דבורה, אפשר רגע? עמד בפתח המשרד אחד הסגנים שלה, בקומת המנהלה של מפעל באר שבע.
כן, דוד, תיכנס, הנהנה דבורה ברצינות. נו, איך הולך לנו היום?
מה זאת אומרת, איפה?
במחלקה שלך.
אה, במחלקה. במחלקה הכול בסדר. למה?
מה זאת אומרת למה? בטח נכנסת אליי עם משהו חשוב. רצית לשתף אותי על מה שקורה, לא?
נכון, בעצם רציתי לבקש ממך משהו, ענה דוד בקול מהוסס. האמת, זו יותר בקשה.
בקשה? דבורה בחנה אותו היטב, הבעת פניה מתקשחת. אוי, דוד, בזמן האחרון אתה נראה לי מוזר.
בזמן האחרון?
כן. אתה מסתובב עם פרצוף כזה דואג. כאילו יש לך אסון בבית. הכול אצלך בבית בסדר?
איך להגיד… נשף דוד בקושי. אם לא תעזרי לי, ייתכן שלא יהיה בסדר בכלל.
על מה אתה מדבר? דבורה הזדקפה. לא הבנתי, תסביר.
אני יודע שזה מפתיע… פניו התקדרו עוד יותר. אני צריך ממך מכתב. אשתי דרשה את זה.
סליחה? מכתב לאשתך? מה זאת אומרת?
מכתב שמאשר בינינו אין כלום ולא היה כלום.
סליחה? מה לא היה?
קשר רומנטי דוד הסמיק באחת. כמו בין אישה לגבר.
אתה השתגעת?! דבורה החווירה. אתה מסתלבט עליי כרגע?
הלוואי. אבל הגורל של הזוגיות שלי תלוי בנייר שלך עם חתימה וחותמת. לאשתי נכנס לראש שאנחנו מאהבים.
דבורה נשארה לרגע פעורת פה, ואז שאלה:
אשכרה, היא בסדר? לבקש מאיש את זה… לא שמעתי כזה דבר, אפילו לא בסרטים.
אני יודע, נאנח דוד. אבל אין לי שליטה בזה. זה קשור לילדים שלנו… אם לא תכתבי, היא מאיימת בגירושים. תיקח את הילדים ותחזור לאמא שלה בנהריה. את יודעת איפה זה ממש מעבר להרים. בבקשה, תעזרי לי.
דוד, דבורה שיפשפה את רקתה, מתקשה להאמין. איך היא בכלל הגיעה לרעיון הזה? הרי בקושי נפגשתם! אין סיכוי שיש סימנים של הליפסטיק שלי על החולצה שלך…
בגלל זה… שלף דוד את הנייד והראה לה תמונה הנה, תראי. אשתי ראתה את התמונה הזו ועפה עליה.
אבל זו תמונה קבוצתית של כל ההנהלה! מה הבעיה בה?
נכון, גיחך דוד חיוך עייף. אבל אני עומד לידך ושמתי יד על הכתף שלך.
ברור היינו חייבים להצטופף בתמונה.
נכון, אבל תראי איך את מניחה את הראש. מיכל (אשתי) טוענת שרק אישה שאוהבת גבר נשענת ככה.
מה?! דבורה התרגזה. זו שטות מוחלטת! לא ראית שהיא דווקא ניסתה להסתיר לי את הפנים עם הפרחים שלה? נשענתי רק כדי שלא יסתירו אותי!
גם אני ניסיתי להסביר לה, אבל ככל שהסברתי, היא חשדה יותר. אני חייב ממך את המכתב, באמת. את מצילה אותי.
דוד, זאת הגזמה פראית! קראה דבורה. מה, אתה עד כדי כך מפחד מאשתך?
כן, לצערי. בגלל הילדים כן. לא אוכל להיפרד מהם. מבינה?
אין דברים כאלה… מלמלה דבורה ולקחה דף חדש מהמגירה. טוב. אז תתחיל להכתיב.
בסדר… תכתבי: “אני, דבורה כהן, מאשרת שאני לא סובלת את סגני דוד לוי”.
דבורה הרימה מבט מופתע, אבל דוד סימן לה להמשיך.
כן כן, כך בדיוק. וגם: “אפילו שונאת אותו”.
מה פתאום שונאת? איך אומרת עובדת עם סגן ששונאת?
אז תכתבי: “שונאת אותו כגבר. לא הייתי שוכבת איתו גם לא תמורת מיליון שקל”. וחתימה, וחותמת.
החותמת בהנהלת חשבונות, ענתה דבורה אוטומטית, וקראה שוב את מה שכתבה ונחרדה.
זה הרי שטויות גמורות! מחתה, קרעה את הדף פעמיים ושלוש.
מה את עושה?! נבהל דוד. אני צריך אותו!
תשמע, דוד… חייכה דבורה חיוך משונה. נדמה לי שהפיתרון שלך אחר: תתגרש ממיכל, לפני שתסעוף עוד יותר.
מה? לא! יש לי ילדים, היא תיקח אותם, בטוח תיקח.
היא לא תיקח. יש לי חבר עו”ד מבריק. הוא יסדר שבית המשפט ישאיר את הילדים אצלך.
אבל…
ואם צריך, קטעה אותו דבורה, אעזור לך אישית בחינוך הילדים.
את? אישית?
כמובן. אתה יד ימיני. אמצא לך מטפלת נהדרת, תהיה מרוצה.
ומה עם מיכל?
שתלך לנהריה לאמא. או שתקפוץ אליי לשיחה אישית, על כוס תה. זה בטח יפתור יותר מכל מכתב עיוועים.
בסופו של יום, הבינה דבורה שאסור לתת לחשדנות חסרת ביסוס להרוס משפחות או מערכות יחסים טובות. במקום להיגרר לשקרים ולסרטים דמיוניים, עדיף לדבר פתוח מן הלב, ולהתמודד בכנות עם כל קושי כי אמת, אומץ ושיח אמיתי מנצחים את כל החששות שבעולם.
