים.
בימים הבאים פעלה בסבלנות: התקשרה לסוכנות נדל”ן, עו”ד, ביקרה אצל נעמה. נעמה שמעה, הנהנה “כן” מדויק.
הן יושבות:
את כועסת עליה?
כמעט לא. כועסת על עצמי. שסימנתי ‘רגיל’ כשזה לא היה.
זו לא אשמתך, שנתת אמון.
אני נאיבית.
רק אמינה. זה שונה.
אולי.
ועל אריק?
כן, אבל זאת כעס שקט. יעבור.
מה תעשי?
אעבור. אחליף תספורת, אקנה בושם חדש. בוודאי לא “גן עדן”.
החלטה נבונה.
ואני אתרגל לבחור מה אני אוהבת. שלי, לא הרגל של שנים.
תהליך ארוך.
יש לי זמן.
נעמה מוזגת תה. בחוץ טפטוף של סתיו, לא ממש קר, רק דלוח. מיכל מביטה וחושבת שלפני חודש ידעה בדיוק את חייה: דירה, אריק, עבודה, מסלולים, מתכונים, בושם על המדף השמאלי. הכול במקומו. ועכשיו “הכול במקומו” יותר לא בטוח.
ועדיין, לא הרגישה כמו שחושבים שמרגישים ברגע כזה. לא ריק, לא נפילה. משהו אחר. כמו להוריד מעיל שכבר לוחץ, ורק כעת שמים לב לזה.
את יודעת, אמרה לנעמה, אני לא יודעת מה יקרה. ולפעמים זה… נסבל.
נסבל, ענתה, מחייכת.
עוד שבוע. מיכל מצאה דירה חדר אחד, מוארת, משקיפה לפארק בעיר. יקרה, אבל אפשרית. הלכה לראות, הסתובבה על הרצפה החרוקה. “אפשר לגור,” חשבה.
אשכיר, אמרה לבעלת הדירה, אישה מבוגרת.
לכמה זמן?
נתחיל משנה.
בבית, כלומר בדירה לפני המעבר, התחילה לארוז שקט. לא דרמטית. מיינה שלה ולא שלה. ספרים, סירים, בגדים. חלק נתנה. אפילו בגד אפור עם חגורה השאירה לתרומה. קנתה מעיל חדש כחול כהה, במרקם אחר. מדדה, ראתה שאין דומה למירה. ונרגעה.
עם מירה לא דיברה. מירה כתבה: “מיכל, מבינה שנפגעת. תסלחי כשתוכלי.” קראה, לא ענתה. לא בגלל שלא סלחה, פשוט לא רצתה.
אריק גר שם עדיין. התכתבויות קצרות, ענייניות, שקט ביניהם. עלה משהו מריר אך גם משחרר. ראתה: הוא לא יודע מה להחזיר. אולי כי לא הבין מה אבד לו.
שישי לפני המעבר יצאה לקנות בושם. עמדה, ניסתה. מוכרת צעירה, סבלנית, הציעה הכל. בסוף לקחה “ארז כסוף”: לא פרחוני, עץ משולב, משהו חמים. לא מוכר. לקחה.
בחירה מעולה, חייכה המוכרת.
נראה, ענתה.
המעבר ארך חצי יום. נעמה עזרה, גם אריק. בלעדיות, נטולת מתח, דברים עברו. בחדר החדש, הכול התיישב לפי בחירתה.
כשנשארה לבד, פתחה את הבושם והניחה מעט על פרק היד. הריח unfamiliar. לא מפריע. פשוט אחר. תתרגל, או פשוט תאפשר.
הפארק למטה כמעט עירום, נובמבר מוריד גם את השלכת. פנסי הרחוב נדלקו מוקדם. מיכל העמידה קומקום, מצאה את הספל החדש, ללא סדק, עמדה בחלון.
הטלפון צילצל. הבת שלה.
נו, אמא, איך? הסתדרת?
בתהליך.
מפחיד?
הביטה החוצה, באור.
לא, אמרה. את יודעת, לא מפחיד.
