הערב עמד זוהר ברחוב בגבעה, והסתיר יגון מאחורי האור הרך שמקורו בנורות השרשרת שתלויות למעלה בדמות כוכבים חמימים. חלונות הראווה של החנויות פיזרו זהב על המרצפות, והאנשים סביב חלפו חפוזים, מטושטשים בדיבור ושמחה, עסוקים בארוחת ערב, בצחוקים, בחיים שנדמו רחוקים מדאגות.
פתאום אחזה יד קטנה בשרשרת הזהב של התיק שלה. האישה האלגנטית במעיל גשם בצבע שמנת הסתובבה מיד, חדה, פגועה, מגוננת. היא הצמידה את התיק אל צדה והתיזה: “אל תיגע בי.”
מולה עמד ילד קטן בבגדים מרופטים, כתמים על פניו, פחד בעיניו, ומשהו הרבה יותר כבד מהפחד בעמידה שלו. הוא נרתע מהקול שלהאך לא ברח. זה הדבר הראשון שהיה מוזר. השניהוא מה שהוא אמר אחר כך.
“אבל… יש לך את הסיכה הזאת.”
הכעס לא עזב את עיניה מיד, רק נעצר לרגע. הילד פתח לאט יד רועדת, ובתוכה שכנה סיכה עדינה בצורת עלה זהב, ובמרכזה אבן כחולה בצורת דמעה. האור החמים נתפס באבן הכחולה. מבלי לחשוב, ידה התרוממה לצווארון המעיל שלה, שם הייתה מוצמדת סיכה זהה בדיוק.
פניה השתנועדיין לא לזיהוי, אבל לפחד ממנו.
“על מה אתה מדבר?”
הילד הביט בה בעיניים לחות, מנסה לא לבכות, לא לאבד את הרגע. “לאמא שלי יש כזאת.”
זה היה אמור להיות בלתי אפשרי. שנים קודם, הוכן זוג סיכות זהותאחת עבורה, אחת לאחותה הצעירה, בליל קיץ שבו נשבעו לא לתת לאבא להפריד ביניהן. שבוע אחר כך, נעלמה האחות. המשפחה אמרה שברחה. העיתונים סיפרו שנהרגה בדרך לירושלים. אביהן אסר להזכיר את שמה. אך הסיכה השנייה מעולם לא נמצאה.
האישה התקרבה בצעד איטי, קולה נעשה קטן, מפוחד: “זה לא הגיוני.”
השפתיים של הילד רעדו חזק. הוא הביט בה כמו שנשא את הסוד הזה יותר מידי זמן לבד. ואז לחש, “היא אמרה שהאישה עם הסיכה השנייה…”
רעש העיר דעך פתאום.
הילד חבק את הסיכה בידו וסיים: “…היא אחות של אמא שלי.”
האישה קפאה. לא רק נדהמההתמוטטה. הילד לא סתם דמה למישהי שאהבה פעם; היו לו בדיוק את העיניים של אחותה. לפני שהספיקה להגיב, שלף הילד מכיסו צילום מקופל. הוא הגיש לה
ובתמונה מטושטשת הופיעה אחותה, מבוגרת יותר, רזה, חיה… ועומדת ליד אותו ילד קטן. ידה של האישה רעדה מראש, לפני הנגיעה אפילו.
היא בהתה. פעם. פעמיים.
נשימתה נעשתה לא סדירה.
לא יכול היה להיות בלבול; אותו חיוך, אותו סנטר עיקש, אותה צלקת קטנה מעל הגבה מהנפילה מעץ הרימון של סבא שלהם.
“מעיין…”
השם ברח מפיה בטרם יכלה לעצור אותו.
הילד הנהןכאילו כל חייו חיכה שמישהו יביט בו ויגיד אותו.
“היא מדברת עלייך כשהיא חושבת שאני ישן.”
דמעות עלו בלי שליטה.
“איפה היא?”
הילד הביט מעבר לכתףnot אל האנשים, לא אל העולם, אל הסימטה בין שני בתים ישנים.
“היא לא יכלה לבוא.”
הלב שלה צנח.
“למה?”
הילד בלע רוק. “כי הוא מצא אותנו.”
כל שריר בגוף שלה קפא.
רק אדם אחד יכול היה לגרום לאחותה להמשיך להתחבא אחרי כל השנים. אבא שלהם. האיש ששלט בכסף, בניירות, בשמותושכח אנשים כשלא נשמעו לו.
האישה חייכה לג boy בעדינות, “תקשיב לי. אמא שלך פצועה?”
הילד הנהןרק פעם אחת, בלחישה דקה.
“היא אמרה שאם אמצא את הסיכה… תדעי מה לעשות.”
האישה קפאה. היה סוד שרק היא ואחותה ידעו. מקום. לא כתוב, לא ממופה, לא ברשומותפינה שיצרו בילדות בכל פעם שהבית היה מסוכן.
היא הביטה באבן הכחולה שעל הסיכה. אחר כך בילד.
“למה, היא אמרה עוד משהו?”
הילד הוציא שוב יד מהכיס. הפעםמפתח פליז ישן, שרוט, שעליו תגים בכתב דהוי: “בית קיץ”.
ידה נאטמה לפה, רגליה כמעט כשלו. המפתח הזה נעלם עם אחותה לפני חמש עשרה שנה, ואף אחדאף אחדלא יכול היה להעתיק אותו.
היא נעמדה מיד, בלי היסוס. אחזה ביד של הילד. לראשונה, מפלס הפחד ירד מעיניו. הם חצו במהירות את הרחובות המואריםעברו ליד מסעדות, מוזיקה, שמחת חייםאל לב העיר העתיקה, שם הפנסים מהבהבים וגפנים חובקות קירות נושנים.
אז ראו אותה: בית קטן, מוסתר מאחורי שערי ברזל ועצים סבוכים. לא נגע בו איש. הבית חיכה.
ידיה רעדו כשהכניסה את המפתח למנעול.
“קליק”.
הדלת נפתחה. חשכה. אבק. שקט.
ואזמלמעלה, קול.
חלש. מבוגר. נשבר.
“…לי?”
האישה הפסיקה לנשום. היא כבר בכתה לפני שהספיקה לזוז.
היא רצה במעלה המדרגותושם, ליד החלון המואר באור ירחישבה מעיין. רזה. מצולקת. מותשת. אבל חיה.
שניהם הביטו אחת בשנייהשנים של שקט ומחנק נשברים לרסיסים. מעיין חייכה מבעד לדמעות והרימה מהרצפה תינוקת קטנה ישנה.
ליה נעתקה נשימתה. מעיין הביטה בילדחזרה לאחותה ולחשה מילים שפרמו את השתיקה הארוכה: “קראתי לה על שמך… כי תמיד האמנתי שתמצאי אותנו.”
באותו ערב, כשהחזקתי את מפתח הפליז ביד וראיתי את מבט העיניים של אחותי אחרי כל השנים, הבנתי: אין דבר חזק יותר מהקשר שבין אחיות, ואין כאב עמוק יותר מהפרידה. אבל כל עוד יש תקווההדרך חזרה תמיד אפשרית.
