אור אחר הצהריים הציף באור זהוב את אולם הארמון הגדול בירושלים. נברשות קריסטל שטופות זהב נצצו מעל רצפת שיש מבריקה. אורחים מהודרים עמדו במעגל, לוחשים זה לזה מעבר לכוסות יין אדום מהגליל. במרכז החדר ישב נער צעיר בכיסא גלגלים ממונע, בחליפת כחולה מוקפדת, שקט ורחוק, כמו שלמד להיעלם בחדרים מלאים באנשים שלא רואים אותו באמת. לידו עמד גבר גבוה בחליפה אפורה מחויטת. הוא היה העיניים שבעורף, היד שמנתבת, הפה שמדבר בשבילו עוד לפני שהספיק להוציא מילה משלו. כולם בארמון ידעו את הסיפור: הנער לא עמד על רגליו כבר שנים. הרופאים הטובים ביותר בארץ ניסו וכשלו. הפיזיותרפיסטיות הבכירות נואשו.
רק אז, פתאום, נדחקה מבעד להמון ילדה יחפה בשמלה חומה קרועה. זרתותיה מוכתמות באבק, פניה משוחות ברסיסי עפר, אך עיניה נוקבות בביטחון מבהיל. היא אחזה בידו של הנער. כל החדר השתתק. היא הביטה בו ישירות ואמרה, בשקט אך בברור: “בוא איתי.”
הלחישות גוועו; כוס כמעט נשמטה מידו של שר במשרד האוצר. האיש בחליפה האפורה זינק קדימה, לסתותיו ננעלות בזעם. “התרחקי ממנו!” אבל קרה דבר מוזר הנער לא משך את ידו. הוא פשוט הביט בה. סקרן. מבקש משהו בעיניה; משהו שאיש כאן מעולם לא נגע בו. הילדה הידקה במעט את אחיזתה. אני יכולה לגרום לך ללכת. האולם השתנק כמו אחרי סטירה. גברת שעיטרה את פניה בפנינים הצמידה יד לפיה. נגן העוד הפסיק לפרוט.
האיש בחליפה האפורה צעד צעד נוסף, קולו כקרח. זו לא הבדיחה שלך. הילדה פנתה אליו בלי פחד כלל, רק ודאות. אני יודעת מה הוא שכח. הנשימה של הנער נעשתה קצרה וחדה, גועה. האיש קלט זאת גם, ולרגע ברק הפחד הבזיק בו מאחורי הכעס. הוא התכופף, לוחש בין שיניו: מה אמרת? הילדה חזרה להביט בבחור. הפעם האחרונה שעמדת קולה דעך.
האולם דמם עד שיכולת לשמוע דפיקות לב. אצבעות הנער התלפפו סביבה, הפעם חזק יותר. זיכרון הציף אותו גינה ירושלמית, אור שמש, צחוק קטן, רגליים יחפות על אבני החצר, הבטחה. האיש התכוון להפריע, להושיט יד ולנתק ביניהם. לא! אך הנער הזיז את ידו ראשון בפעם הראשונה מזה שנים שאף יד איננה סומכת על מסעד הכיסא. גם השנייה הצטרפה. הוא התכופף קדימה, עיניו קרועות בתדהמה. הילדה התקרבה ולחשה רק לו: עמדת כשלוקחו אותי.
הבעת פניו השתנתה. לא מבוכה. הכרה. שפתיו נפרדו. ראה את שמלתה הקרועה, רגליה היחפות, פניה המלוכלכות ופתאום ראה מבעד לכל אלה את הילדה מפעם. זו שרצה איתו בגני הארמון. זו שנעלמה לילה אחד, ואמרו לכולם שהיא מתה. גופו נזרק קדימה. צבעו של האיש האפור אזל, ופיו נפער כשהנער לחש בנשימה כבויה: מירית?
עיני הילדה מיד התמלאו. לא בהפתעה. לא בפחד. בהקלה, כאילו חיכתה מחצית משנותיה לשמוע את שמה שוב מפי מי שלעולם לא היה אמור לזכור. כן.
הנער עצר את נשימתו. האולם כולו נטה כאילו כבד ממנו. כי ברגע ששמע את המילה חזרו כל הזכרונות, לא קטעים, לא הבזקים. הכל. הגן. המזרקה. הצחוק. המשחקים. ההבטחות. ואז אותו לילה. גשם ירושלמי מטיח על זכוכית. צרחות. גברים במדים שחורים. מירית נגררת מחדרו. האיש האפור עומד למראשות מיטתו, לוחש לו שלא יקום.
אצבעותיו של הנער התקשחו כל כך שאחיזתו כאבה, אך הילדה לא משכה יד. האיש נרתע אחורה וכל הארמון ראה: האיש ששלט בכל פחד מילדה יחפה.
שמו היה **דניאל הלוי**. עשור שלט בנרטיב. ענה בשם הנער. פיקח על התרופות. בחר רופאים. שמר על הסוד. עכשיו פניו חיוורות כסיד. הילד בכיסא היה **נסיך עמיעד שלם**. ולראשונה זה שנים נראה ערים אמתית. קולו רעד. אמרו לי שטבעת.” מירית חייכה בעצב. לא. ליטפה את ידו. אמרו *לך*.
השתררה דממה קפואה. דניאל צעד קדימה. הוד מעלתך, אתה מתבלבל אל. מילה אחת מפיו של עמיעד. הכל נדם. אף אחד לא שמע אותו קוטע את דניאל. דניאל קפא. נשימתו של עמיעד נהייתה כבדה ורעועה, גופו נלחם במשהו עתיק יותר מחולשה. מירית התקרבה, לחשה רק לו: לא הפסקת ללכת. עצמה דמעות. עצרו אותך.
דניאל ניתר לעברה, מהר מדי וכמעט בתחינה. טעות. שומרי הארמון ראו. אקדחים בכיסים, מבטים ננעצים. עמיעד הביט בדניאל ואז קלט סופסוף את הזריקות. הכאבים. האובדנים בין עירות לשינה. השנים. קולו נשבר כמו זכוכית: מה נתת לי? שפתיי דניאל רעדו. לא ענה. התשובה הייתה שקטה.
גברת בעגילים נחרדה. כוס יין מהגליל נשברה על השיש. מירית שלפה בזהירות משהו מתוך ביטנת שמלתה המרופטת. השומרים מתכווצים אך לא נשק, אלא צמיד קרסול כסוף, קטן, חרוט מהדסה. עמיעד הפסיק לנשום. על המתכת החרושה הצטיירו בבירור שני שמות: **עמיעד ומירית** תאומים.
הנוכחים השתנקו. דניאל דידה לאחור כאילו כל כובד בית שלם נופל עליו. עכשיו התמוטט הסוד לא על עוזרת נעלמת, לא על יתומה נשכחת, לא שמועה באולמות דם. דם מלכות.
מירית התבוננה בעיניו של אחיה תוך שהיא מגיפה בידה דמעה וחריש באגרופה את האחיזה. “בליל שלקחו אותי” עצרה והביטה בו. אבא בחר איזה ילד העם יקבל.
וברגע הזה לראשונה בשתיים עשרה שנה רגלו של הנסיך עמיעד נגעה בשיש.
