פנסיונרית שולה (או כמו שכולם קראו לה, שולה), לקחה נשימה עמוקה והסתובבה בקושי לצד השני. כל המפרקים כאבו, הרגליים התנפחו מאוד. נמאס לה כבר להסתובב בין קופות החולים, נמאס לה מהטיפולים.
היא חיה לבד, מעולם לא נישאה. בנה היחיד נולד מזמן, מהאהבה הראשונה שלה. ואז נשמע צלצול בפעמון. בקושי קמה, פתחה את הדלת.
מול הפתח עמד הבן שלה עם אשתו. לידם הנכד, מיכאל, בן ארבע, והידיים הקטנות שלו מחזיקות מכונית צעצוע. ולצידם כלב גדול במיוחד.
“אמא, אנחנו חייבים לזוז. מיכה וטופו נשארים כאן איתך. חמישה ימים ונחזור! וניקח אותם,” אמר הבן, נדב.
“אבל אני חולה, בקושי זזה”, גמגמה שולה כשהיא נשענת על המשקוף.
“באמת, לא היינו מטריחים אותך. אין ברירה מה ניקח ילד וכלב שמונה שעות לירושלים? אמא שלי כבר איננה,” ענתה הכלה יסכה, ועיניה התמלאו דמעות.
הנכד החל לבכות, וגם הכלב נאנח. ושולה פתאום הבינה אין ברירה, צריך להתמודד.
המחלה התחילה לפני כחצי שנה.
שולה חגגה לא מזמן 60, אבל מסביב כולם עם מקלות הליכה וקשיים בריאותיים. פתאום הגוף בוגד, והחיים משתנים.
שולה ידעה שלסבתא של יסכה, שרה, יש גם מצב רפואי קשה, וחמותה לשעבר, דב, כבר איננו. ועכשיו גם הסבתא נפטרה מהר כל כך… והייתה צעירה ממנה.
נדב ויסכה כבר נסעו. ושולה, למרות הכאב בכתפיים וברגליים, התבוננה בילד ובכלב.
הילד חיבק את הכלב העצום, וזה ליקק אותו באהבה.
“מיכה הוא לא נושך? למה הוא כזה גדול? למה לא הבאתם איזה פודלון? מה זה?” שאלה שולה.
“סבתא, זה בולדוג אנגלי! קוראים לו טופו, והוא עדין מאוד,” ענה הילד והמשיך ללטף את הכלב.
“וצריך להוציא אותו לטייל, אה?” שולה תפסה את ליבה.
היא מעולם לא החזיקה בבית כלבים, רק חתולים וגם זה מזמן. שום ניסיון עם כלבים לא היה לה.
הלב כאב על חמותה של הכלה שנפטרה, אבל היא לא הבינה איך עם כל הקשיים הפיזיים תצליח להסתדר עם ילד קופצני וכלב ענק.
“צריך! וגם אוכל לתת לו. בשר, קציצות, בכלל בואי נלך עכשיו, סבתא! כבר זמן!” אמר מיכה והלך להביא מגפיים.
שולה לא זוכרת מה לבשה כיצאה החוצה. הילד שם לה רצועה ביד, וביד השנייה אחז בה. ככה ירדו.
היא לא הייתה בחוץ שבוע, היה לה קשה. אבל עכשיו הלכה עם דמעות וכאב. מה לעשות, אלוהים? לחשה תפילה למעט כוח, כי חוץ ממנה אין מי שיעזור. הנכד הזה, והכלב…
טופו הלך לצידה בשקט, לא משך, לא שם לב לכלבים שנבחו ברחוב.
שולה העריכה את הכלב והרגישה אפילו גאווה כשעברו מול השכנות ששוחחו בפינת הספסל.
“יש לך אורחים? אמרת שאת חולה! איך תסתדרי עם ילד וכלב כזה? תתמוטטי בסוף! ילד, למה באת לסבתא? היא בקושי חיה!” קראה בקול רינה מהקומה החמישית.
יד מיכה התכווצה. אפילו טופו הניף ראשו בהאשמה.
“שתקי, רינה. לך אין נכדים שמביאים לך אז את מקנאה! אני ביקשתי שמיכה יבוא. וגם אני לא כל כך חולה כמו שחשבת. והכלב הזה בכלל אלוף בתערוכות, נו!”
“ותשתקי ליד ילד, ברור? הבן שלי ואשתו נסעו ללוות בדרך האחרונה. לא לנופש!” ענתה שולה, צועדת עם מיכה וטופו בגאון ושוכחת מהכאב.
“אל תקשיב להם, מיכאל! תמיד אשמח שתהיה איתי,” היא חיבקה את הנכד במעלית.
