לאחר משחק גורל מר ונורא, מתה לאבנר אחותו. הוא נסע ליישוב קטן בגליל להלוויה. עדנה, אשתו של אבנר, נשארה בדירה ברחוב הרצל שבחיפה, מחמת חולשת בריאותה. היא ידעה שאבנר ישוב היום והכינה מראש: הניחה בקערות פירה חם וקציצות עם ריח של בצל מטוגן. ככשב אבנר, נכנס ישר למטבח.
הגעת בדיוק לארוחת ערב, חייכה עדנה בעייפות.
אבנר שתק, מבטו מוסט ממנה, עיניו זרות.
מה קרה? שאלה בתמיהה.
לא חזרתי לבד, הפטיר לבסוף, קולו שקט.
ומה זאת אומרת? קולה התרומם בהפתעה.
עדנה מאירה את זיכרונותיה כמו אור מנורה עמום, בעיקר את שלוש השנים האחרונות. אז עוד חי בעלה. בן 62 היה כשמתה אחותו היחידה ביישוב המרוחק. הניח אצבע חביבה על גבה של ילדה רזה ועמד מולה:
עדנה, זו נכדת אחותי. שמה יערה.
עדנה בחנה את הילדה בעיון, ותוך מבט חמור חזרה לבעלה, אולם אמרה:
תיכנסי, יערה. אני אכין לך צלחת.
היא כבר ערכה שולחן, שלא יחסר דבר לאורח. פירה חם, קציצות, עגבנייה פרוסה.
תשבי, יא עלמה, אכלי משהו עידנה אותה בנועם מכוון.
יארה התיישבה לאכול בזהירות. המבטים בין אבנר לעדנה העלו עשן מתוח. עדנה הובילה אותו לחדר השינה.
אבנר, ממתי אנחנו בית מחסה? לחשה, הדלת כמעט סגורה.
עדנה, הילדה ערירית. אין לה נשמה בעולם.
ומה עם הבת דודה שלך?
היא לא רוצה אותה בכלל. אחותי גידלה אותה מגיל שלוש לבד… ועכשיו נשארה יערה לבדה.
עדנה נשמה עמוק.
שנינו כבר בפנסיה, הבריאות שלנו לא משהו… בת כמה היא?
בת שתים עשרה. ייקח זמן עד שתעמוד על רגליה.
נקבל עבורה סיוע מהביטוח הלאומי. את הדירה של אחותי נמכור, סיכמתי עם חבר דירה. מאזנים יש לנו, וגם אסתר ואסף יעזרו.
להם בעצמם ילדים לגדל. עוד חמש שנים כולם מתבגרים. בצפיפות נשכול כתף כלכלית לכולם…
עדנה, יערה כמו נכדה.
היא לא נכדת דם, נאנחה עדנה. טוב, צא כבר, הארוחה מתקררת.
הילדה הציצה בבהלה מפתח הדלת. היא קלטה היטב את השיחה וצחקקה בעצב:
סבתא עדנה, בבקשה אל תשלחי אותי מפה… אין לי אף אחד חוץ ממך וסבא. אני אעזור בבית.
תישארי, ילדה מלמלה.
עברו חודשים. אבנר הלך לעולמו והשאיר את עדנה לבד. הגיעו הילדים לארגן את ההלוויה, ישבו עם האם על קפה שחור. יערה הלכה לשכנה, מפנה מקום לשיחת המבוגרים.
אמא, בשביל מה הדאגה הזו לילדה זרה?
היא נכדה של אבנר… ואין לה היכן להיות, דמעות התפרצו מהעיניים.
אפשר להכניס אותה לפנימייה. את כבר לא צעירה.
נשארתי לבד בעולם, ליבבה. אתן מגיעות פחות בפחות. בריאותי תלויה בשפיות… לפחות מישהו כאן.
טוב, אסתר, אמר אסף לאחותו. לאמא יהיה קשה לבד. שתישאר יערה.
