היא собирала מטבעות מהרצפה. אף אחד לא ידע מי נכנס עכשיו לאולם.
באותו ערב הסינמטק בתל אביב היה מלא באנשים.
הייתה בכורה לסרט אנימציה חדש, פוסטרים צבעוניים בכל מקום, ריח פופקורן ושיחות רועשות. אנשים עמדו בתור, דיברו על כל השעות והמקומות.
אף אחד לא שם לב לאישה במעיל ישן ושחוק, עד שהיא התקרבה לקופה.
היא אחזה לביתה את היד.
הילדה לא הייתה יותר משבע. השיער שלה קלוע באופן מסודר, אבל אפשר היה לראות שהם חיים בצניעות מעיל ישן, נעליים טיפה גדולות.
האימא פתחה לאט את כף היד.
היו שם מטבעות.
קצת אגורות. בבודדים. בערך שלושים שקלים, שאספה לאט לאט.
היא הניחה בזהירות את המטבעות על הדלפק הזכוכית.
זה לכרטיס לילדים… היא אמרה בשקט. בבקשה.
הקופאית הסתכלה קודם על הכסף, אחר כך עליה.
המבט שלה הפך קר.
את רצינית? ענתה לה בחדות. זה לא שוק.
באותו רגע התור התחיל לרחש.
הפנים של האישה האדימו.
יש פה בדיוק הסכום לכרטיס אחד. ספרתי כבר…
הקופאית קטע אותה בלי רחמים.
בתנועה חדה היא העיפה את כל המטבעות מהדלפק.
הצליל של המטבעות על הריצפה הדהד בכל הלובי.
המטבעות התפזרו.
האישה קפאה לרגע.
ואז ירדה על הברכיים.
היא אספה אותם בידיים רועדות.
כמה אסימונים התגלגלו מתחת לרגליים של אנשים אחרים, ואף אחד לא התכופף לעזור.
הילדה הסתכלה על אמא שלה, כמעט בוכה.
אמא, אל… היא לחשה לה.
הקופאית הצביעה על הדלת.
תשחררי את התור. תצאו מפה.
נהיה שקט באולם.
לא היה שקט בגלל שמישהו ריחם.
הרגישו לא נעים.
האישה אספה את המטבע האחרון וקמה.
היא לא התווכחה, לא ניסתה להסביר.
רק לקחה את יד הבת שלה, והלכה לדלת.
בדיוק אז הדלתות האוטומטיות של הקולנוע נפתחו.
נכנס פנימה גבר בחליפה כהה.
ביטחון עצמי בשפת גוף, אדמיניסטרטור לידו.
הוא נעמד, שם לב לסיטואציה המשונה.
אישה עם עיניים אדומות,
ילדה שמתחבאת במעיל של אמא.
מטבעות מפוזרים על הרצפה.
קופאית עם פרצוף כעוס.
הוא נכנס לאט.
מה קורה פה? אמר בשקט.
הקופאית שינתה מיד את ההתנהגות.
כלום, שום דבר חשוב. רק אי-הבנה.
הוא הפנה את המבט אל האישה.
ניסית לקנות כרטיס?
האישה הנהנה, מסתכלת למטה.
הכל בסדר. אנחנו כבר יוצאות.
הוא הסתכל שוב על המטבעות.
אחר כך על הקופה.
לא יקרה אצלנו שבגלל כרטיס ילד ייצא מהקולנוע בדמעות, הוא אמר בשקט.
הוא לא הרים את הקול.
אבל היה לו סמכות במילים.
הקופאית החווירה.
לא… לא ידעתי…
זאת בדיוק הבעיה, אמר.
הוא כרע ליד הילדה.
איזה סרט רצית לראות?
היא אמרה בשקט את השם.
הוא חייך.
הערב תראי אותו. ולא לבד.
הוא נעמד ופנה אל האדמיניסטרטור.
תזמיני להן את המקומות הכי טובים באולם.
השאיר שקט רגע.
ועם העובדת אני אדבר בנפרד.
בלובי היה שקט מוחלט.
אלה שברחו מהסיטואציה לפני דקה, עכשיו הורידו מבט.
כי לפעמים מספיק אדם אחד שאכפת לו, להזכיר שיכולה להיות כבוד גם כשאין הרבה כסף ביד.
והשפלה, לעולם אסור שיהיה לה מקום בשירות לקוחות שלנו.