“סבתא את לא תטוסי לשמים כמו סבתא שרה? אמרו לי שהיא שם עכשיו וגם סבא שם. ואין לי אף אחד חוץ ממך את לא תעזבי אותי, נכון? אני כל כך אוהב אותך,” בכה מיכאל, מחבק את רגליה.
“מה פתאום, חמוד שלי! עוד תמאס ממני! אני תמיד פה, אקח אותך לגן, לבית ספר, לאוניברסיטה ויחד נלך! אני תמיד פה בשבילך!” חיבקה אותו שולה.
למרות הקושי בישלה ארוחת ערב, ירדה איכשהו למכולת, ובערב שוב הלכה עם טופו, שלא משך פעם אחת.
כשהקטנים נרדמו, לקחה שולה את התרופות כל הגוף כאב כאילו חפרה שוחה. ידעה שאין על מי לסמוך רק על עצמה. עדיין שמעה את מיכה בוכה, מפחד להישאר לבד.
“אלוהים, תן עוד קצת כוח, שהכאב קצת ירפה, לא בשבילי למען הנכד,” לחשה שולה.
למחרת שיחקו במכוניות על הרצפה פתאום שולה מצאה את עצמה זוחלת עם מיכאל, משהו שלא עשתה שנים. יחד בישלו דייסה, אחר-כך רחצו את טופו שהתמלא בבוץ משלוליות האביב.
ואז, בלי לחשוב, היא נישקה את הכלב הגדול.
“למה בכלל חשבתי שהוא כזה מפחיד? איזה יופי שהוא כזה חכם ועדין! כלב פלא,” אמרה לעצמה, מנגבת אותו במגבת.
“מיכה, למה טופו?” שאלה את הילד.
הילד צחק “כי הוא אוהב קציצות! היה לו שם חכם, עם ט’, אבל טופו מתאים לו יותר,” חייך.
הימים עפו! קריאו סיפורים, מיכאל אפילו הראה לסבתא איך לראות אגדות בטאבלט.
למדו אותיות, הילד כבר התחיל להרכיב מילים. טופו אהב לישון בכורסה ולקבץ גלידה או גבינה.
“אמא, איך? אין לנו ברירה, נישאר עוד יומיים. לא מבין איך את מסתדרת לבד עם מיכאל וכלב במצבך,” דאג נדב בטלפון.
“מסתדרת מצוין! תישארו כמה שצריך. תהיה עם יסכה, היא הכי צריכה אותך עכשיו. אל תדאגו לי גם כשכואב, תמיד אפשר להתמודד. בכל גיל!” ענתה שולה בשמחה.
כשנדב ויסכה חזרו, דימיינו רק דאגות שולה תשושה, בקושי זזה, מיכאל והכלב…
“נדב, זאת לא אמא שלך? תראה איך היא רצה!” הופתעה יסכה.
“כן, איזו אמא יש לי,” נדב חייך.
שולה רצה מעט מגושמת אחרי כדור, מרגישה שעברה נצח מאז רצה בכלל. מאחוריה התרוצצו מיכאל וטופו.
כשנפרדו, מיכה נצמד לסבתא ובכה.
“מיכאל, אל תבכה! בעוד שבועיים אבוא לבקר, נלך לבית קפה, נטייל בטיילת! חכה לי!” הרימה שולה את מיכאל על הידיים ידיים שכמעט לא יכלו להרים קומקום.
“אמא! הוא כבד!” מחה נדב.
“אל תדאגו, מחכה לי, מיכאל! טופו גם אתה! סבתא עוד תחזור ונטייל יחד!” שולה צחקה והניפה יד.
זו שכנה שלי, ושיתפה אותי בכל זה. פעם היא בקושי הלכה, חולה מאוד, ופתאום הנה היא זזה, כולם עדיין מתפלאים.
“מיכאל וטופו ריפאו אותי,” אמרה, “נשארו כמה כאבים, אבל זה כלום. אסור להיזרק למיטה מרוב רחמים עצמיים ככה לא תקום בכלל. עדיף לקום, למצוא בשביל מי להיות. לא תמיד תרופות וקופות חולים עושות ניסים אהבה יכולה! חשבתי: מה יישארו בלעדי הילד והכלב? קמתי וזזתי! כי הייתי צריכה!”
יש בשביל מי לחיות! אז גם כשכואב וקשה תקומו! תלכו! בשביל הידיים הקטנות של הנכדים, בשביל הילדים, בשביל הכלבים והחתולים שלכם שגם צריכים אתכם!
בקשו מה’, תמצאו כוחות אין דבר שאדם לא יכול. ברגעי משבר הגוף מוצא כוחות נסתרים!
ותיהנו מכל יום, באמונה ובשמחה, זה הכוח הכי גדול שיש!
זו השיעור שאני לוקח מהסיפור אסור להרים ידיים, לא משנה מה, כל עוד יש למי להיות.