הילדים נסעו, לגדל את משפחותיהם בחדרה וברמת גן, ועדנה נשארה עם יערה הילדה הזרה שהפכה פתאום קרובה כל כך.
יארה בת שלוש עשרה כבר, יפה ועדינה, כל הסביבה מפתיעה מעומק נדיבותה. היא עוזרת בכל, הופכת לקול קטנה אך עיקשת בבית מלא געגוע.
הבריאות של עדנה מתדרדרת במהירות. שוב חזרו הילדים.
אני חלשה מאוד, אמרה עדנה ביום השלישי לבואם, מתכננת להעביר את הדירה על שם יערה.
אמא, מה פתאום? גבתה אסתר. יש לך שישה נכדים, תמר כבר בת ארבע עשרה, ורוני חוגג חמש עשרה.
אבל אף אחד מהם לא דואג לי כמו יערה…
עכשיו חופש גדול. קבעה אסתר. אתקשר, תמר ורוני יבואו אלייך בקיץ.
שלושה ימים אחר כך באו הנכדים ועזבה האם. יערה שוב נאלצה לעבור לגור אצל שכנים טובי לב. תמר ורוני חגגו את חירותם לבלות בעיר עד חצות.
בפעם הראשונה שהבינה עדנה שאינה מוקדשת, זו הייתה בקשה פשוטה לשתות, להחליף סירים או ללוות אותה לשירותים ההתמרמרות גאתה באוויר, והנכדות מיהרו להתקשר להורים ולחזור לביתם.
נותרה עדנה ויארה. כל נטל הבית על כתפיה של ילדה בת חמש עשרה, כבר תלמידת כיתה ט’, שמספיקה הכל לומדת היטב, מטפלת בסבתא, מחזיקה את הדירה מצוחצחת.
והלב של עדנה לא נרגע:
“מי היה מאמין לא נכדתי, ובכל זאת איתי כל הזמן, דואגת לי… בעוד שלוש-חמש שנים תגמר לה הילדות. חייבת להוריש לה את הדירה. הילדים יבינו.”
בקושי מתרוממת מהמיטה, מושיטה יד לטלפון שמודרני לכל הדעות מתנה מאבנר ליומולדת שישים, עם הדרכה קצרה איך לתפעל. מתקשרת לנוטריון מהעיר.
למחרת מגיע, מסדר את כל המסמכים.
בערב מתקשרת לבן ולבת. יום אחרי זה הם באים.
דירה בת שלושה חדרים, קומה שנייה, במרכז הכרמל.
אמא, אולי טעית? מתחילה אסתר. את יכולה לבוא אליי. נחלק חודשים, אצלי, אצל אסף, ואת הבית נמכור.
ומה עם יערה? שואלת בקשיחות שקטה.
נכניס אותה לפנימייה. יש לך נכדים, הם אמורים לדאוג לך.
חוויתי איך הם דואגים… עם יערה לבי שלם.
טוב, אסתר, נחתך אסף. כנראה שכך עדיף באמת. אם לאמא טוב זה מה שחשוב.
עזבו הילדים, יערה מיד חזרה משכניהם.
סבתא עדנה, למה הדוד אסף והדודה אסתר באו?
באו לבקר, יקירה, חייכה עדנה חלושות. יש לי משהו לספר לך.
את נראית כל כך מרוגשת, סבתא!
תביאי את התיק, זה שעל השידה.
יארה הגישה, התיישבה לידה.
רשמתי את הדירה על שמך. כל הניירות פה.
למה? שאלה יערה בלחש. אני לא נכדתך בכלל.
ילדה שלי, את הכי קרובה אליי שיש! רק אל תעזבי אותי אף פעם!
סבתא, בחיים לא אעזוב, חיבקה יערה את עדנה, אין לי בעולם אף אחד אחר חוץ ממך.
